סדר פסח לנשים: על המיצג "The Dinner Party" של ג'ודי שיקגו (לרגל 40 שנה למיצג)

אורחת הערבלפני כארבעים שנה, יצרה האמנית הפמיניסטית ג'ודי שיקגו (Judy Chicago) את המיצג "סעודת הערב החגיגית" (The Dinner Party; 1974-1979). מיצג זה משתלב בשתי מסורות אמנותיות פמיניסטיות: אמנות האֵלות הגדולות ואמנות שיתופית-קהילתית. אמנות האֵלות הגדולות נבעה מהצורך של האמניות הפמיניסטיות להעצמה של נשים בהווה על-ידי שאיבת השראה מדמויות נשיות בעבר, בין השאר מן התקופות בהן החברה האנושית הייתה מטריארכלית. אמניות אלו נעזרו בממצאים ארכיאולוגיים ובמחקרים היסטוריים ואנתרופולוגיים, ולמדו את הנושא בצורה מעמיקה. לפי המסורת המטריארכאלית, עד שנת 8,000 לפני הספירה הייתה החברה האנושית מטריארכלית. כיוון שהאישה היא בעלת הכוח להעניק חיים, היא נחשבה לדמות החזקה באותה קהילה. באותה תקופה הציוויליזציה האנושית הייתה של מלקטים וציידים: האדם לא ניסה לשלוט בטבע והגבר לא ניסה לשלוט באישה. אלא שאז האדם החל לביית את הטבע ולשלוט בו בעזרת החקלאות, וכך הפכה החברה לפטריארכלית.

לדעתי, תפישת העולם העומדת ברקע אמנות זו משלבת את שני הזרמים ההגותיים של הגל השני והגל השלישי של הפמיניזם: "פמיניזם של שליטה" ו"פמיניזם של שוני". מצד אחד יש כאן אמירה מתריסה, כוחנית, כלפי הציוויליזציה האנושית באלפי השנים האחרונות; אולם מאידך, יש כאן השבה של האישה לטבע והביולוגיה, באופן המציג את האישה כמכילה ואימהית. זו גם יכולה להיות ביקורת כלפי אמנות זו: היא מצמיתה את האישה לטבע, לעבר, ולא נותנת לה להתעלות מעליו. אולם כפי שאבקש להראות להלן, שיקגו מודעת לקושי זה ומציעה דרך לגבור עליו.

הז'אנר השני שבא לידי ביטוי בעבודתה של שיקגו הוא אמנות שיתופית-קהילתית פמיניסטית. שיתופי פעולה אמנותיים התקיימו לאורך כל הדורות, אולם הם היו צורך פרודוקטיבי, לייעול העבודה, ואילו עם עליית הפמיניזם הפך שיתוף הפעולה לפעולה פוליטית. השאיפה של הפמיניסטיות מזרם זה הייתה לפעולה נטולת היררכיה, ובכך לתת מענה חלקי לאי-השוויון התעסוקתי והתרבותי. כחלק ממחשבה זו, היו קבוצות שיצרו בסטודיו משותף או בתוך האנגר ענק, כמו העבודה על "סעודת הערב החגיגית". סוג אחר של יצירה היא אמנות הקיר, שבבסיסה עמדה החשיבה לערב בהליך היצירה את הקהילה המקומית. האמנות הייתה לאו דווקא בנושאים פמיניסטיים, כחלק מהאמירה שדיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי. בניגוד לעבודה בסטודיו הנעשית במתחם סגור, כאן העבודה נעשית בחלל הציבורי.

"סעודת הערב החגיגית" של ג'ודי שיקגו משלבת הן את אופן העבודה השיתופי והן את התזה המאמינה בהעצמה של נשים בהווה על סמך דמויות נשיות בעבר. המיצג הוא למעשה שולחן-אוכל ל-39 דמויות נשיות מן ההיסטוריה והמיתולוגיה. לשולחן יש שלוש צלעות, כשבכל צלע ישנם 13 מקומות ישיבה. את הצלע הראשונה, צלע "העת העתיקה", פותחת "האלה הבראשיתית" וחותמת המלומדת הרומאית היפאטיה (Hypatia); את צלע "ימי הביניים" פותחת הקדושה הקתולית מרסלה (Marcella) וסוגרת המשוררת והפילוסופית ההולנדית אנה ואן-שורמן (Schurman); ואילו הצלע השלישית פותחת באן הצ'ינסון (Hutchinson), אמריקאית שהורחקה מקהילתה בשל דעותיה, וחותמת עם האמנית הפמיניסטית ג'ורג'יה או'קיף (O'Keefe), שבעת הצגת המיצג הייתה בחיים, וכך המיצג "נוזל" מן העבר להווה. בחלל שבמרכז המשולש שיצרו הצלעות, שיקגו וחברותיה הכניסו שמות של עוד 999 נשים שלא הצליחו להיכנס לשולחן.

ג'וזפין וויתרס (Withers 1992) נוגעת הן בתמה שמאחורי העבודה והן בדרך עשיית העבודה, שגם היא בעלת משמעות. למרות שוויתרס אינה מציגה את שיקגו באור שאר "אמניות האֵלות הגדולות", כפי שאני מבקש לעשות, היא טוענת שתמה זו היא העומדת מאחורי עבודתה. וויתרס אף מציינת ששיקגו עצמה כתבה ספר שלא-התפרסם בשם "התגלות האֵלה" ("The Revelations of the Goddes"). בספר שיקגו מספרת על המסורת הטוענת שתחילה היה העולם מטריארכלי, ואומרת שעד היום בו יורגש החיסרון בחכמת הנשים, בכל דור יהיו לאֵלה כמה חסידות ומבשרות שידגימו את כוח הנשים ומה יהיה עתידן של הנשים. וויתרס גם מציינת שלמרות שהמחקר על עבר מטריארכלי מקבל לרוב יחס מזלזל, הוא בעל תהודה רבה, דבר המעיד על עוצמת המיתוס.

 חלק נכבד במאמרה מקדישה וויתרס למקומן של הנשים בהיסטוריה, בזיכרון הקולקטיבי כמו גם בהיסטוריוגרפיה, בתרומה ההיסטורית של הנשים ובמשמעות של העבר לנו כיום. וויתרס טוענת שהפרספקטיבה ההיסטורית, שלנו כיום אך גם של הנשים המבקשות לפעול בעולם, היא זו המאפשרת להתעלות מעל ההווה, מעל החיים הטבעיים, היא פתח לטרנסצנדנטיות. זו משמעות עצומה לנשים בכל התקופות, שלרוב הודרו מן היכולת לפעול בהיסטוריה, ולנו כיום, שאנו רואים קו ליניארי רצוף של נשים שפעלו בהיסטוריה. כלומר, מעבר לחשיבות המסורת לנשים הבאות לפעול בעולם, ישנה חשיבות לתפישת העולם הרואה את ההווה בראי העבר ולא בפני עצמו.

בכך, לדעתי, שיקגו עונה על הסכנה בדימוי של הנשים כמכילות ואימהיות: הנשים לא רק חיות במעגל החיים הביולוגי, הן גם מתעלות עליו ויוצרות קו רציף של עשייה נשית. המתח סביב דימוי הנשים כמכילות ואימהיות, לפי וויתרס, מתבטא גם בפרטים הקטנים: בעיצוב הצלחות, בשילובן של הצלחות על רקע הראנרים שמתחת לצלחות ובטכניקת הציור הסיני. לדעתי, מתח זה גם מתבטא בעיצוב השולחן כבעל שלוש צלעות. הצורה המתבקשת-לכאורה היא שולחן עגול שבו כולן שוות; אולם צורה זו הייתה משיבה את הנשים לדימוי המכיל, ושיקגו ביקשה להימנע מכך.

וויתרס עושה השוואה בין המיצג לבין "הסעודה האחרונה" (הפעם האחרונה בה לפי המסורות הנוצריות סעד ישו עם מאמיניו), טקס השחזור של "הסעודה האחרונה" (Eucharist) והיצירות האמנותיות בעקבותיו. לפי וויתרס, להשוואה זו שתי משמעויות: הראשונה משתלבת עם התמה המרכזית של המיצג: בעוד נשים הן שמכינות ומגישות את הארוחות כל ימות השנה, ולכן למעשה לא אוכלות, בסעודה של שיקגו הן מסבות לשולחן; וכמו שב"סעודה האחרונה" הן כנראה אלו שהגישו והכינו את האוכל, לפי המסורת הנוצרית הן לא השתתפו בה. רעיון זה מודגם ביצירה של טינטורטו המתארת אירוע זה. בניגוד לציור של ליאונרדו דה וינצ'י, זה של טינטורטו מציג גם את ההתרחשות בשולי הארוחה, ובכלל זה את הנשים המגישות את האוכל, אך כמובן לא מסבות לשולחן.

המשמעות השנייה של האנלוגיה בין שתי הארוחות, קשורה לכך שהמיצג משלב את הרעיון של אסיפה דמיונית וריטואל ההקרבה, את הנשים שהוקרבו לאורך ההיסטוריה, ושני אלמנטים אלו משותפים לטקס ה-Eucharist, המבטיח כי שילובם יביא ישועה. ישועה זו, לדעת וויתרס, תבוא ביום שהאֵלה תקרא ל-39 המבשרות שלה לצדה, ונשים תשתחררנה מעבדותן.

ארוחת הערבלי אישית הזכירה "סעודת הערב החגיגית" את שולחן ליל הסדר בפסח. רעיון זה לא לגמרי זר לרעיון של וויתרס, כיוון שלפי המסורת הנוצרית, "הסעודה האחרונה" התרחשה בערב פסח. מכיוון ששיקגו גדלה בבית יהודי, ואף מוטיבים יהודיים ביצירותיה של שיקגו הוצגו בתערוכה "Judy Chicago: Jewish Identity" שאצרו לורה קרוגר (Kruger) וגייל לוין (Levin), לא מן הנמנע שיש במיצג זה מוטיבים יהודיים.

אם ניתן לחשוב על ארוחת הערב הכי חגיגית במסורת היהודית אין ספק שזה ליל הסדר, המשלב גם חגיגה קולינארית וגם התקהלות משפחתית גדולה. כמו "סעודת הערב החגיגית", ליל הסדר הינו המוקד בה"א הידיעה להעצמה של ההווה על בסיס העבר, ולא לחינם בהגדה הקיבוצית הוספו תכנים ציוניים ברוח התקופה. במוקד ליל הסדר עומדת המצווה "והגדת לבנך", שמשמעותה היא הנחלת המסורת וההיסטוריה מאב לבן, כפי ששיקגו מבקשת להראות במיצג: לא מדובר בנשים בתקופות שונות אלא בשרשרת של מבשרות, שמעבירות את הבשורה מאם לבת.

חג הפסח הוא חג החירות, וחירות זו מבוטאת בליל הסדר בשתייה ואכילה בהסבה, כמו בני מלכים. לפי ההלכה מתקופת התלמוד, "אישה אצל בעלה" לא צריכה הסבה, והרשב"ם (1080 לערך – 1160 לערך) מפרש שאישה אצל בעלה לא מסבה מפני שאימת בעלה עליה ולא שייך להסב בפני מי שאתה ירא ממנו. אלא ששיקגו משחררת את הנשים מכל סביבה גברית – בין אם היו נשואות ובין אם לאו, היא מציבה אותן לבדן. רק שנשות "סעודת הערב" לבדן, הן יכולות לחגוג את חירותן. בסביבה פטריארכאלית הן תמיד תישארנה נחותות. זו לדעתי העוצמה של המיצכ: הוא לא רק מציע חלופה נשית למצווה "והגדת לבנך" בדמות "והגדת לבתך"; הוא גם מציב סדר אלטרנטיבי – הסדר הישן, תרתי משמע, עבר מן העולם, ובמקומו יש סדר חדש, סדר נשים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סדר פסח לנשים: על המיצג "The Dinner Party" של ג'ודי שיקגו (לרגל 40 שנה למיצג)

  1. פינגבק: זֶהָבָה וְשְׁלֹשֶׁת הדֻּבִּים, דְּיוֹקָן עַצְמִי | הפּוֹסטתֵּמה

  2. פינגבק: זֶהָבָה וְשְׁלֹשֶׁת הדֻּבִּים, דְּיוֹקָן עַצְמִי | הפּוֹסטתֵּמה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s