כשהסוס מגיע לבית המשפט העליון

כפי שציינת ברשומה קודמת ("שביל האבנים הצהובות מוביל לנברסקה") במהלך הסמסטר האחרון כתבתי מאמר במסגרת תחרות הדיקן למאמרים מצטיינים. בקצרה, המאמר שואל – בעקבות מחקרים קודמים בתחום – האם יש משמעות לסדר הדעות בפסק הדין, כך שסידור שונה של הדעות יגביר את יפחית את מידת השכנוע של הנמענים. מתודת המחקר הייתה ניסוי אמפירי במסגרתו חילקתי שאלונים שונים למספר רב של נבדקים, כאשר בכל שאלון סדר הדעות בפסק הדין היה שונה. תוצאות הניסוי העלו שסדר הדעות לא שינה את מידת השכנוע של הנמענים, אם כי המלצתי לעשות ניסוי-המשך שיאושש או יפריך את הממצאים שלי.

אני מניח שמטרת תחרות המאמרים, כפי ששמה מעיד עליה, הוא לאפשר לתלמידים לטעום את טעמו של המחקר, לתת להם להשתפשף קצת בחיי החוקר ובתלאות שהוא עובר. הבעיה היא שבעוד החוויה הפנימית, הסובייקטיבית, של התלמיד – כפי שאני אכן הרגשתי ברגעים רבים – היא אכן של חוקר, העולם שבחוץ, ושבו אנחנו (או אני לפחות) נאלצנו להיעזר בכדי להשלים את המחקר שלנו – לא רואה אותנו ככזה. בגלל שערכתי ניסוי אמפירי שכולל השתתפות של בני אדם, הניסוי שלי היה דרוש הן יועץ סטטיסטי והן אישור של הוועדה לעריכת ניסויים בבני אדם. הבעיה היא ששני הגורמים האלו פשוט "לא ראו אותי". מבחינתם אני לא חוקר (קרי תלמיד תואר שני ומעלה), ולכן אני לא קיים.

ברבות הימים, כשהתסכול שלי אכל אותי מבפנים, חשבתי על מטפורה מסוימת שרלוונטית מאוד לעולם המשפט. במחקר המשפטי יש דגש גדל והולך על "חסמים", כלומר אמצעים שונים שעשויים למנוע מהפונה לבית המשפט את הסעד שהוא מבקש. למשל, חסם אחד הוא העובדה שהמבקש צריך להיות "תושב ישראל". חסם שני הוא שצריך שהעילה של המבקש תהיה עילה המוכרת בחוק. נניח שסוס היה פונה לבית המשפט הגבוה לצדק ומבקש מהעליונים שיתנו לבעלים שלו צו הרחקה כי הבעלים שלו מכה אותו. ואז השופטים היו פונים לסוס ושואלים אותו: "אבל מי אתה? מה אתה?" כשם שבעולם המשפט הסוס לא מוכר כבעל גישה לערכאות, כך בעולם המחקר לתלמיד שאינו חוקר אין זכות גישה למשאבי הידע והסיוע של האקדמיה.

בחקר הסוציולוגיה ישנם שני מונחים מרכזיים שעשויים לתרום לדיון כאן – סטייה ותיוג. סטייה (deviance) הוא מונח שמתייחס לאנשים הנמצאים בעמדות חלשות יותר. קבוצות חברתיות שנמצאות בשולי החברה (נכים, חולים, עניים) מתויגות כסטייה מהנורמה. בהקשר הנוכחי, מנקודת המבט של האוניברסיטה והאקדמיה, המרצים והחוקרים הם ה"נורמה", ואילו התלמידים – וכל שאר העולם –  נחשבים "סטייה" מהנורמה.

בגלל הבעייתיות שבסטייה, ממשיכי דרכה כבר לא מדברים על סטייה, אלא על הפעולה שהופכת מישהו לאחר, לשונה. לפעולה זו קוראים תיוג שהיא גם פעולה של הדרה. אפשר להמחיש זאת היטב באמצעות זרם שהולך ומתפתח בארה"ב שנקרא disability studies. הטענה העיקרית היא שיש הבדל בין הלקות הפיזיולוגית, לבין המוגבלות. המוגבלות נובעת מהחברה ולא מהנכות. מה שמגביל, מה שמדיר אותי מהחברה – זו החברה, זו לא הנכות שלי. (נכה לא יכול ללמוד בכיתה שלא מותאמת לו). המוגבלות לא קשורה לאדם עצמו, לבעל המוגבלות – אלא זו החברה שמגבילה את בעלי הנכויות. זו גישה שמרחיבה מאוד את הפעולה של התיוג. לא להתחתן בגיל מוקדם, לדוגמא, זו בעיה "קטנה", אולם הסטיגמה שהיא נושאת עמה – זו בעיה "גדולה".

היתרון שאני מוצא בגישה הזו הוא שהיא מאפשרת נזילוּת מהסטייה לנורמה ובחזרה. בהקשר שלי, אולי ב"גרעין" אני תלמיד ולא חוקר, אולם מעבר לגרעין של הנכות שלי – התייחסות שונה מטעם הסביבה, עשויה להעצים, להפחית או להעלים את הלקות שלי. התשובה לשאלה האם אני חוקר או לא תלויה ביחס של החוקרים האחרים אליי – לא האם אני דוקטורנט או פרופסור, לא בתארים שיש לי, ולא בשאלה האם האוניברסיטה מעבירה לי משכורת בסוף החודש. המוגבלות נקבעת, ובוודאי מועצמת, אך ורק על ידי הסביבה.

במוגבלות שלי נתקלתי כאמור הן ברשות המחקר (הרשות שאחראית על עריכת ניסויים בבני אדם) והן ביחידה לייעוץ סטטיסטי. אולם את היחס המזלזל והמנוכר והמגביל ביותר קיבלתי דווקא מאחת המרצות באוניברסיטה שביקשתי ממנה להיכנס לשיעורים שלה בכדי לחלק את שאלוני הניסוי (וברור שהיא לא הייתה מתייחסת אליי כך אם הייתי עוזר מחקר של אחד המרצים והניסוי היה נערך במסגרת מחקר שלו). למרות שתיאמתי את זה עמה מראש ולמרות שהתחננתי על נפשי, אותה מרצה לא נאותה לכך. היו לה שתי טענות מרכזיות: הטענה הראשונה הייתה שזה שיעור חשוב (זה היה השיעור האחרון של הסמסטר) ולכן היא לא יכולה לוותר אפילו על 10 דק' ממנו (הזמן הדרוש לניסוי); הטענה השנייה שלה הייתה "אני לא חייבת לך כלום".

אני חושב שניתן להתמודד עם כל אחד מהטיעונים הללו, הן במישור "הרציונלי" והן במישור "הרגשי". במישור הרציונלי, חישובי עלות מול תועלת פשוטים יעלו שהתועלת בעריכת הניסוי בכיתה עולה עשרות מונים על 10 הדק' שהתלמידים יפסידו מהשיעור, על העלות או הנזק שייגרם. אם לניסוי שלי יהיה ערך מחקרי (דבר שמוטל בספק), נראה שברור כי הערך שלו עולה על 10 דק' של שיעור. אולם גם אם הניסוי שלי חסר ערך, עצם העובדה שהשקעתי בכתיבת ועריכת המחקר שלושה חודשים, ושכישלון הניסוי בכך שמדגם הנבדקים יהיה קטן מדי – כפי שהסברתי לאותה מרצה – משמעותו שכל המחקר שערכתי ירד לטמיון – אומרת שהערך בעריכת הניסוי גדול מהנזק שבהפסד 10 דק' מהשיעור. נתון נוסף שיש להביא בחשבון הוא שכאמור מדובר היה בשיעור האחרון של הסמסטר כך שאני לא יכולתי להיכנס לכיתות אחרות ולדגום תלמידים, בעוד המרצה הייתה יכולה "ללמד" את החומר הנ"ל באמצעות דרכים אחרות, למשל באמצעות שליחת הודעה לכל התלמידים במערכת "למידה" ובה החומר שהיא לא הספיקה להעביר (למיטב ידיעתי מדובר היה בהוראות כלליות לקראת חזרה למבחן הקורס).

הטיעון השני של המרצה הוא שהפריע לי יותר – "אני לא חייבת לך כלום". אין לי ספק שהעולם שלנו חייב להיות מבוסס על מערכת של זכויות וחובות. לא ניתן לבסס את העולם על חסד. עולם שבנוי על חסד, עולם שבו כל אחד נסמך ונזקק לחסדו של שני – הוא עולם שיסודותיו רעועים, שכן הזכות שלי לא תלויה בחסדו של הזולת בעוד החסד כן. עם זאת עולם ללא חסד הוא עולם אכזר, מנוכר, הוא לא העולם שבו אני הייתי רוצה לחיות. עולם ללא חסד חותר במובן מסוים תחת עולם הצדק, שכן בסופו של דבר קיומו של העולם תלוי בערבות ההדדית שבני האדם חשים זה אל זה. קיומה של מדינת רווחה (שמבוססת על זכויות חברתיות) לא ייתכן בהיעדר סולידריות בסיסית של כל חלקי האוכלוסייה זה לזה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s