מהומה רבה על לא מאומה – על "חיים יקרים" של אליס מונרו

מונרו1את "חיים יקרים", קובץ הסיפורים הקצרים של אליס מונרו, התחלתי לקרוא לאחר שנודע דבר זכייתה של מונרו בפרס נובל לספרות, כך שלאורך כל הקריאה הדהדה בראשי השאלה מה הופך סופר או סופרת ל-Nobel worthy, לסופרים הראויים לפרס נובל. לצערי, עד לדף האחרון של הספר לא הצלחתי להשיב לעצמי על השאלה.

נוכח הסופרלטיבים הרבים להם זכתה מונרו, סיימתי את הספר בתחושה מוזרה עוד יותר. אם הייתי קורא את הספר ומרגיש שלא הצלחתי לרדת לעומקו, כמו שקורה לי לפעמים בקריאת שירה – ניחא; אלא שהסיפורים של מונרו הם לכאורה פשוטים וישרים, ולא אחת חשתי כמו באיזו סיטואציה חברתית שמישהו אומר דבר מתוחכם מאוד לכאורה, ובעיניך הדברים פשוטים וברורים.

נקודת התצפית שמאפיינת את מסירת רובם המוחלט של ארבעה-עשר הסיפורים שבספר היא נקודת תצפית פרובינציאלית, מבעד לעיניהם של בן העיירה או בת הכפר. העיירה או הכפר שמהווים את הנוף במרבית הסיפורים אינם רק מרחב גאוגרפי אלא תפישת עולם, תפישה שמרנית שמנסה לתפוס את הפלאי שביומיום ושמתרגשת מכל פיסת רכילות שמסתובבת בעיירה, כמו בסיפור "לעזוב את מייוורלי", או מכל אשה קצת מוזרה, כמו בסיפור "קולות". כבן הכרך שרגיל לקצב החיים המודרני, לאורך כל הקריאה נעתי בין תחושת צער על כך שאיבדתי את הרגישות הזו, לבין תחושת תמיהה וחוסר הבנה על מה כל המהומה.

מאפיין נוסף של קובץ הסיפורים הוא הרפרוף על האסון שמתרחש בלב הסיפור או עצירת הסיפורים על-סף הקטסטרופה, ואת הבלתי מתואר או את הבלתי ניתן לתיאור ישלים הקורא. הסופרת כמו אומרת לקורא עד כאן אני צעדתי, ומכאן תורך לצעוד – ואידך זיל גמור, ואת השאר צא ולמד. בהכנסת הקורא תחת כנפי הכתיבה, בהעברת האחריות לקורא יש משהו מבורך שמעצים את המעורבות של הקורא בסיפורים. לעתים, כמו למשל בסיפור "חצץ", העברה זו עובדת מצוין, ולעתים, כמו בסיפור "חוף מבטחים" – משהו בהליך המסירה מתפספס והקורא לא רואה את הקטסטרופה המתרגשת בסיפור, וממילא לא יכול להעביר את הסיפור הלאה.

לאחרונה יצא לי לחקור את השאלה האם יש משמעות לסדר שבו אנחנו נחשפים לדברים. במחקר נמצאו שני אפקטים משמעותיים של סדר: אפקט הראשונות, האומר כי הפרט הראשון אליו ניחשף ישפיע עלינו יותר מהפרטים אליהם ניחשף אחר כך, ואפקט אחרונות, האומר שיש משמעות מיוחדת לפרט האחרון אליו ניחשף. למשל, בקובץ הסיפורים הזה של מונרו – האם יש משמעות לסדר שבו אורגנו הסיפורים, לכך שהסיפור הראשון הוא "להגיע ליפן" או שהסיפור האחרון הוא "חיים יקרים"?

ארבעת הסיפורים האחרונים שבספר הם, כמו שכותבת מונרו, "יחידה נפרדת, אוטוביוגרפית בתחושה, אף שלעתים אינה כזאת לחלוטין מבחינה עובדתית". אני מצאתי שהסיפורים הללו מעניינים יותר, ולא בגלל שהתרחשו במציאות כי אם בשל תוכנם, כך שהאמביוולנטיות שאפיינה את הליך הקריאה שלי נחתמה בטעם מתוק. במיוחד נגע ללבי הסיפור האחרון, "חיים יקרים", שבו המספרת מתפייסת עם אימה, על אף שיש לה ביקורת רבה עליה. את הסיפור מסיימת המספרת במשפט הנפלא הבא: "אנחנו אומרים על דברים מסוימים שהם בלתי נסלחים, או שלעולם לא נסלח לעצמנו. אבל אנחנו סולחים – אנחנו עושים את זה כל הזמן".

התפרסם לראשונה באתר מגפון: http://megafon-news.co.il/asys/archives/207720

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s