אין חדש תחת השמש: על הסרט "בתוך לואין דייוויס"

לואיןהסרט "בתוך לואין דייוויס" מספר על לואין דייוויס (אוסקר אייזק), זמר פוֹלְק בשנות הששים של המאה העשרים בארצות הברית, אשר מנסה לחיות מהמוזיקה שהוא שר ויוצר, ללא הצלחה יתרה: הוא שר מידי פעם במועדון קטן, וכסף הכיס שהוא מרוויח לא מאפשר לו אפילו לשכור דירה והוא נאלץ לישון בדירות של חברים, בכל פעם בדירה אחרת. העובדה שהסרט לכאורה לא מספק הסברים לכישלון של דייוויס מכריחה אותנו, הקוראים (הצופים) לנסות ולדלות באמצעות פרשנות את הסיבה לכישלונותיו (אזהרה: הרשימה מכילה ספוילרים על הסרט).

הסרטים של האחים כהן (על שניים מהם כתבתי בעבר: "ברטון פינק" ו"יהודי טוב") הם מטבעם אניגמטיים, ובתוכם מפוזרים, אולי אפילו כגורם טשטוש ותעתוע, הרבה פרטים שלכאורה לא קשורים לעלילה המרכזית, ומצפייה ראשונית בסרט קשה לייצר אינטרפרטציה כוללנית. אולם לדעתי ישנו אלמנט מרכזי ומשמעותי מאוד בסרט, והוא הזמן, או יותר נכון היעדר הזמן.

לואין דייוויס חי בהווה מתמשך. הוא לא חושב על העתיד שלו: הוא מתנגד לתכנון העתיד או הולדת ילדים (שהוא גורם ללידתם בטעות) בתור הגורם המרכזי שמסמל את העתיד; הוא גם לא הולך לבקר את אביו, שמסמל בשבילו את העבר, את השורשים. מכיוון שהסרט צמוד לנקודת התצפית של דייוויס – הסרט מתרחש בתוך לואין דייוויס – היעדר הזמן של דייויס הוא היעדר הזמן של הסרט: ההתפתחות העלילתית הליניארית בסרט היא שולית, מזערית – בסרט יש כאמור הצפה של הרבה מאוד פרטים אזוטריים-כביכול, אך הסרט לא הולך לשום מקום. יתרה מכך, ישנם מספר אלמנטים בסרט שחוזרים על עצמם, כך שציר הזמן של הסרט הוא מעגלי ולא ליניארי: הסרט נפתח בכך שאיש זר מכה את דייוויס והסצנה הזו חוזרת על עצמה גם בסוף; בהתחלה של הסרט דייוויס ישן בדירתם של זוג אקדמאים ובאותה דירה הוא ישן גם בסוף הסרט.

עדות נוספת לכך שדייוויס חי בהווה מתמשך שהיא בבחינת מיטונימיה (המחשת דבר באמצעות החלפתו בגורם אחר הקרוב אליו בזמן או במקום) היא התאבדותו של השותף לשעבר והחבר הכי טוב של לואין, מייק, שהיה "הנשמה התאומה" שלו. התאבדות היא אמנם איון כל הזמנים – עבר, הווה ועתיד – אך בסופו של דבר היא איון ההווה באמצעות קידוש ההווה. תודעת המתאבד היא לא ליניארית, הוא לא חווה את עצמו כסובייקט בעל עבר ושורשים או עתיד והתפתחות; תודעת המתאבד כל כולה מרוכזת בהווה, וכשמצמצמים את כל הישות והקיום לנקודה ספציפית אחת – ועל אחת כמה וכמה שמלווה את ההווה תחושה של מעגליות חסרת מוצא – האיון נעשה יותר נוח.

כלומר, הכישלון של לואין דייוויס הוא העובדה שהוא חי בהווה במקום ברצף זמן ליניארי שיש בו התקדמות ועתיד וגם עבר ושורשים. דייוויס גם רוצה לחיות בהווה, הוא רוצה "לעשות מוזיקה" ולא לפתח קריירה (עתיד), וגם כלוא בתוך ההווה – מעגל הקסמים של ההווה, מעגל הקסמים של הסרט – דן את דייוויס לאותו הווה שבו הוא חי, הווה שבו הוא מרוויח כמה גרושים משירה בפאב נידח, שינה בבתים של אחרים וכיוצא בזה. ההתרה של התקיעוּת של דייויס, של הסטגנציה שלו, תבוא אם כן עם ההבנה שהזמן הוא לא מעגלי אלא ליניארי.

לקראת סוף הסרט נראה שדייוויס מבין זאת, ומצליח לפרוץ את מעגל הקסמים הזה: הוא מבין שאין לו עתיד במוזיקה ולכן חוזר להיות מלח בצי סוחרים, הוא הולך לבקר את אבא שלו, שהוא כאמור מסמל את השורשים והעבר אך מתברר שגם הוא היה מלח, כלומר הוא מסמל גם את העתיד, ויש אלמנטים נוספים שמצביעים על כך שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אלא שלמרות שההבנה הזו מחלחלת אל דייוויס, נראה שבשבילו חוקי המשחק הם אחרים: בעוד חוקי המציאות בשביל כל העולם הם שהחיים נעים במסלול ליניארי, חוקי המשחק של המציאות שלו מכתיבים לו חיים מעגליים: הוא לא מצליח להשיג את הרישיון המקצועי שלו כמלח ולכן נידון לחיים תמידיים של הווה, לחיים תמידיים של חיי זמר פולק כושלים.

המעלה הגדולה של הסרט הוא יכולתו המופלאה להכניס את הצופים לתוך מעגל הקיפאון הזה ולחוש את אי הנוחות מכך שקורה כל כך הרבה אבל לא קורה כלום. בשביל לואין דייוויס, ובשביל הצופים של הסרט – "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s