הרצחת וגם ירשת?! בעקבות בע"ם 7272/10

אמנון ותמר (שמות בדויים) נישאו והקימו משפחה. במהלך השנים הולידו ארבעה ילדים. לאחר כחמש-עשרה שנות נישואין יחסיהם עלו על שרטון, ובעת ויכוח ביניהם תקף אמנון את תמר באמצעות סכין ופצעהּ באופן חמור, לנגד עיני בנם הקטין. בגין מעשיו אלו הוא הורשע בניסיון לרצח ובעבירות אלימות נוספות, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל בן 13 שנים.

כיוון שבני הזוג נישאו לאחר 1974, המשטר הרכושי החל על בני הזוג הוא חוק יחסי ממון, אשר קובע כי באין הסכמה אחרת יחולקו נכסי המשפחה באופן שווה בין בני הזוג. עם זאת, סעיף 8 לחוק מאפשר לסטות מחלוקת מחצה על מחצה אם יש "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". האם ניסיון הרצח הוא עילה לחלוקה לא שוויונית של הרכוש בין בני הזוג? 

זו השאלה ואלו העובדות שעמדו בבסיס פסק הדין בבע"ם 7272/10 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 7.1.2014). שלושת שופטי ההרכב החליטו כולם כי המקרה הנ"ל מצדיק סטייה מחלוקה של מחצה על מחצה, אך כל אחד נימק את עמדתו באופן אחר. פסק הדין של השופטת ברק-ארז מתחלק לשניים: ברציו, ברק-ארז אומרת שבמקרה הנוכחי אדם שניסה ליטול את חייה של אשתו מנוּע מלדרוש את הזכויות הפנסיוניות שלה, שכן תנאי להשתלמות הפנסיה היא שהזכאי לפנסיה חי (והיא מביאה לכך אנלוגיות מירושה או חוק חוזה ביטוח). באוביטר, השופטת אומרת כי ניתן במקרים קיצוניים של אלימות לסטות מאיזון המשאבים, שכן אלימות זו פוגעת קשה בזכותו של הקורבן לחיים ולשלמות הגוף והיא מבטאת שלילה מוחלטת של אנושיותו של הקורבן – אלימות כזו מאיינת את הנדבך שעליו מושתתת מערכת היחסים.

השופט הנדל אומר שאלימות מפרה באופן הגס ביותר את האוטונומיה של האדם על גופו והיא שוללת ממנו את הזכות היסודית לשלמות נפשית וגופנית. כיוון שבן הזוג במעשה האלימות מנע מבן הזוג השני להיטיב את שווי הנכסים המשפחתיים ולתרום את חלקו לבית, מתרופפים היסודות של ההסדר השוויוני. עם זאת, יש לצמצם מקרים אלו רק לאלימות חריפה אשר היא בעלת השלכות כלכליות על האוטונומיה של בן הזוג הנפגע (כיוון שבמקרה הנוכחי הדבר דורש את החזרת המקרה לערכאה דיונית לשם בירור עובדתי, הוא מסכים לבסוף עם עמדת השופטת ברק-ארז). השופט מלצר אומר שמבחינתו כל פעם שאחד מבני הזוג מואשם בעבירה פלילית (בתוך המשפחה) זו עילה לסטייה מחלוקת מחצה על מחצה.

יש שני דברים שברורים בפסק הדין. הראשון הוא שכל השופטים חשים אי נחת מעצם העובדה שבן זוג שניסה לרצוח את בת זוגתו – יזכה בכספים שהיא ייצרה (במקרה זה: כספי הפנסיה שלה). מאידך, ברור שהפיל הלבן בחדר הוא שאלת האשם – אם בעבר דיני הגירושין, וכן חלוקת הרכוש, התבססו על אשם (למשל, בגידה של האשה כעילה לגירושין), היום ברור שהאשם אינו פקטור – לא כעילה לגירושין ולא כעילה לחלוקת רכוש אחרת – בין אם מתוך עמדה של נייטרליות מוסרית ובין אם מתוך עמדה כי הדבר כלל לא רלוונטי לעניין.

ראשית, פסק הדין ממחיש כי אין השופטים מאמצים את הגישה ההוליסטית למשפט, הרואה בכל ענפי המשפט כיוצאים מאותו גזע. מילא שהשופטים לא מסתפקים בכך שהאיש הורשע בפלילים – הם גם לא מסתפקים באפשרות של בן הזוג המוכה לתבוע את בן הזוג האלים בנזיקין בגין נזקי האלימות. המקרה הנוכחי ממחיש את האבסורד שבכך – האשה תבעה את בן הזוג בנזיקין וזכתה בסכום של 140,000 ש"ח בעוד סכום כספי הפנסיה שמגיע לאיש הוא די דומה – 160,000 ש"ח. מבחינת השופטים התביעה בנזיקין היא הליך אחר, ולכן אינה משפיעה על הסטייה מחלוקת מחצה על מחצה במקרה של אלימות.

למעשה כל אחד מהשופטים מנסה להצדיק באופן שונה את הסטייה מאיזון המשאבים באמצעות קישור בין האלימות לבין יחסי הרכוש בין בני הזוג. בעוד השופטת ברק-ארז משתמשת בטענת המניעוּת – אם ניסיונו של האיש היה צולח הוא לא היה זכאי לפנסיה – השופט הנדל טוען שהאלימות פגעה באוטונומיה של האיש כאדם כלכלי. השופט מלצר, לעומת זאת, לא רואה צורך לקשר באופן ישיר בין האלימות לבין יחסי הרכוש, אלא רק קובע כי הדבר מהווה עילה לסטייה.

לדעתי התוצאה שהשופטים הגיעו אליה היא שגויה. השופטים אמנם לא רצו להסיג את דיני הנישואין לאחור בהחזרת פקטור האשם לזירה, אך הם הסיגו את דיני המשפחה, או לפחות כרסמו בהם באופן משמעותי, מבחינה אחרת – חלוקת המחצה על מחצה היא כבר לא עניין קדוש. אם בעבר חלוקת הרכוש בעת הגירושין התבססה על הרישום הקנייני, כשבדרך כלל הדבר יצר הטיה ברורה לטובת האיש (שגם כיום, לרוב, הוא המפרנס הראשי או המפרנס היחיד) – כיום ברור שנכסי המשפחה משותפים לשני בני הזוג ולא ניתן להפריד ביניהם.

חשוב להדגיש את הנקודה הזו, שהשופטים די מבליעים ואפילו לא מתייחסים אליה: כספי הפנסיה שבמקרה הנידון אינם הכספים של האשה – הם הרכוש של בני הזוג ביחד, ומכאן שהם הרכוש של האיש באותה מידה שהם רכוש של האשה. כשהאיש מקבל את כספי הפנסיה של אשתו לא עושים עמו חסד – מדובר בכספים שלו. סטייה מחלוקת מחצה על מחצה היא למעשה פגיעה בזכות הקניין של האיש עצמו. וכבר כתב השופט דרורי בע"מ (מחוזי י-ם) 638/04 ח.ר נ' ר.ר (פורסם בנבו, 23.1.2005) כי בסטייה מהסדר איזון המשאבים יש משום "פגיעה בזכות הקניין של בן הזוג שמחצית הרכוש הינה שלו (זכות, שכיום היא חוקתית, מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". לכן כל אנלוגיה לדיני הירושה – בדמות השאלה "הרצחת וגם ירשת" – היא שגויה: ירושה אינה חלק מהקניין של הרוצח (גם אם בעתיד היא תהיה), בעוד נכסי הנישואין כן.

עם זאת, אפשר לומר כי המשפחה אינה רק שותפות מסחרית אלא גם קהילה, ומכאן שאלימות קשה או ניסיון לרצח שמתרחש בתוך הקהילה מהווים פירור של ערך הקהילתיות ומכאן עילה לסטייה מחלוקה של מחצה על מחצה באיזון המשאבים. אני מסכים עם אמירה זו, אבל אני מבקש לאמץ את הגישה של פרופ' שחר ליפשיץ שמבחין בין נכסי המאמץ המשותף – קרי, נכסים שנרכשו במאמץ משותף של שני בני הזוג, כמו דירת המגורים, נכסים עסקיים, משכורות וכן כספי הפנסיה; לבין "נכסים חיצוניים", כלומר נכסים ששייכים לאחד מבני הזוג מלפני הנישואין או ירושות ומתנות שקיבל אחד מבני הזוג, שהם לא הושגו כתוצאה ממאמץ משותף, ולכן אין לכלול אותם באיזון המשאבים ברגיל – אלא אם כן באמת נוצרת "קהילה משפחתית" (נישואין ארוכים שהתאפיינו ביחסים טובים בין הצדדים וכו'), כך שיש הצדקות לכלול גם נכסים חיצוניים באיזון המשאבים בנסיבות מסוימות. מכיוון שברי כי אלימות מפרה את הקהילתיות של המשפחה, היא עילה שלא להכליל את הנכסים החיצוניים באיזון המשאבים. אולם בכל הנוגע לנכסי המאמץ המשותף, כמו כספי הפנסיה – לדעתי אין אלימות קשה מהווה עילה לסטות מחלוקתם מחצה על מחצה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s