ביקורת על הספר "אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור" של רוברט ואלזר

efer_mahat__iparon1חוויית הקריאה בספר "אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור" של רוברט ואלזר היא "חוויה מצטברת". לרוב, בקובץ סיפורים קצרים חל עיקרון "התפוקה השולית הפוחתת", האומר – למשל, במזון – שהביס השני יהיה טעים פחות מהביס הראשון, הביס השלישי טעים פחות מהביס השני, וכן הלאה, ולכן בכדי להשיא את ההנאה מספר סיפורים קצרים – רצוי לקרוא כל סיפור וסיפור בנפרד. אבל בספר של ואלזר לוקח לקורא זמן עד שהוא מתחיל ליהנות, ולכן רצוי שיקרא כמה סיפורים ברצף.

ברוב הסיפורים בספר – אם כי בהחלט לא כולם – יש משהו נקי. פרוזה טובה צריכה להיות "נקייה", אבל חשוב להבחין בין שני מובנים של כתיבה נקייה: יש כתיבה נקייה שהיא כתיבה מדויקת, מבלי שומנים מיותרים, בלי הצטעצעות, ולרוב כתיבה נקייה כזו היא כתיבה טובה.

אבל הספר של ואלזר הוא נקי במובן אחר: הוא סטרילי. יש משהו ניטרלי, "שוויצרי", בספר, כזה שלרוב מותיר את הקורא אדיש. לעתים לסטריליות הזו יש אפקט מעצים; למשל, בסיפור "הקרב בזֶמפאך", המספר על קרב במלחמה מימי הביניים, חווית הקריאה הסטרילית רק מדגישה את האבסורדיות שבמלחמה, בכל מלחמה כמו בקרב זאמפך, שבו ראשים נערפים על ימין ועל שמאל והדם ניגר כמים.

אך לרוב הסטריליות שמשאירה את הקורא אדיש אינה כתיבה טובה. כתיבה צריכה להיות "מלוכלכת", "שורפת", היא צריכה להפוך לנו את הקרביים. גם כשמתוארים בספר רגשות קשים או פחדים קמאיים, כמו למשל בסיפור "קְלַייסט בְּתוּן" – רק מעט מהתחושות שעוברת הדמות הראשית – עוברות לקורא.

יכול להיות שבמקור – בשפת המקור, כבני התרבות של שפת המקור – חוויית הקריאה הייתה אחרת, וזו אכן משוכה מאוד גדולה שמתרגמים צריכים לעבור, והם לא תמיד מודעים לה, שהרי הם קראו את הספר בשפת המקור; יכול להיות שהקורא ניגש לספר אדיש. אך בין כך ובין כך, הן המתרגם וקל וחומר שהמחבר – צריכים לנער את הקורא מאדישותו, לגרום לו להרגיש כאילו הוא נמצא בנעלי הדמות הראשית, כאילו הסיפור הוא עליו.

בכל הסיפורים של ואלזר יש תשומת לב והקפדה על הפרטים הכי קטנים. למשל, בסיפור "הטיול", שחותם את הספר, הגיבור הראשי, שהוא בן דמותו של המחבר, מנסה לשכנע פקיד מס שהטיולים שלו הם חלק מעבודתו, ובין השאר הוא אומר "'בלי לטייל הייתי מת… על המטייל לחקור ולבחון במלוא תשומת הלב והחיבה כל דבר קטן שבקטנים, אם ילד ואם כלב, אם יתוש ואם פרפר, דרור, תולעת, פרח, איש, בית, עץ, שבלול, עכבר, ענן, הר, עלה או אפילו רק פיסת נייר עלובה, זרוקה, שתלמיד בית ספר טוב וחביב אולי כתב עליה את האותיות המגושמות הראשונות שלו'" (עמ' 159, 160).

אמנתו הגדולה של ואלזר, לדעתי, היא יכולת ההזרה שלו, יכולתו "להחזיר לאבן את אבניותה", כלשונו של שקלובסקי. הסיפורים המוצלחים ביותר של ואלזר הם אלו שבהם המחבר עושה שימוש בפרטים הקטנים בכדי להזיר אותם. מבין סיפורים אלו ניתן למנות את "נאום אל תנור" ו"נאום אל כפתור", שבהם ואלזר לא לוקח כמובן מאליו את הכפתור או את התנור, ובכך יש תמרור קריאה לקורא שיבין כי שום דבר בחיים אינו מובן מאליו.

לשיא יכולת ההזרה מגיע ואלזר בסיפור "אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור", שקובץ הסיפורים נקרא על שמו, והוא לדעתי הסיפור הטוב ביותר בספר. בסיפור זה מפרק ואלזר את המשמעויות שמאחורי החפצים שבכותרת הסיפור, ומשליך מהם על בני האדם: "כלום יכול מישהו להיות חסר אחיזה, חלש ועלוב יותר מאפר?" (עמ' 73) או "זה האירוע הגדול בחייו של הגפרור, שברגע שהוא מממש את מטרת קיומו ונותן את שירותו האוהב נגזר עליו למות באש" (עמ' 74). האם אין אנו מכירים אנשים ששורפים את חייהם בשביל אירוע מסוים, ולאחריו הם כבים, הם מתים? האם לנו אין רגעים כאלו?

פורסם לראשונה במדור הספרות של מגפון:http://megafon-news.co.il/asys/archives/209961

מודעות פרסומת

קריאה חתרנית באגדות נחום איש גם-זו

ציינתי ברשומה הקודמת, שלאחר הכישלון המהדהד שלי להתקבל לבית המשפט העליון – ויש שיאמרו: אחרי שגלגלו אותי מכל המדרגות – כמה וכמה אנשים ניסו לנחם אותי באמירת: הכל לטובה. ולא התקררה דעתי.

ברבות הימים, לאחר שצרות ניתחו עליי בזו אחר זו בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא" (איוב א 16), נזכרתי בנחום איש גם-זו, שסיפורו לכאורה מזכיר את הסיפור של איוב, ושעל כל דבר שקרה לו היה אומר: גם-זו לטובה, ותהיתי אולי אוכל לשאוב כוחות מסיפורו. הרי זהו כוחן של אגדות: הן משמשות לנו מקור להעצמה. סיפורים שלא משרתים אותי הם בובע מעיישס (סיפורי סבתא) ותו לא, טקסטים שלא משרתים את התרבות – יתנדפו מאליהן בתהליך האבולוציה של התרבות. וחשבתי שאולי בעקבות הסיפור של נחום איש גם-זו אבין כיצד ניתן להיות מוכה-צרות, ועדיין לומר: גם-זו לטובה. ולמדתי את הסיפור לעומק. ולא התנחמתי.

להפך: הגעתי למסקנה שאגדות נחום איש גם-זו מעבירות בעצמן את המסר ההפוך – לא הכל לטובה, וגם מה שהוא לכאורה לטובה – אינו לטובה, ולכן אציע לקרוא אותן קריאה חתרנית (הסבר תיאורטי מפורט יותר על קריאות חתרניות ניתן מצוא ברשומה: קריאה חתרנית ב"שיר לשלום"). להלן אביא את שתי האגדות שנקשרו בשמו, בתרגום חופשי מארמית לעברית (יש תרגום "רשמי" שלהן, אך פחות מוצלח לדעתי, ב"ספר האגדה", עמ' קעז) ובמידה ויהיה לי מה להוסיף עליהן, אוסיף. לאחר מכן אבאר מדוע תחת הרושם "הכל לטובה", האגדה מעבירה את המסר ההפוך (כל מה שבסוגריים מרובעות הוא הוספה שלי).

א. אגדת העני

אמרו עליו על נחום איש גם-זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחים בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים.

פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע. בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים.

אמר להם: בניי פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל.

פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו, ונפל הבית.

אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה – למה עלתה לך כך?

אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משאוי שלושה חמורים: אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך – יסומו; ידיי שלא חסו על ידיך –  יתגדמו; רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין.

אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך.

אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך.

ב. אגדת הקיסר

ומדוע קראו לו נחום איש גם-זו? שכל דבר שקרה לו, אמר גם-זו לטובה.נחום

פעם אחת רצו לשלוח [עם] ישראל דורון לבית הקיסר. אמרו: מי ילך? ילך נחום איש גם-זו, שמלומד בניסים הוא. שלחו בידו שק מלא אבנים טובות ומרגליות.

הלך, הגיע לאותו פונדק. בלילה קמו דיירי [הפונדק], לקחו את השק ומילאו אותו עפר. למחר כאשר [נחום איש גם-זו] ראה זאת [שהשק מלא עפר] אמר: גם-זו לטובה.

כאשר הגיע לשם [לבית הקיסר] התירו את השק וראו שהוא מלא עפר. רצה המלך להרוג את כל היהודים. אמר: צוחקים עליי היהודים.

אמר [נחום]: גם-זו לטובה.

בא אליהו [הנביא] נדמה כאחד מהם [שרי המלך]. אמר להם: אולי עפר זה הוא מעפר אברהם אביהם, שכאשר היו זורקים אותו היה הופך לחרבות, וקשים [של חיטה] היו הופכים לחצים, שכתוב […]. הייתה מדינה אחת שלא הצליחו לכובשה, בדקו ממנו [את העפר], וכבשו אותה. עלו לבית האוצר, ומילאו את השק אבנים טובות ומרגליות, ושלחו אותו [את נחום] בכבוד גדול.

כאשר הגיע [נחום] לאותו פונדק, אמרו לו: מה הבאת איתך שעשו לך כבוד כזה גדול? אמר להם: מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם. סתרו את דירתם [והוציאו משם חול] והביאו אותו לבית המלך. אמרו לו: עפר זה שהביא [נחום], הוא משלנו. בדקו [האם זה עפר כמו של אברהם], ולא מצאו. והרגו את אותם דיירים.

*

אגדות אלו לקוחות ממסכת תענית בתלמוד הבבלי, דף כא, עמ' א. לשתי האגדות הללו יש מקבילות במקורות התלמודיים. לאגדה הראשונה (להלן גם: אגדת העני או סיפור העני) יש שתי מקבילות בתלמוד הירושלמי (פאה, פרק ח, הלכה ח; שקלים, פרק ה, הלכה ד); לאגדה השנייה (להלן גם: אגדת הקיסר או סיפור הקיסר) יש מקבילה במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (דף קח עמ' ב' – דף קט עמ' א). הבאתי דווקא את המקור במסכת תענית, כיוון שהוא המקור היחיד שמביא את שני הסיפורים ביחד. כמו כן, כיוון שלא מצאתי הבדלים מהותיים שמשפיעים על האינטרפרטציה של הסיפור, ולא במחקר אקדמי עסקינן – לא הבאתי את כל הנוסחים והשוואתי ביניהם, אולם כן אציין הבדלים שנראים לי מעניינים.

למרות שאגדת העני מופיעה במסכת תענית קודם, קרוב לוודאי שהיא דווקא מאוחרת כרונולוגית בזמן. קשה להאמין שעם ישראל היה שולח לקיסר ירום הודו אדם מוכה שחין, פסח, גדם ועיוור, מה גם שמבחינה פיזית קשה לראות איך נחום היה מסתדר בדרכים עם כל מוגבלויותיו. סיפור העני גם משרה אווירה של "סוף הדרך", ולא במובן החיובי של המונח.

את הסיבה לכך שסיפור העני מופיע ראשון ניתן לתלות בנקל בהיגיון האסוציאטיבי לפיו התלמוד מסודר: הטרימו את הסיפור עם העני סיפורים נוספים שיש בהם "כותל רעוע", ולכן הסיפור עם העני – שפותח בכך שתלמידי נחום ביקשו להוציאו מביתו כיוון שהיה רעוע – מופיע ראשון, ואחריו, על הדרך, מופיע הסיפור עם הקיסר (במסכת סנהדרין, הטרימה את הסיפור עם הדורון לקיסר אגדתא על אברהם אבינו, ומשכך מתגלגלים לסיפור על הנס שגרם העפר של אברהם).

מאידך, יש מקום לתהות על הפליאה של תלמידי נחום בכך שהוא "צדיק גמור", שהרי סביר להניח שהנס עם הקיסר התפרסם ברבים. על כך ניתן להשיב בשתיים: או שכוחו של נחום היה מוגבל לנסים על "כלל ישראל", ולא על עצמו, וזה החידוש בסיפור העני; או שמוקד השאלה של התלמידים הוא במצבו הפיזי של נחום, ואין הם מופתעים מהעובדה שהוא צדיק גמור.

יש שני פרטים שמופיעים בשני המקורות בירושלמי ונעדרים מהאחות הבבלית, אחד משלים את הסיפור בבבלי והשני סותר אותו: ראשית, בירושלמי אותו עני הוא מוכה שחין, והדבר יכול להסביר מדוע נחום מבקש על עצמו שחין (פרט לרצון להידמות אולי לאיוב). הפרט השני הוא המשמעותי יותר: בירושלמי נחום אומר לעני שהוא ייתן לו לאכול כשהוא יעבור דרכו בדרך חזור, ואילו בבבלי העני מת לו בידיים אחרי (כמה דקות של) פריקת החמור. נראה לי לומר שהגרסה בירושלמי אמינה יותר, והיא גם מסבירה יותר טוב מדוע נחום חש אשמה במות העני, בעוד קשה לייחס אשמה לפי הגרסה בבבלי, כאשר הוא רצה לעזור לעני והתעכב מעט. כמובן, אדם יכול לחוש אשמה על דברים שהוא לא עשה – ישו הנוצרי עשה מזה קריירה מרשימה – אך הדבר קצת ימוסס את המסר של שכר ועונש.

בעיניי, החידוש המשמעותי ביותר בסיפור הראשון הוא מה שאין בו: נחום איש גם-זו לא אומר בשום שלב בסיפור העני "גם-זו לטובה". הוא יודע טוב מאוד שאותו עני מת סתם, שמוות, כמעט כל מוות, הוא סתמי, הוא מיותר, הוא אקראי, והמוות של העני על אחת כמה וכמה – ובמין "מידה כנגד מידה" פרמטיבי הוא משיר מעצמו כל סימני "חיים". לו היינו מתוודעים לכך שהוא הציל חיים של אדם אחר, או שהוא מעביר הרצאות קוסט-טו-קוסט על החשיבות של מצוות צדקה – אפשר היה לראות את הערך הפרודוקטיבי שגרם לו המפגש עם העני; אבל נחום יודע שאין בכך שום דבר טוב ולכן הוא אכול אשמה, ובכדי להקל על האשמה הוא ממיר אותה בייסורים ולכן הוא אומר לתלמידיו: מוטב שראיתם אותי כך. גם אם נחום חושב שהייסורים מכפרים, הם רק יוצרים נקודת איזון חדשה (ייסורים כנגד חטא), אך הם רק "מחזירים את המצב לקדמותו", הם לא מוסיפים "טוב" לעולם.

את הכינוי שלו קנה נחום איש גם-זו בשל הסיפור השני עם הקיסר. אלא שמהסיפור הזה אדם מן השורה לא יכול ללמוד דבר. הסיבה העיקרית היא שבניגוד לסיפור העני, שבו הנסים אינם אינהרנטיים לסיפור, בסיפור הקיסר כל האווירה היא נסית; אלו לא רק הנסים שהתרחשו בארמון הקיסר, אלא חוקי המציאות בסיפור שהם נסיים: ההחלטה לשלוח את נחום לקיסר נפלה אך ורק בגלל דבר אחד: שהוא מלומד בנסים. מדוע בכדי לשגר דורון צריך מישהו שמלומד בנסים? אילולא נחום היה מתרשל בשמירה על האוצר (ובגרסה בסנהדרין זה זועק יותר: נחום אומר במפורש לבעלי הפונדק שיש בשק דורונות לקיסר) – לא היינו נדרשים לנס מלכתחילה. נחום איש גם-זו יודע ש"גם-זו לטובה" כי יש לו ביטוח-חיים, ביטוח נסים. הוא יודע שבסוף יבוא נס ויסדר את הכל, ולכן גם אם עכשיו המציאות נראית רעה, נחום יודע שיבוא נס ובסוף גם-זו – כמו במקרים אחרים שנחום סידר – יהיה לטובה.

במציאות הנוכחית שלנו, שהיא חשוכת נסים, שחז"ל עצמם מצווים אותנו שלא להסתמך על הנס (ראו למשל בבלי, פסחים סד עמ' ב) – האגדה על נחום איש גם-זו היא לא שימושית, היא לא מקור שהיהודי הפשוט, שהצרות נוחתות עליו בזו אחר זו, יכול להישען עליו ולשאוב ממנו כוח להמשך. הסיפור על נחום איש גם-זו הוא סיפור לשעתו, לא סיפור לדורות. המסר של הסיפור הוא שבחיים לא הכול לטובה. גם-זו לטובה וגם-זו לרעה.

הבית הנאלם (סיפור אימה לילדים)

בכל פעם שמדריך התיירים הירושלמי יקי ריבלין היה מביא את קבוצותיו לבית הנאלם ומספר את סיפורו הטרגי של דייריו, הוא היה מתחיל להתייפח בדיוק בנקודה שבה הסיפור מגיע אל שיאו, ועד שהיה מגיע לסוף הסיפור, אם הגיע, הוא היה ממרר בבכי, ודמעותיו סוחפות אחריהן גם את תייריו.

כשיקי ריבלין היה מגיע לתחנה של הבית הנאלם, נעצר ומצביע על המבנה שהוא מושא התחנה, קהל המסיירים לא הבין תחילה על מה הוא הצביע. הם עמדו בלב שכונה בורגנית, עם מעט מאוד היסטוריה מאחוריה – כזו שמצד אחד לא תעיק ותגרור את ההווה בעקבות העבר, אך מאידך כן תספק איזשהו נופך לשכונה – ומולם ניצב בניין רגיל, שנותיו כשנות ימיה של המדינה, אולי פחות, שלא ניכר בו כי היה הלום-טראומה, ולא נראו עליו סימני חורבן או להבות אש שליחכו את פינותיו. ובאותו רגע היה יקי ריבלין מהסה את כולם ומתחיל לספר על הבית הנאלם.

הבית הנאלם שכַן למעשה בדירת קרקע בבניין דירות רגיל – זה שאני מצביע עליו כעת, הוסיף יקי – עם ועד בית שגובה תשלומים מופרזים, ועם השכן בקומה העליונה שמפעיל את ועד הבית כמו מריונטות בתאטרון בובות. דייריו של הבית הנאלם היו אנשים רגילים: סטודנטים או אנשים עובדים, שהיו מתחלפים מדי כמה שנים. כשמשה, כמו מבקשי דירות אחרים לפניו, הגיע לדירה במהלך חיפושי הדירות שלו, הוא לא הבחין בשום דבר מוזר: בדירה היו שתי שותפות נחמדות, הלן ו-קלר, היו בה סלון, פינת אוכל ומטבח נפרדים, והגם שמחיר החדר שלו היה יחסית זעום, הוא תלה זאת במיקום הדירה ובקוטנו של החדר, ולא במאפייניה הייחודיים של הדירה.

לאחר כשבועיים בדירה, הבין משה מהו סודו של הבית הנאלם. דיירות הבית הנאלם היו מתקשרות זו עם זו במגוון דרכים יצירתיות, אשר המאפיין המשותף לכולן הוא היותן לא-מילוליות. כאשר אחד מדיירי הבית היה רוצה לומר משהו לשותפתו, הוא לא היה יוצא מחדרו, פוסע כמה צעדים, והולך לדבר עמה, למרות שישבה באותו זמן בדיוק בחדרה, במטבח או בסלון, מרחק של מטרים בודדים; לרוב הוא היה שולח הודעה בפלאפון או במייל, או לחילופין פשוט צובר, מדחיק או מוותר.

אתר משמעותי נוסף בבית הנאלם היה לוח המודעות שבכניסה לבית. לוח זה שימש את דיירות הבית במידה והיו רוצות לעדכן את כל דיירות הבית במתרחש, בדרך כלל בנוגע לדברים הקשורים לתחזוק והשימוש השוטף בדירה, או כאשר היו רוצים לנזוף איש בשותפתו, אך נמנעו מלעשות זאת פנים אל פנים. כך נוצר מן טקס, שבו כאשר הלן, משה או קלר היו נכנסות לדירה, מיד לאחר שהיו מניחות את המפתחות על השידה בכניסה, הן היו נעמדות כמה רגעים מול הלוח המחיק, בודקות האם יש איזו הודעה על הלוח, ולעתים, כשנתבקשו ואפילו כשלא נתבקשו, היו רושמים מן תגובית, או תגובית לתגובית, וכן הלאה.

במרוצת השנים עלו מספר השערות בדבר הקסם השורה על הבית הנאלם. היו שאמרו שמדובר בחשיבה תועלתנית המנחה את דיירות הבית, שכן הפעולות של דיבור או צעידה גוזלות כל כך הרבה אנרגיות מיותרות, אנרגיות שניתן היה לתעל לתסכול המתמשך בעבודה או בלימודים. השערה אחת, דומה לראשונה, אמרה שדיירי הבית האמינו כמו תהילה של עגנון כי לכל אחת יש מספר מילים קצוב בעולם, וחבל לבזבז מילים אלו על שותף אקראי שהנסיבות הביאו אותו לגור עמן ביחד.

דיירי הבית חשו, ברמה תודעתית כזו או אחרת, כי יש להן בעיות תקשורת. אם הן היו בני זוג, או שני אנשים שיש להן אינטרס משותף לחיות ביחד מעבר לחיסכון בכסף – הם בוודאי היו הולכים לייעוץ זוגי או טיפול אחר שיפתור את בעיות התקשורת ביניהם. אבל מכיוון שהם היו רק שותפים, ורק הגורל או המזל חיברו ביניהם – הם בכלל לא העלו את האפשרות הזו על דעתם. פאק, היה אומר יקי ריבלין ומרים את קולו, לא צריך לעשות סשן בכל פעם שמישהו משאיר כלים בכיור – "אז איך זה גורם לך להרגיש שהכלים בכיור?", היה אומר יקי בקול מתחנחן. אם הכלים היו בכיור ליותר מכמה שעות, קרוב לוודאי שאחד השותפים היה כותב על לוח המודעות ומבקש שבעל הכלים ישטוף אותם בהקדם, או שבעלת הכלים עצמה הייתה כותבת על לוח המודעות כי היא תשטוף את הכלים לכשתוכל.

כמו בכל דירת שותפים, נוצרו יחסי אהבה-שנאה-אדישות בין הדיירים, וכמו בכל אינטראקציה המורכבת משלושה אנשים ומעלה – הורכבו בריתות אד-הוק בין משה וקלר כנגד הלן, או של הלן וקלר כנגד משה, וכן הלאה. ברבות הימים, התהדקו היחסים שבין משה להלן, אך בשל המאפיינים של הדירה, הדברים באו לידי ביטוי רק במחוות לא-מילוליות.

חייהם של דיירי הבית התנהלו ללא הפרעות, אם כי כאשר נדרשו בכל זאת להשתמש בתקשורת מילולית, הם חשו שהשימוש המצמצם שלהם בתקשורת זו, גורם לאוצר המילים שלהם להתמעט מעת לעת, ולא אחת, כאשר חפצו להשתמש במילה מסוימת הם היו משתתקים לכמה דקות – וכאן יקי ריבלין המדריך היה אף הוא לוקח פאוזה של חצי דקה משטף הדיבור שלו – מנסים לגשש אחר המילה הרצויה, ואם למרות זאת לא מצאו את המילה המבוקשת, הם היו אומרים: "נו, זה כמו.." – זה כמו להיות עצוב מאוד. אבל בתוך תוכם הם ידעו ש"כמו" שומר מרחק, בעוד "זה" – זה הוא מדויק. ככל שנקפו השנים ולוח המודעות בכניסה שגשג, כך התמעטה ונעלמה יכולתם המילולית של דיירי הבית הנאלם.

כפי שרמזתי, היה ממשיך ומספר יקי ריבלין, הלן מצאה-חן בעיני משה, אך הן מפאת הדינמיקה הלא-מילולית בדירה והן בשל ביישנותו של משה, הוא מעולם לא אמר לה את זה, ומכיוון שהוא אצר זאת בתוכו הרבה זמן, הוא נעשה יותר ויותר בטוח בהרגשתו זו.

יום אחד החליט משה לעשות מעשה, ושלח להלן הודעת סמס ובה שאל אותה אם היא בדירה. משהשיבה הלן שכן, הוא ביקש ממנה להיפגש בסלון בעוד שתי דקות. כעבור שתי דקות נפגשו משה והלן בסלון, והלן שאלה את משה, כן, משה מה העניין? מה שברת הפעם? ומשה פשוט לא היה יכול להוציא מילה מפיו. הוא רק גמגם: אני, אני, אני, וכאן היה יקי ריבלין קוטע את הסיפור ופורץ בבכי מר.