הבית הנאלם (סיפור אימה לילדים)

בכל פעם שמדריך התיירים הירושלמי יקי ריבלין היה מביא את קבוצותיו לבית הנאלם ומספר את סיפורו הטרגי של דייריו, הוא היה מתחיל להתייפח בדיוק בנקודה שבה הסיפור מגיע אל שיאו, ועד שהיה מגיע לסוף הסיפור, אם הגיע, הוא היה ממרר בבכי, ודמעותיו סוחפות אחריהן גם את תייריו.

כשיקי ריבלין היה מגיע לתחנה של הבית הנאלם, נעצר ומצביע על המבנה שהוא מושא התחנה, קהל המסיירים לא הבין תחילה על מה הוא הצביע. הם עמדו בלב שכונה בורגנית, עם מעט מאוד היסטוריה מאחוריה – כזו שמצד אחד לא תעיק ותגרור את ההווה בעקבות העבר, אך מאידך כן תספק איזשהו נופך לשכונה – ומולם ניצב בניין רגיל, שנותיו כשנות ימיה של המדינה, אולי פחות, שלא ניכר בו כי היה הלום-טראומה, ולא נראו עליו סימני חורבן או להבות אש שליחכו את פינותיו. ובאותו רגע היה יקי ריבלין מהסה את כולם ומתחיל לספר על הבית הנאלם.

הבית הנאלם שכַן למעשה בדירת קרקע בבניין דירות רגיל – זה שאני מצביע עליו כעת, הוסיף יקי – עם ועד בית שגובה תשלומים מופרזים, ועם השכן בקומה העליונה שמפעיל את ועד הבית כמו מריונטות בתאטרון בובות. דייריו של הבית הנאלם היו אנשים רגילים: סטודנטים או אנשים עובדים, שהיו מתחלפים מדי כמה שנים. כשמשה, כמו מבקשי דירות אחרים לפניו, הגיע לדירה במהלך חיפושי הדירות שלו, הוא לא הבחין בשום דבר מוזר: בדירה היו שתי שותפות נחמדות, הלן ו-קלר, היו בה סלון, פינת אוכל ומטבח נפרדים, והגם שמחיר החדר שלו היה יחסית זעום, הוא תלה זאת במיקום הדירה ובקוטנו של החדר, ולא במאפייניה הייחודיים של הדירה.

לאחר כשבועיים בדירה, הבין משה מהו סודו של הבית הנאלם. דיירות הבית הנאלם היו מתקשרות זו עם זו במגוון דרכים יצירתיות, אשר המאפיין המשותף לכולן הוא היותן לא-מילוליות. כאשר אחד מדיירי הבית היה רוצה לומר משהו לשותפתו, הוא לא היה יוצא מחדרו, פוסע כמה צעדים, והולך לדבר עמה, למרות שישבה באותו זמן בדיוק בחדרה, במטבח או בסלון, מרחק של מטרים בודדים; לרוב הוא היה שולח הודעה בפלאפון או במייל, או לחילופין פשוט צובר, מדחיק או מוותר.

אתר משמעותי נוסף בבית הנאלם היה לוח המודעות שבכניסה לבית. לוח זה שימש את דיירות הבית במידה והיו רוצות לעדכן את כל דיירות הבית במתרחש, בדרך כלל בנוגע לדברים הקשורים לתחזוק והשימוש השוטף בדירה, או כאשר היו רוצים לנזוף איש בשותפתו, אך נמנעו מלעשות זאת פנים אל פנים. כך נוצר מן טקס, שבו כאשר הלן, משה או קלר היו נכנסות לדירה, מיד לאחר שהיו מניחות את המפתחות על השידה בכניסה, הן היו נעמדות כמה רגעים מול הלוח המחיק, בודקות האם יש איזו הודעה על הלוח, ולעתים, כשנתבקשו ואפילו כשלא נתבקשו, היו רושמים מן תגובית, או תגובית לתגובית, וכן הלאה.

במרוצת השנים עלו מספר השערות בדבר הקסם השורה על הבית הנאלם. היו שאמרו שמדובר בחשיבה תועלתנית המנחה את דיירות הבית, שכן הפעולות של דיבור או צעידה גוזלות כל כך הרבה אנרגיות מיותרות, אנרגיות שניתן היה לתעל לתסכול המתמשך בעבודה או בלימודים. השערה אחת, דומה לראשונה, אמרה שדיירי הבית האמינו כמו תהילה של עגנון כי לכל אחת יש מספר מילים קצוב בעולם, וחבל לבזבז מילים אלו על שותף אקראי שהנסיבות הביאו אותו לגור עמן ביחד.

דיירי הבית חשו, ברמה תודעתית כזו או אחרת, כי יש להן בעיות תקשורת. אם הן היו בני זוג, או שני אנשים שיש להן אינטרס משותף לחיות ביחד מעבר לחיסכון בכסף – הם בוודאי היו הולכים לייעוץ זוגי או טיפול אחר שיפתור את בעיות התקשורת ביניהם. אבל מכיוון שהם היו רק שותפים, ורק הגורל או המזל חיברו ביניהם – הם בכלל לא העלו את האפשרות הזו על דעתם. פאק, היה אומר יקי ריבלין ומרים את קולו, לא צריך לעשות סשן בכל פעם שמישהו משאיר כלים בכיור – "אז איך זה גורם לך להרגיש שהכלים בכיור?", היה אומר יקי בקול מתחנחן. אם הכלים היו בכיור ליותר מכמה שעות, קרוב לוודאי שאחד השותפים היה כותב על לוח המודעות ומבקש שבעל הכלים ישטוף אותם בהקדם, או שבעלת הכלים עצמה הייתה כותבת על לוח המודעות כי היא תשטוף את הכלים לכשתוכל.

כמו בכל דירת שותפים, נוצרו יחסי אהבה-שנאה-אדישות בין הדיירים, וכמו בכל אינטראקציה המורכבת משלושה אנשים ומעלה – הורכבו בריתות אד-הוק בין משה וקלר כנגד הלן, או של הלן וקלר כנגד משה, וכן הלאה. ברבות הימים, התהדקו היחסים שבין משה להלן, אך בשל המאפיינים של הדירה, הדברים באו לידי ביטוי רק במחוות לא-מילוליות.

חייהם של דיירי הבית התנהלו ללא הפרעות, אם כי כאשר נדרשו בכל זאת להשתמש בתקשורת מילולית, הם חשו שהשימוש המצמצם שלהם בתקשורת זו, גורם לאוצר המילים שלהם להתמעט מעת לעת, ולא אחת, כאשר חפצו להשתמש במילה מסוימת הם היו משתתקים לכמה דקות – וכאן יקי ריבלין המדריך היה אף הוא לוקח פאוזה של חצי דקה משטף הדיבור שלו – מנסים לגשש אחר המילה הרצויה, ואם למרות זאת לא מצאו את המילה המבוקשת, הם היו אומרים: "נו, זה כמו.." – זה כמו להיות עצוב מאוד. אבל בתוך תוכם הם ידעו ש"כמו" שומר מרחק, בעוד "זה" – זה הוא מדויק. ככל שנקפו השנים ולוח המודעות בכניסה שגשג, כך התמעטה ונעלמה יכולתם המילולית של דיירי הבית הנאלם.

כפי שרמזתי, היה ממשיך ומספר יקי ריבלין, הלן מצאה-חן בעיני משה, אך הן מפאת הדינמיקה הלא-מילולית בדירה והן בשל ביישנותו של משה, הוא מעולם לא אמר לה את זה, ומכיוון שהוא אצר זאת בתוכו הרבה זמן, הוא נעשה יותר ויותר בטוח בהרגשתו זו.

יום אחד החליט משה לעשות מעשה, ושלח להלן הודעת סמס ובה שאל אותה אם היא בדירה. משהשיבה הלן שכן, הוא ביקש ממנה להיפגש בסלון בעוד שתי דקות. כעבור שתי דקות נפגשו משה והלן בסלון, והלן שאלה את משה, כן, משה מה העניין? מה שברת הפעם? ומשה פשוט לא היה יכול להוציא מילה מפיו. הוא רק גמגם: אני, אני, אני, וכאן היה יקי ריבלין קוטע את הסיפור ופורץ בבכי מר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s