קריאה חתרנית באגדות נחום איש גם-זו

ציינתי ברשומה הקודמת, שלאחר הכישלון המהדהד שלי להתקבל לבית המשפט העליון – ויש שיאמרו: אחרי שגלגלו אותי מכל המדרגות – כמה וכמה אנשים ניסו לנחם אותי באמירת: הכל לטובה. ולא התקררה דעתי.

ברבות הימים, לאחר שצרות ניתחו עליי בזו אחר זו בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא" (איוב א 16), נזכרתי בנחום איש גם-זו, שסיפורו לכאורה מזכיר את הסיפור של איוב, ושעל כל דבר שקרה לו היה אומר: גם-זו לטובה, ותהיתי אולי אוכל לשאוב כוחות מסיפורו. הרי זהו כוחן של אגדות: הן משמשות לנו מקור להעצמה. סיפורים שלא משרתים אותי הם בובע מעיישס (סיפורי סבתא) ותו לא, טקסטים שלא משרתים את התרבות – יתנדפו מאליהן בתהליך האבולוציה של התרבות. וחשבתי שאולי בעקבות הסיפור של נחום איש גם-זו אבין כיצד ניתן להיות מוכה-צרות, ועדיין לומר: גם-זו לטובה. ולמדתי את הסיפור לעומק. ולא התנחמתי.

להפך: הגעתי למסקנה שאגדות נחום איש גם-זו מעבירות בעצמן את המסר ההפוך – לא הכל לטובה, וגם מה שהוא לכאורה לטובה – אינו לטובה, ולכן אציע לקרוא אותן קריאה חתרנית (הסבר תיאורטי מפורט יותר על קריאות חתרניות ניתן מצוא ברשומה: קריאה חתרנית ב"שיר לשלום"). להלן אביא את שתי האגדות שנקשרו בשמו, בתרגום חופשי מארמית לעברית (יש תרגום "רשמי" שלהן, אך פחות מוצלח לדעתי, ב"ספר האגדה", עמ' קעז) ובמידה ויהיה לי מה להוסיף עליהן, אוסיף. לאחר מכן אבאר מדוע תחת הרושם "הכל לטובה", האגדה מעבירה את המסר ההפוך (כל מה שבסוגריים מרובעות הוא הוספה שלי).

א. אגדת העני

אמרו עליו על נחום איש גם-זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחים בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים.

פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע. בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים.

אמר להם: בניי פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל.

פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו, ונפל הבית.

אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה – למה עלתה לך כך?

אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משאוי שלושה חמורים: אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך – יסומו; ידיי שלא חסו על ידיך –  יתגדמו; רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין.

אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך.

אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך.

ב. אגדת הקיסר

ומדוע קראו לו נחום איש גם-זו? שכל דבר שקרה לו, אמר גם-זו לטובה.נחום

פעם אחת רצו לשלוח [עם] ישראל דורון לבית הקיסר. אמרו: מי ילך? ילך נחום איש גם-זו, שמלומד בניסים הוא. שלחו בידו שק מלא אבנים טובות ומרגליות.

הלך, הגיע לאותו פונדק. בלילה קמו דיירי [הפונדק], לקחו את השק ומילאו אותו עפר. למחר כאשר [נחום איש גם-זו] ראה זאת [שהשק מלא עפר] אמר: גם-זו לטובה.

כאשר הגיע לשם [לבית הקיסר] התירו את השק וראו שהוא מלא עפר. רצה המלך להרוג את כל היהודים. אמר: צוחקים עליי היהודים.

אמר [נחום]: גם-זו לטובה.

בא אליהו [הנביא] נדמה כאחד מהם [שרי המלך]. אמר להם: אולי עפר זה הוא מעפר אברהם אביהם, שכאשר היו זורקים אותו היה הופך לחרבות, וקשים [של חיטה] היו הופכים לחצים, שכתוב […]. הייתה מדינה אחת שלא הצליחו לכובשה, בדקו ממנו [את העפר], וכבשו אותה. עלו לבית האוצר, ומילאו את השק אבנים טובות ומרגליות, ושלחו אותו [את נחום] בכבוד גדול.

כאשר הגיע [נחום] לאותו פונדק, אמרו לו: מה הבאת איתך שעשו לך כבוד כזה גדול? אמר להם: מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם. סתרו את דירתם [והוציאו משם חול] והביאו אותו לבית המלך. אמרו לו: עפר זה שהביא [נחום], הוא משלנו. בדקו [האם זה עפר כמו של אברהם], ולא מצאו. והרגו את אותם דיירים.

*

אגדות אלו לקוחות ממסכת תענית בתלמוד הבבלי, דף כא, עמ' א. לשתי האגדות הללו יש מקבילות במקורות התלמודיים. לאגדה הראשונה (להלן גם: אגדת העני או סיפור העני) יש שתי מקבילות בתלמוד הירושלמי (פאה, פרק ח, הלכה ח; שקלים, פרק ה, הלכה ד); לאגדה השנייה (להלן גם: אגדת הקיסר או סיפור הקיסר) יש מקבילה במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (דף קח עמ' ב' – דף קט עמ' א). הבאתי דווקא את המקור במסכת תענית, כיוון שהוא המקור היחיד שמביא את שני הסיפורים ביחד. כמו כן, כיוון שלא מצאתי הבדלים מהותיים שמשפיעים על האינטרפרטציה של הסיפור, ולא במחקר אקדמי עסקינן – לא הבאתי את כל הנוסחים והשוואתי ביניהם, אולם כן אציין הבדלים שנראים לי מעניינים.

למרות שאגדת העני מופיעה במסכת תענית קודם, קרוב לוודאי שהיא דווקא מאוחרת כרונולוגית בזמן. קשה להאמין שעם ישראל היה שולח לקיסר ירום הודו אדם מוכה שחין, פסח, גדם ועיוור, מה גם שמבחינה פיזית קשה לראות איך נחום היה מסתדר בדרכים עם כל מוגבלויותיו. סיפור העני גם משרה אווירה של "סוף הדרך", ולא במובן החיובי של המונח.

את הסיבה לכך שסיפור העני מופיע ראשון ניתן לתלות בנקל בהיגיון האסוציאטיבי לפיו התלמוד מסודר: הטרימו את הסיפור עם העני סיפורים נוספים שיש בהם "כותל רעוע", ולכן הסיפור עם העני – שפותח בכך שתלמידי נחום ביקשו להוציאו מביתו כיוון שהיה רעוע – מופיע ראשון, ואחריו, על הדרך, מופיע הסיפור עם הקיסר (במסכת סנהדרין, הטרימה את הסיפור עם הדורון לקיסר אגדתא על אברהם אבינו, ומשכך מתגלגלים לסיפור על הנס שגרם העפר של אברהם).

מאידך, יש מקום לתהות על הפליאה של תלמידי נחום בכך שהוא "צדיק גמור", שהרי סביר להניח שהנס עם הקיסר התפרסם ברבים. על כך ניתן להשיב בשתיים: או שכוחו של נחום היה מוגבל לנסים על "כלל ישראל", ולא על עצמו, וזה החידוש בסיפור העני; או שמוקד השאלה של התלמידים הוא במצבו הפיזי של נחום, ואין הם מופתעים מהעובדה שהוא צדיק גמור.

יש שני פרטים שמופיעים בשני המקורות בירושלמי ונעדרים מהאחות הבבלית, אחד משלים את הסיפור בבבלי והשני סותר אותו: ראשית, בירושלמי אותו עני הוא מוכה שחין, והדבר יכול להסביר מדוע נחום מבקש על עצמו שחין (פרט לרצון להידמות אולי לאיוב). הפרט השני הוא המשמעותי יותר: בירושלמי נחום אומר לעני שהוא ייתן לו לאכול כשהוא יעבור דרכו בדרך חזור, ואילו בבבלי העני מת לו בידיים אחרי (כמה דקות של) פריקת החמור. נראה לי לומר שהגרסה בירושלמי אמינה יותר, והיא גם מסבירה יותר טוב מדוע נחום חש אשמה במות העני, בעוד קשה לייחס אשמה לפי הגרסה בבבלי, כאשר הוא רצה לעזור לעני והתעכב מעט. כמובן, אדם יכול לחוש אשמה על דברים שהוא לא עשה – ישו הנוצרי עשה מזה קריירה מרשימה – אך הדבר קצת ימוסס את המסר של שכר ועונש.

בעיניי, החידוש המשמעותי ביותר בסיפור הראשון הוא מה שאין בו: נחום איש גם-זו לא אומר בשום שלב בסיפור העני "גם-זו לטובה". הוא יודע טוב מאוד שאותו עני מת סתם, שמוות, כמעט כל מוות, הוא סתמי, הוא מיותר, הוא אקראי, והמוות של העני על אחת כמה וכמה – ובמין "מידה כנגד מידה" פרמטיבי הוא משיר מעצמו כל סימני "חיים". לו היינו מתוודעים לכך שהוא הציל חיים של אדם אחר, או שהוא מעביר הרצאות קוסט-טו-קוסט על החשיבות של מצוות צדקה – אפשר היה לראות את הערך הפרודוקטיבי שגרם לו המפגש עם העני; אבל נחום יודע שאין בכך שום דבר טוב ולכן הוא אכול אשמה, ובכדי להקל על האשמה הוא ממיר אותה בייסורים ולכן הוא אומר לתלמידיו: מוטב שראיתם אותי כך. גם אם נחום חושב שהייסורים מכפרים, הם רק יוצרים נקודת איזון חדשה (ייסורים כנגד חטא), אך הם רק "מחזירים את המצב לקדמותו", הם לא מוסיפים "טוב" לעולם.

את הכינוי שלו קנה נחום איש גם-זו בשל הסיפור השני עם הקיסר. אלא שמהסיפור הזה אדם מן השורה לא יכול ללמוד דבר. הסיבה העיקרית היא שבניגוד לסיפור העני, שבו הנסים אינם אינהרנטיים לסיפור, בסיפור הקיסר כל האווירה היא נסית; אלו לא רק הנסים שהתרחשו בארמון הקיסר, אלא חוקי המציאות בסיפור שהם נסיים: ההחלטה לשלוח את נחום לקיסר נפלה אך ורק בגלל דבר אחד: שהוא מלומד בנסים. מדוע בכדי לשגר דורון צריך מישהו שמלומד בנסים? אילולא נחום היה מתרשל בשמירה על האוצר (ובגרסה בסנהדרין זה זועק יותר: נחום אומר במפורש לבעלי הפונדק שיש בשק דורונות לקיסר) – לא היינו נדרשים לנס מלכתחילה. נחום איש גם-זו יודע ש"גם-זו לטובה" כי יש לו ביטוח-חיים, ביטוח נסים. הוא יודע שבסוף יבוא נס ויסדר את הכל, ולכן גם אם עכשיו המציאות נראית רעה, נחום יודע שיבוא נס ובסוף גם-זו – כמו במקרים אחרים שנחום סידר – יהיה לטובה.

במציאות הנוכחית שלנו, שהיא חשוכת נסים, שחז"ל עצמם מצווים אותנו שלא להסתמך על הנס (ראו למשל בבלי, פסחים סד עמ' ב) – האגדה על נחום איש גם-זו היא לא שימושית, היא לא מקור שהיהודי הפשוט, שהצרות נוחתות עליו בזו אחר זו, יכול להישען עליו ולשאוב ממנו כוח להמשך. הסיפור על נחום איש גם-זו הוא סיפור לשעתו, לא סיפור לדורות. המסר של הסיפור הוא שבחיים לא הכול לטובה. גם-זו לטובה וגם-זו לרעה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s