ביקורת על הספר "אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור" של רוברט ואלזר

efer_mahat__iparon1חוויית הקריאה בספר "אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור" של רוברט ואלזר היא "חוויה מצטברת". לרוב, בקובץ סיפורים קצרים חל עיקרון "התפוקה השולית הפוחתת", האומר – למשל, במזון – שהביס השני יהיה טעים פחות מהביס הראשון, הביס השלישי טעים פחות מהביס השני, וכן הלאה, ולכן בכדי להשיא את ההנאה מספר סיפורים קצרים – רצוי לקרוא כל סיפור וסיפור בנפרד. אבל בספר של ואלזר לוקח לקורא זמן עד שהוא מתחיל ליהנות, ולכן רצוי שיקרא כמה סיפורים ברצף.

ברוב הסיפורים בספר – אם כי בהחלט לא כולם – יש משהו נקי. פרוזה טובה צריכה להיות "נקייה", אבל חשוב להבחין בין שני מובנים של כתיבה נקייה: יש כתיבה נקייה שהיא כתיבה מדויקת, מבלי שומנים מיותרים, בלי הצטעצעות, ולרוב כתיבה נקייה כזו היא כתיבה טובה.

אבל הספר של ואלזר הוא נקי במובן אחר: הוא סטרילי. יש משהו ניטרלי, "שוויצרי", בספר, כזה שלרוב מותיר את הקורא אדיש. לעתים לסטריליות הזו יש אפקט מעצים; למשל, בסיפור "הקרב בזֶמפאך", המספר על קרב במלחמה מימי הביניים, חווית הקריאה הסטרילית רק מדגישה את האבסורדיות שבמלחמה, בכל מלחמה כמו בקרב זאמפך, שבו ראשים נערפים על ימין ועל שמאל והדם ניגר כמים.

אך לרוב הסטריליות שמשאירה את הקורא אדיש אינה כתיבה טובה. כתיבה צריכה להיות "מלוכלכת", "שורפת", היא צריכה להפוך לנו את הקרביים. גם כשמתוארים בספר רגשות קשים או פחדים קמאיים, כמו למשל בסיפור "קְלַייסט בְּתוּן" – רק מעט מהתחושות שעוברת הדמות הראשית – עוברות לקורא.

יכול להיות שבמקור – בשפת המקור, כבני התרבות של שפת המקור – חוויית הקריאה הייתה אחרת, וזו אכן משוכה מאוד גדולה שמתרגמים צריכים לעבור, והם לא תמיד מודעים לה, שהרי הם קראו את הספר בשפת המקור; יכול להיות שהקורא ניגש לספר אדיש. אך בין כך ובין כך, הן המתרגם וקל וחומר שהמחבר – צריכים לנער את הקורא מאדישותו, לגרום לו להרגיש כאילו הוא נמצא בנעלי הדמות הראשית, כאילו הסיפור הוא עליו.

בכל הסיפורים של ואלזר יש תשומת לב והקפדה על הפרטים הכי קטנים. למשל, בסיפור "הטיול", שחותם את הספר, הגיבור הראשי, שהוא בן דמותו של המחבר, מנסה לשכנע פקיד מס שהטיולים שלו הם חלק מעבודתו, ובין השאר הוא אומר "'בלי לטייל הייתי מת… על המטייל לחקור ולבחון במלוא תשומת הלב והחיבה כל דבר קטן שבקטנים, אם ילד ואם כלב, אם יתוש ואם פרפר, דרור, תולעת, פרח, איש, בית, עץ, שבלול, עכבר, ענן, הר, עלה או אפילו רק פיסת נייר עלובה, זרוקה, שתלמיד בית ספר טוב וחביב אולי כתב עליה את האותיות המגושמות הראשונות שלו'" (עמ' 159, 160).

אמנתו הגדולה של ואלזר, לדעתי, היא יכולת ההזרה שלו, יכולתו "להחזיר לאבן את אבניותה", כלשונו של שקלובסקי. הסיפורים המוצלחים ביותר של ואלזר הם אלו שבהם המחבר עושה שימוש בפרטים הקטנים בכדי להזיר אותם. מבין סיפורים אלו ניתן למנות את "נאום אל תנור" ו"נאום אל כפתור", שבהם ואלזר לא לוקח כמובן מאליו את הכפתור או את התנור, ובכך יש תמרור קריאה לקורא שיבין כי שום דבר בחיים אינו מובן מאליו.

לשיא יכולת ההזרה מגיע ואלזר בסיפור "אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור", שקובץ הסיפורים נקרא על שמו, והוא לדעתי הסיפור הטוב ביותר בספר. בסיפור זה מפרק ואלזר את המשמעויות שמאחורי החפצים שבכותרת הסיפור, ומשליך מהם על בני האדם: "כלום יכול מישהו להיות חסר אחיזה, חלש ועלוב יותר מאפר?" (עמ' 73) או "זה האירוע הגדול בחייו של הגפרור, שברגע שהוא מממש את מטרת קיומו ונותן את שירותו האוהב נגזר עליו למות באש" (עמ' 74). האם אין אנו מכירים אנשים ששורפים את חייהם בשביל אירוע מסוים, ולאחריו הם כבים, הם מתים? האם לנו אין רגעים כאלו?

פורסם לראשונה במדור הספרות של מגפון:http://megafon-news.co.il/asys/archives/209961

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s