In a Different Voice: האם לשופטים דתיים יש קול שונה?

(The different voice I describe is characterized not by gender but theme" (Carol Gilligan"

שאלת הרכב השופטים ומוצאם בבית המשפט העליון עולה מפעם לפעם, ובפרט לקראת כינוסה של הוועדה למינוי שופטים. יש הטוענים כי הרכב השופטים בבית המשפט העליון צריך לשקף את השוני והגיוון הרב הקיימים בחברה, ובחברה הישראלית בפרט, ולכן יש לדאוג למינוי נשים לשופטות, לצד שופטים ממוצא ספרדי, ערבי או דתי – ולכך יש חשיבות אף אם השופטים עצמם אינם מחזיקים בדעות שונות זו מזו, שכן הרכב מגוון משקף את פניה של החברה הישראלית. יתר על כן: יש הטוענים כי פסיקתו של השופט מושפעת מהמוצא, המגדר או התרבות שלו, ולכן, אם ברצוננו בפלורליזם שיפוטי, אם אנו חפצים במגוון דעות אשר יעצבו את פני המשפט הישראלי בפרט והחברה הישראלית בכלל, יש לאפשר מגוון רחב של שופטים בבית המשפט העליון.

גם אלו התומכים בעמדה השנייה וחפצים בפלורליזם שיפוטי מתלבטים כיצד לעשות זאת. בירנהק וגוסרסקי [מיכאל דן בירנהק ודוד גוסרסקי "כיסאות ייחודיים, דעות מיעוט ופלורליזם שיפוטי" עיוני משפט כב 499 (1999)] מבקרים את הפרקטיקה שהם מכנים "פרקטיקת הכיסאות", כלומר מינוי שופט ל"כיסא הדתי", "כיסא מזרחי" וכיו"ב, ובאמצעות פילוח אמפירי של דעות הרוב והמיעוט בבית המשפט העליון הם מראים כי השופטים התופשים את אחד הכיסאות האלו אינם אוחזים (במצטבר, באופן כמותי) בדעת מיעוט בניגוד לדעות שאר שופטי ההרכב. לאור זאת הם טוענים כי פרקטיקת הכיסאות נכשלה ומבקשים להציע מבחן מהותי יותר.

הפילוח שבירנהק וגוסרסקי מציעים – לפי דעות רוב ומיעוט – הוא מבחן מעניין, אולם מצד אחד הוא שטחי מדי, שכן הוא בודק רק אם השופט שעל הכיסא המיוחד מתנגד, כאילו השופטים על אחד מכיסאות אלו חייבים להיות סוג של "איפכא מסתברא", ולא משנה מה נושא הדיון; ומצד שני הוא רחב מדי, וניתן לנסות לבדוק זאת לפי ענפי משפט או סוגיות משפטיות שונות. בכל הנוגע לשופטים הדתיים היושבים בבית המשפט העליון, סוגיה משפטית כזו יכולה להיות האיזון החוקתי שבין חופש הביטוי מחד לזכות לשם טוב מאידך.

לאחרונה התפרסם פסק דינו של השופט נעם סולברג בע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 22.5.2014) אשר עורר הדים רבים בארץ. בפסק דין זה קבע השופט סולברג כי יצירה ספרותית שפרסם המערער מהווה תיאור אוטוביוגרפי מדויק של יחסי המשיבה והמערער, אשר היו בעברם בני זוג, ובהתנגשות שבין הזכות לחופש הביטוי וחירות היצירה של המערער מחד, לבין הזכות לפרטיות ושם טוב של המשיבה מאידך – זכותה של האחרונה גוברת, ולכן אסר על פרסומו של הספר.

פסק הדין היכה גלים כיוון שתוצאתו המעשית היא צינזור ספר, וכפי שמציין המערער – עשויות להיות לו השלכות הרסניות על כל פרסום של יצירה ספרותית בעתיד. עם זאת, פסק הדין מעניין במיוחד כיוון שהוא מייצג קול שונה, קול שהולך נגד הזרם של פסיקות בית המשפט העליון בנושא האיזון שבין חופש הביטוי והזכות לשם טוב ופרטיות, ובמובן מסוים ניתן לומר שהוא "הופך הלכה" של בית המשפט העליון, לאחר שבעניין אבנרי [ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)], שהשופט סולברג כלל לא מזכיר אותו, קבע השופט (כתוארו אז) אהרן ברק, כי "צנזורה מוקדמת […] אינה מתיישבת עם מרכזיותו של חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית" (שם, בעמ' 873), ולכן סירב לבקשתו של שפירא להוציא צו איסור פרסום בשל ספרו של אבנרי שעשוי לפגוע בו, בשפירא.

לעניות דעתי, אין לראות את החלטתו של השופט סולברג כעומדת בפני עצמה, והיא מצטרפת להחלטות שונות שנתנו שופטים דתיים בשנים האחרונות ועוסקות באיזון שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ופרטיות, ובהן כף המאזניים נטתה יותר לכיוון הזכות לשם טוב ופרטיות, וזאת בניגוד לדעת הרוב.

להחלטה זו ניתן להוסיף שתי פסיקות של השופט רובינשטיין שבו בשל נטייתו לקוטב של הזכות לשם טוב ופרטיות, הוא נותר בדעת מיעוט: בעניין מור [רע"א 4447/10 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג(3) 664 (2010)], רובינשטיין טען כי ניתן לחשוף את זהותם של כותבי טוקבקים אנונימיים (בכפוף לכללים שקבע), בעוד המשנה לנשיאה ריבלין והשופט לוי בדעת רוב קבעו שאין לכך הסמכה בחוק; וכן את עניין גיל [רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סב(2) 511 (2009)], שבו קבע המשנה לנשיאה ריבלין (בהסכמת השופט דנציגר) כי דברים שנאמרו בלהט הדיון המשפטי חוסים תחת ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע (פרסום שנעשה אגב דיון משפטי), בעוד השופט רובינשטיין טען שהדברים שנאמרו באותו מקרה אינם חוסים תחת הגנה זו.

לפסקי דין אלו ניתן להוסיף את פסק דינו של סולברג עצמו, ביושבו כשופט מחוזי, שבו קבע כי התחקיר של אילנה דיין בתוכנית "עובדה" בעניין סרן ר' פוגע בשמו הטוב של התובע [ת"א (מחוזי י-ם) 8206/06 סרן ר' נ' דיין (פורסם בנבו, 7.12.2009)], ובדיעבד התברר שהוא נמצא בעמדת מיעוט מהותית, כאשר פסיקה זו התהפכה בעליון [ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך (פורסם בנבו, 8.2.2012)]. לא למותר לציין שהלכת דיין אושררה, עם שינויים מינוריים, בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך (פורסם בנבו, 18.9.2014), כאשר בדעת מיעוט שוב היה שופט דתי, השופט רובינשטיין.

אני חושב ששורת פסקי הדין הללו משקפת קול שונה באופן מהותי, שנובע מההלכה היהודית ומההוויה הדתית. ההלכה רגישה מאוד לשפה, אשר יכולה לבנות עולם (העולם שנברא בעשרה מאמרות) ולהחריבו (חיים ומוות ביד הלשון); רגישה לשמו הטוב של האדם; ובעיקר ההלכה רגישה ללשון הרע: איסור לשון הרע הינו איסור גורף, טוטאלי, רב ניואנסים. השפה היא מכשיר משוכלל, רב פנים וקטלני מכדי להשאיר את השליטה בו בידי בני אדם לא מודרכים, לא מפוקחים על ידי ההלכה.

ניתן לומר כי פסקי הדין שציינתי אינם מייצגים את כל השופטים הדתיים במערכת המשפט, ובהחלט יהיה מעניין לבחון את הדברים באופן אמפירי-כמותני. אולם הטענה הכמותית פחותה בחשיבותה כאשר מדובר בבית המשפט העליון, אשר אמור לשקף פלורליזם שיפוטי. כפי שמציין אורי אהרונסון, "בקהילה פוליטית מרובדת ומגוונת מבחינה תרבותית, דתית, לאומית ומעמדית כמו בישראל – ולמעשה כמו בכל הדמוקרטיות המודרניות – התאוריה הליברלית הנוהגת כוללת כיום גם תביעה ליחס שוויוני ומכבד לכל מערכות הערכים המתחרות ולפחות לסבירות שבהן. תפיסה פלורליסטית כזו דורשת, לכל הפחות, מתן מקום לתפיסות תרבותיות מתחרות בעיצוב המרחב הציבורי" [אורי אהרונסון "שיהיה במזל: על אקראיות בסדרי הדין" פרוצדורות 135, 162 (איסי רוזן-צבי וטליה פישר עורכים, 2014)]. בכל הנוגע לאיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, תפישה תרבותית מתחרה כזו אכן קיימת.

אינני בטוח כי ניתן לייחס משמעות רבה לעובדה שהמשנה-לנשיא נאור והשופט ג'ובראן מצטרפים לדעתו של השופט סולברג. כבר בספרות עמדו על העובדה כי יש מעט מאוד דעות מיעוט במשפט הישראלי. שחר, גרוס וחריס מצאו במדגם מקיף כי בין השנים 1994-1948 שיעור זה עומד על 5.8% מכלל פסקי הדין במותב של שלושה בבית המשפט העליון [יורם שחר, מירון גרוס, רון חריס "אנטומיה של שיח ומחלוקת בבית המשפט העליון – ניתוחים כמותיים" עיוני משפט כ 749, 755 (1997)]; בירנהק וגוסרסקי, לעיל, בעמ' 513, מצאו כי שיעור דעות המיעוט בין השנים 1994-1986 עמד על 7.3%. כותבים אלו הצביעו על כך שאחת הסיבות היא העומס הרב המצוי על כתפי השופטים, וכי כתיבת דעה מנומקת, אשר תסחוף אחריה את שאר שופטי המותב, צריכה לעלות באיכותה על הדעה הראשונה שנכתבה (שחר, גרוס וחריס מציינים שם, בעמ' 763-768, שופטים ש"סוחפים" יותר ופחות). נוכח פסק דין יפה ומנומק כמו זה שכתב השופט סולברג, משימה זאת קשה שבעתיים. לכן, אני מרשה לעצמי להניח שלו היו המשנה-לנשיא נאור או השופט ג'ובראן כותבים פסק דין, יכול להיות שהיו נוקטים בדעה שונה או בלשון נחרצת פחות.

אין לי ספק שהשופטים רובינשטיין וסולברג מושפעים מתפישת ההלכה היהודית כאשר הם באים לפרש את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק הגנת הפרטיות או חוק איסור לשון הרע. הם לא צריכים לכתוב פרק בפסק הדין שעוסק ב"משפט עברי", כיוון שזה משפיע על הפרשנות שלהם אפילו באופן תת-מודע. פסק הדין של סולברג הינו יפה בגלל שלמרות שהוא מראה את "השריטה" שהותירה בו הגרסא דינקותא הדתית – הוא מדבר את שפת זכויות האדם; הוא לא מנחית את שפת ההלכה או עקרונות ההלכה על המשפט הישראלי, אלא הוא מראה כיצד זו מתקיימת במשפט המשווה, ולכן לדעתו יש לבכר את ההסדרים השונים שמציעים המשפט הקונטיננטלי והמשפט המקובל, מאשר את קידוש חופש הביטוי כפי שזה מופיע במשפט האמריקני. המהלך של סולברג לא שונה מכל מהלך אחר שיעשה ברק או כל שופט אחר; הוא פשוט מציב את נקודת האיזון במקום אחר.

כך שבהחלט ניתן לומר שהכיסא הדתי בבית המשפט העליון משקף קול שונה, אשר מוצא איזון אחר בין חופש הביטוי והיצירה מחד לזכות לשם טוב וחופש הפרטיות מאידך, ומציב אותו קרוב יותר לאחרונים.

מודעות פרסומת

תפילין

מחר אבא ימות. הרופאים במחלקה הפנימית ציינו כי בסנריו האופטימי ביותר נשארו לו 24 שעות לחיות, ובעוברם ליד מיטת-חוליו הם כבר לובשים ארשת של מנחמי-אבלים, הילוכם ותווי-פניהם משדרים חוסר-אונים והשלמה כאחד. נעמה מתקשרת אליי ומבקשת שארד למטה. אני נפרד מאבא, ובחולפי על פני האחות בעמדת-הקבלה היא מבקשת ממני שבתור עורך-דין אבוא מחר לחתום על המסמכים, ונפרדת ממני לשלום.

*

רשמית אני ונעמה עורכי דין, אך לאחר שצורפנו באש הפרקטיקה והתנסינו שנים מספר כעורכי דין במשרדים פרטיים, חזרנו שנינו לחממה האקדמית וכעת אנחנו שוקדים, כל אחד בנפרד, על הדוקטורט שלנו. מלגת הנשיא שאנו מקבלים לתקופת הדוקטורט, בצירוף השכר הזעום שאנו משתכרים עבור משרתנו כמתרגלים ועוזרי הוראה, מספיקים בדוחק לכיסוי ההוצאות החודשיות שלנו, ובטח שלא להוצאות בלתי-צפויות. בתום השבעה, בנסיעה מבית העלמין אל דירתנו, נעמה שואלת אותי אם חשבתי על דרך לממן את עורך הדין ששכרתי את שירותיו בשל תאונת הדרכים לה גרמתי לפני כחודש, תאונה שהתרחשה לאחר שסימסתי לנעמה תוך כדי נהיגה האם היא צריכה משהו מהסוּפֶּר.

"יש לי רעיון", נעמה הציעה, "אולי תמכור את הקוביות האלו שלך שמעלות אבק בוויטרינה מעל הטלוויזיה?" העליתי בדמיוני את הארון עם דלתות הזכוכית שירשנו מבעלי הדירה הקודמים, וניסיתי להיזכר: "על אילו קוביות את מדברת", שאלתי, "מה, את מתכוונת לתפילין? קראת לתפילין שלי קוביות?!" אמרתי, כנעלב. "קראת לתפילין שלי קוביות", נעמה מחקה את קולי, "אפשר לחשוב", היא מוסיפה, "שלוש שנים אנחנו ביחד ולא ראיתי אותך נוגע בהן פעם אחת. הבנתי שזה כסף טוב הקוביות האלו, סליחה, התפילין האלו, מה גם, להזכירך, שלפי המצב המשפטי בישראל הרכוש שלנו משותף, אז התפילין של שנינו ביחד, וקובייה אחת – בתים, קוראים לזה?", היא שואלת ואני מהנהן – "אז בית אחד שלי". חשבתי שיש אמת בדבריה, ואמרתי לה שאני אברר, "אני מניח שיש איזה גמ"ח שקונה תפילין משומשות מאנשים מתים, בכל מקום שבו יש מוות יש מסחרה של כסף, כן, בטוח יש מישהו שמרוויח מזה", הוספתי, ולרגע התלהבתי אפילו יותר ממנה.

נכנסתי למחרת לחנות תשמישי קדושה השוכנת בסמוך לתחנת האוטובוס בצלה אני ממתין לאוטובוס הקבוע שלי לאוניברסיטה. המוכר, לא בלי נימה חשדנית לאחר ששמע את שאלתי, נתן לי כרטיס ביקור של אדם בשם חיים, שמנהל גמ"ח תשמישי קדושה מדירתו שבקריית שלום, ולעתים הוא, בעל החנות, מוכר לו תפילין שאנשים מוסרים לו לתיקון לאחר שהוא רואה שהתפילין מהוהות מדי וכדאי להם כבר לקנות חדשות – "זו סגולה", הוא מפציר בהם, מבלי לציין סגולה לְמָה. התקשרתי עם חיים בדרכי לאוניברסיטה, וקבענו להיפגש אחר הצהריים בביתו. בתום יום העבודה באוניברסיטה עליתי על קו 43 ונסעתי קריית-שלומה.

את פניי בדלת קיבל ילד כבן 6 עם כיפה שחורה וכתונת-פיג'מה, ולאחר ששאלתי אותו אם אבא נמצא, קרב אל הדלת אדם כבן שלושים וחמש והושיט לי ידו, "חיים, נעים מאוד", הוא אמר לי, "בוא תיכנס, אנחנו בדיוק אחרי מקלחות". הוא קרא לי לבוא אחריו אל חדר צדדי והותיר את ילדו באמצע הסלון, מחכה. החדר אליו נכנסנו היה דחוס בעשרות תפילין, טליתות ושאר תשמישי קדושה, ובמרכזו היה שולחן עץ קטן, עמוס מסמכים, מסך מחשב, שתי מאפרות ושני כיסאות פלסטיק. חיים הציע לי להתיישב, ובזמן שהדליק סיגריה שאל אותי אם זה מפריע לי שהוא מעשן, ולאחר שהשתהיתי בתשובתי הוא אמר: "יפה, יפה, אז מה מביא אותך לכאן", שאל, באותה נימה. סיפרתי לו קצת על עצמי, ושיש לי תפילין בבית ששוכבות כמו אבן, שעומדות כמו חנוכייה מאחורי ויטרינה, ושאנחנו במצוקה כלכלית, "וחשבתי אולי אפשר למכור אותן, בטח יש מישהו שהן יועילו לו יותר. ועל הדרך לעשות מצווה, מה רע?" חייכתי, אך את חיים זה לא שעשע.

"אז ככה", אמר חיים, מצץ את הסיגריה והוציא מפיו שובל ארוך של עשן, "דבר ראשון צריך כמובן לראות שהתפילין במצב טוב, שהן לא פסולות וכולי. אם הן פסולות אתה יכול לתרום אותן – אם אתה חפץ בצבירת מצוות", הוא קרץ אבל לא חיכה לראות את תגובתי, "ואנחנו מתקנים אותן. אם הן במצב טוב המחיר יכול להגיע גם לאלף דולר", וראיתי שהוא הבחין בניצוץ שבעיניי.

התחלתי להשיב לו שזה נשמע הגיוני, אך הוא קטע אותי ואמר "תראה, זה מבחינה טכנית, ולרוב אני לא נוטה להתערב בשיקולים של המוכרים והקונים. הגיעו לפה אלמנות צה"ל שמכרו את התפילין של בעליהן, והיו אצלי גם כמה נשים פמיניסטיות שקנו תפילין לאחר שבחנות תשמישי קדושה מסרבים למכור להן. זה ביזנס, אני לא יכול לכרות את הענף שעליו אני יושב, אני לא יכול לעשות סלקציה למי למכור וממי לקנות. ולכן גם העצה שלי אליך היא ביזנס: אנשים כמוך – דתיים לשעבר, מסורתיים, על הרצף, מחוץ לרצף  – אני מכיר בעל פה את כל ההגדרות שאתם ממציאים לעצמכם – לאנשים כמוך שמכרו לי את התפילין, יש נטייה להתחרט, לאו דווקא בגלל שיש להם איזה זיק של חזרה בתשובה, אלא כי יש להם סנטימנט לתפילין שלהם, הם מרגישים רע עם מכירת התפילין, ותפילין אחרות שהם ירכשו לא יכפרו על תחושת האשמה וההחמצה, כי הם רוצים את התפילין שלהם מהבר-מצוה. ואז זה כבר בעיה, כי התפילין עוברות ליד שנייה ושלישית, והם מתעצבנים יותר, ולכן בדיוק בגלל אנשים כמוך, לא מעניין אותי איך אתה מגדיר את עצמך – בדיוק בגללך, התחלתי להחתים את המוכרים על חוזה שאומר שאין השבה, נגעת-נסעת, אתה מבין?" חיים מחץ את שאריות הסיגריה אל תוך מאפרה שעל שפתיה כתוב הפסוק ממלאכי: "וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר", ולפני שהגבתי חיים היסה אותי ואמר, "תחשוב על זה, תיקח את הזמן", אמר וקם מכיסאו, ואני בעקבותיו צררתי את מטלטליי לתוך תיק המחשב שלי והלכתי אחריו לעבר המסדרון ודלת הכניסה.

לאחר שירדתי מהאוטובוס, ניסיתי לחשוב האם אני אכן אתגעגע לתפילין שלי, כמו שחיים הזהיר אותי. הרי כמו שנעמה אמרה, התפילין שוכבות בארון בסלון ושלוש שנים לא פזלתי לעברן ולא חשבתי עליהן. ניסיתי להיזכר ברגעים מיוחדים שהיו לי עם התפילין, איזו תפילה טובה שהייתה לי עמן, איזה זיכרון יפה שנקשר לתפיליי, ולא הצלחתי לחשוב על דבר פרט לבוקר המר והנמהר שבו במהלך תפילת שחרית בישיבה שמענו רעש חזק ועמום מבחוץ, וכאשר ניגשתי לחלון לראות האם יש איזה אירוע בטחוני, מצאתי את גופתו של חברי מעוטפת בטלית וטוטפת, מוטלת בתוך שלולית של דם.

בחוץ התחיל להיות קריר והתעטפתי בסוודר שנמצא תמידית בתיקי. אלף דולר זה הרבה כסף, חשבתי, ואולי במקום לשכור עורך דין אפשר לקנות טבעת לנעמה, יאללה, נהיה משוללי רישיון כמה חודשים. כשהיום כבר העריב חלפתי על פני חנות תכשיטים שתמיד נראתה לי ריקה מקונים, ונזכרתי שאימא, מתוך איזו חמלה של עובדת סוציאלית שטבועה בה, הייתה מקפידה לקנות דווקא בחנויות כאלו, מוזנחות, שכן גם בעליהן צריכים להתפרנס. המוכר, גבר כבן 50, הישיר אליי מבטו, ספק שמח שנכנסתי ספק מוטרד מזה שהפרתי את שלוותו, שפצעתי אל תוך חייו, ומשהו בו נראה לי מת. על אף שהוא הביט בי, פניו היו כמו מושפלות מטה, שפתו רטטה, כאילו הוא מתאבל על מישהו, כאילו הוא מתאבל על חייו שלו, ובכל דקה של אֵבֶל עוד תא בתוכו מת, והוא מתאבל עליו, ועוד תא מת, והוא מתאבל עליו, וחוזר חלילה. שאלתי אותו האם יש לו טבעות אירוסין, והוא צעד לעבר פתח היציאה מהמקום בו עמד מאחורי הדלפק, הרים את הקרש שחוסם את המעבר, ניגש לשולחנות המחופים זכוכית, ועבר איתי טבעת-טבעת, לאחר שציינתי בפניו מה התקציב.

*

כאשר נכנסתי לביתנו, והיום כבר חלף, מצאתי את נעמה עומדת לצד השולחן בפינת האוכל, מנסה להניח על שערה הארוך את התפילין של ראש, והתפילין של יד מונחות על השולחן. לשמע מפתחותיי מונחות על השידה בכניסה, קראה לי נעמה: "הי אהובי, מה אתה חושב?", היא הסתובבה אלי בכדי שאראה את פניה, "חשבתי שאם אתה הולך למכור את התפילין אני אניח אותן פעם אחת לפני, מתאים לי?", שאלה. המחשבה הראשונה שהתרוצצה בקרבי הייתה למנות את מספר הטעויות שהיא עשתה במהלך הנחת התפילין, שהיא הקדימה את תפילין של ראש לתפילין של יד, ושכבר לילה ולא מניחים תפילין בלילה, ושהיא מדברת באמצע הנחת התפילין ושהבית של התפילין של ראש, הטוטפת, גולש ואינו נמצא בין עיניה, ולא הטריד אותי כלל שהיא כאשה מניחה תפילין למרות שנשים לא מניחות תפילין, ולמעשה זה התאים לה מאוד, זה היה אחד המראות היפים שראיתי.

התקרבתי לעברה והיא שאלה אותי: "אתה יכול לעזור לי עם הבית השני, קצת הסתבכתי, חיפשתי קצת בגוגל וביוטיוב, ולא הבנתי איך מניחים, הבית תמיד מחליק לי". ואני נעמדתי מאחוריה ורכנתי לעברה, ולאחר שהנחתי את התפילין על שריר הקיבורת של ידה השמאלית, והידקתי את הרצועה, התחלתי לכרוך את הרצועה על זרועה. בעודי כורך את הרצועה, נעמה החלה לוחשת באוזניי את השיר "תפילין" של יונה וולך: "תָּבוֹא אֵלַי/ אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם/ אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי/ כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי/ כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת/ תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי/ אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין/ אֶתְפַּלֵּל/ הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי/ כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי". וכשהגעתי לפרקי אצבעותיה אמרתי את הפסוקים החותמים את סדר הנחת התפילין: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם".

מדוע זה לא מוסרי לעזור לאחרים (תרגיל מחשבתי)

"והיה הסטרא אחרא משתלט עליו, וכל פעם כשרצה לומר "כן", נפלט לו "לא", וכשביקש לומר "אסור" – אמר "מותר" (סיפורי קדמונים, שם)

אני אוהב לעזור לאנשים אחרים. המוטיב הזה כה נוכח בחיי, שהוא זלג אפילו לכמה סיפורים שכתבתי והתפרסמו כאן (תנו מבט בסיפורים "איך אני יכול לעזור לך?"; "נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)"). עוד כתבתי, שמהיכרות אישית עם עצמי אני יודע שאינני צדיק כלל וכלל ושהמניע שלי אינו אלטרואיסטי כלל ועיקר, מה גם שלדעתי, כפי שציינתי בעבר, אין כזה דבר "אלטרואיזם טהור", וההתעסקות במניעים היא מתישה ומיותרת ועדיף להתמקד ב"מעשה הנכון".

אף על פי כן, במהלך השנים נימקתי תכונה זו שלי בשלושה: מבחינה מוסרית, כמו שכתבתי ברשומה "הבור שלנו", זה אחד הנראטיבים המרכזיים של יציאת מצריים: ההנחה היא שלכל אחד מאיתנו יש חסך מסוים, כל אחד מאיתנו צריך עזרה במשהו, מרגיש חסר-אונים מתישהו, ומכאן שכשם שאחרים עוזרים לנו למלא את החסך הזה, יש לנו חובה לעזור לאנשים אחרים (גם אם אלו אנשים שונים בתכלית: ראובן עזר לשמעון, ושמעון עוזר ללוי) – מין "בנק הזמן" כזה.

שנית, מבחינה רציונלית, כמו שכתבתי ברשומה "רקמה אנושית אחת", בניגוד לצמחונות שלי שאני רואה בה ערך, כלומר יש לה ערך בפני עצמה גם אם היא לא מניבה דיבידנדים – לעזור לאנשים זה אינטרס: ההנחה היא שאם אנחנו נעזור לאנשים אחרים, אותם אנשים ישיבו לנו טובה (ראובן עוזר לשמעון ב-X, ושמעון עוזר לראובן ב-Y). ולבסוף, מבחינה רגשית, כתבתי ברשומה לקראת מפגש הפתיחה של מְרַצִּים אנונימיים, שהצורך שלי לעזור לאחרים נובע מהצורך באהבה, גם אם זה לא תמיד רציונאלי ואפילו נוגד את האינטרסים שלי. אני לא בטוח שבסוף הכל מתנקז להיבט הרגשי; לעתים מנחה אותי ההיבט המוסרי (למשל, כאשר עבדתי במוקד מידע), לעתים ההיבט הרציונלי ולעתים זה הרגשי.

אלא שלאחרונה אני חושב יותר ויותר שלא זו בלבד שלעתים עזרה לאנשים עשויה להתנגש עם האינטרס של העוזר, אלא שזה לא מוסרי לעזור לאנשים אחרים. הצבעתי ברשומה "אני, פקידה" על מס' היבטים לא מוסריים של עזרה לאנשים, שעל אף שנכתבו על מסגרת של נתינת שירות מקצועי, ניתן להחילם, בשינויים המתחייבים, על כל עזרה לאנשים אחרים (ובפרט אם זו נובעת ממניעים אינטרסנטים). אלא שאני חושב שבמציאות הנוכחית – החיים כפי שאני מכיר אותם – יש פגם מוסרי בעזרה לאנשים אחרים.

בכל מקום שבו יש עזרה לאנשים אחרים יש ניצול. ניצול משמיע לכאורה "יסוד נפשי", כלומר כוונה של פלוני (המנצל) לקחת "יתרון שלא כדין" – כלשון מילון ספיר – מאלמוני, הנותן. אבל אני חושב שניתן לתת לניצול הגדרה "רכה" יותר, ולהסתפק במודעוּת של המקבל לעובדה שמתקיימים כאן יחסי ניצול. הוא יודע, כבר בעת קבלת העזרה, שאין לו שום חובה – מוסרית או רגשית – כלפי המקבל. במקום בו ישנה רשת חברתית של עזרה הדדית, כאשר יש "בנק זמן" – שבו תמורת השירות שנתת אתה מקבל שירות אחר, גם אם לעתיד לבוא – אז ממילא לא מתקיים ניצול. אלא שלרוב, כאשר ראובן מסייע לשמעון, שמעון לא מרגיש חובה להשיב לו טובה תחת טובה; הוא מקבל את העזרה כיוון שהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלו, ורק במידה ונתינה בחזרה תהלום את אותם אינטרסים – הוא אכן ישיב, לראובן או ללוי, לאדם שלישי.

מכאן שלא מתקיימת אותה חובה מוסרית לנתינה. כאמור, העמדתי את החובה המוסרית לנתינה בכך שכולנו זקוקים לחסד. אולם העובדה כי אני נזקק לנתינתם של אחרים אינה מקימה כלפיי חובה לתת לאחרים בעולם שבו לא נוצקה מחויבות לעזור איש לרעהו. גם אם אני נזקק לנתינה, הנזקקות שלי ממילא אינה תיענה באמצעות נתינה של אדם שלישי. הרעיון של "הנתינה המדבקת", סוג של "תעביר את זה הלאה" – אם אני אעזור לאחרים העולם יהיה יותר טוב – פשוט אינו עובד, הוא לא מוכיח את עצמו במציאות. עולם שבו יותר ויותר אנשים נותנים אינו עולם מלא בחסד, הוא עולם שמלא בניצול.

אני חושב כי ניתן להעמיד את החובה לעזור על בסיס חוזי, כלומר על בסיס הסכמי רחב המכונה בשפה המשפטית "הסכם מכללא". גרסה מתקדמת יותר, היא תיאורית חוזה היחס (relational contract), המזוהה עם איאן מקניל. חוזה יחס מאופיין בכך שמדובר בצדדים שיש להם יחסים אישיים ממושכים הכוללים היסטוריה של עסקאות קודמות וציפיות כלפי העתיד, אינטרסים משותפים ואפילו תלות הדדית. העניין שיש לצדדים בחוזה היחס אינו ממוקד רק באפשרות להרוויח מהעסקה הספציפית, אלא מתחשב גם בהמשך הקשר ביניהם, בשמם בקהילה העסקית, בערכים המשותפים להם, בקשרים חברתיים ורגשיים, ולעתים גם במוטיבציות אלטרואיסטיות. על פי התאוריה של חוזה היחס, היחס המשפטי אליו ניתן לביסוס על פי התנהגותם של הצדדים, הבנות לא פורמליות שהתגבשו במהלך הקשר, על ציפייה להתנהגות שיתופית ואפילו אלטרואיסטית, על נורמות מסחריות מקובלות, על התרבות שבה הצדדים פועלים וכולי.

כלומר, בעולם של נתינה הדדית ניתן לומר כי מתקיים רכיב הסכמי או חוזי לעזור איש לרעהו. לכאורה ניתן לומר כי אם הכל חוזי, הרכיב הנתינתי, הוולונטרי, מתייתר. אולם זו בדיוק המורכבות של חוזה היחס. לא מדובר בחוזה כתוב שבו לכל צד יש התחייבויות וזכויות; מדובר בחוזה שנכרת בהתנהגות, שאין לו גבולות והתחייבויות ספציפיות, וממילא הוא יכול להביא גם לצעדים וולונטריים.

הדרך להגיע מהמציאות שלנו, מעולם שבו כל אחד חושב על האינטרס הצר שלו, למציאות של חוזה נתינה חברתי – היא רק בחינוך, אבל אי אפשר לרתום את העגלה לפני הסוסים. דרך זו אינה עוברת בהגברת הנתינה, כי זו כאמור אינה מדבקת אלא להפך: אנשים תופשים את הנתינה כ"זכות" שלהם מבלי שהם מרגישים צורך לתת בחזרה. עולם שבו אנשים מרבים בנתינה הוא עולם רע, הוא עולם מלא ניצול.

מרצים וסטודנטים – סיפורי אימה?

אני לא יודע אם אתם מריחים, אבל התפרסמו לאחרונה בתקשורת מס' מאמרים וכתבות שמצביעים על פחד של מרצים במוסדות אקדמיים מפגיעה במעמדם הבלתי מעורער. זה התחיל מכתבה של ירדן סקופ ב"הארץ" על התקשורת המקוונת שבין מרצים לסטודנטים, המשיך במאמר דעה ארוך של פרופ' רות רונן על סקרי הערכת ההוראה, ואפשר לצרף לכך את פרשת השימוע לפני פיטורין של פרופ' אמיר חצרוני בגין התבטאויות פרובוקטיביות שלו.

כפי שכתבתי ברשומה "3 הערות על הדרת נשים", לתקשורת יש נטייה לקחת אירועים שונים שכל אחד מהם תלוש וקלוש כשהוא כשלעצמו, ולצרפם יחד בכדי ליצור תמונה, ליצור מסגרת. ובמקרה הנוכחי, נראה שהדברים די מזדקרים: הרי הכתבה של סקופ מתבססת על מחקר שמועד הפרסום שלו הוא מקרי, וגם המאמר של רונן אינו נכתב בתגובה למקרה מסוים וסקרי הערכת ההוראה נמצאים איתנו כבר שנים רבות. והתמונה שלכאורה מצטיירת כאן היא שהמרצים מסכנים.

על כגון זה הייתה אומרת קרן מור "אוי אוי אוי". כמובן שהמציאות היא שונה במאה שמונים מעלות. הכוח של המרצים, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ – במיוחד כאשר יש להם קביעוּת – הוא בלתי-מוגבל. את חצרוני לא יפטרו במהרה, אם בכלל, למרות שאמר אמירות פרובוקטיביות נגד נשים, כמו שלא פיטרו את פרופ' הלל וייס שאמר למח"ט חברון: "נתלה אותך על עץ גבוה, אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים", וזאת למרות שוייס אף הועמד לדין פלילי(!) ותיקו עדיין תלוי ועומד (ת"פ 8174-08 מדינת ישראל נ' וייס).

הכוח הבלתי-מוגבל של המרצים כמובן נכון כלפי פנים, כלפי התלמידים. ציינתי בעבר (ברשומה: "יום הסטודנט – שכרון האימפוטנציה") שמרצה שאני מאוד מחבב אך הוא לא בדיוק מחבב את צה"ל, לא הסכים לתת לי אורכה בהגשת עבודה בשל זימון למילואים (ועליו כתבתי את השיר "אינני", שמופיע ברשומה "החוזה שבין המרצה לתלמיד"). והנה, רק השבוע הראה לי חבר שבאחד הסמינרים שהוא לקח בסמסטר שעבר, לאחר שנכח בכמעט כל המפגשים, המרצה "המליצה" לו לקחת סמינר אחר (כאמור, לאחר שהסמינר נגמר ובטרם שהעבודה שבסופו הוגשה) כיוון שהיא לא זכרה אותו, ומבלי שביררה באמת אם הוא נוכח בקורס או לא, והיא עשתה זאת באותה קלות שבה נשים זורקות אותי. וכמובן לא דיברתי על מקרים אחרים של ניצול של מרצים או של הטרדה מינית.

הטריד אותי מאוד מאמרה של רונן על סקרי ההוראה, אשר טענה שסקרים אלו מאפשרים אלימות של התלמידים וזאת בחסות הדמוקרטיה של הסקרים. אלא שסקרים אלו אינם מהווים דמוקרטיה בשום צורה שהיא, והדמוקרטיה אינה העילה להחלתם. רונן לא מזכירה ולו פעם אחת(!) מה המטרה של הסקרים – שיפור איכות ההוראה, והיא לא שואלת את עצמה האם מאחורי הטענות של הסטודנטים יש מקצת מן האמת, וכמובן שבכך אין היא משפרת את הוראתה שלה. מאחורי טענתה של רונן לא עומד אלא הרצון לשימור הכוח שיש בידי המרצים.

טענה של המרצים כאילו הסטודנטים לא מתייחסים אליהם יפה במיילים או שהם סופגים נאצות בסקרי הערכת הוראה הם טענות מסוג "הקוזאק הנגזל". לא זו בלבד שהמיילים הנ"ל או הסקרים הם הכלים היחידים שיש לתלמידים מול המרצים, כלים לא יעילים בעליל כאמור, במובן מסוים מדובר גם בסוג מתוחכם של "קואופטציה", כלומר מדובר בסוג של אמצעי זול שהמרצים-בעלי הכוח, נותנים ביד החלשים בכדי לשחרר קיטור, ובכך הם מאפשרים לשמר את השיטה, בכך הם מבטיחים שהכוח יישאר בידי המרצים.

אשה זרה – אבירמה גולן/ סקירה וביקורת

אשה זרה תמונההספר "אשה זרה" של אבירמה גולן מתחמם לאט. התנעה מאוחרת של העלילה היא הימור. מחד, המחברת מסתכנת באובדן סובלנותם של הקוראים. מצד שני, הדבר מאפשר לקוראים להתבשל ביחד עם הדמויות המרכזיות, להתוודע לכל שיגיונותיהם, לשמוח בשמחתם ולהצטער ביום אידם. על מנת שההימור יהיה הימור מחושב, הימור משתלם, על המחבר להיות בטוח ביכולתו לרתק את תשומת הלב של הקוראים.

גולן לקחה את ההימור הזה, והיא מצליחה לתפוס את החבל משני קצותיו: מצד אחד הקוראים מקבלים הזדמנות לעשות היכרות מעמיקה עם הדמויות, ומאידך אין תחושה של סטגנציה, שהכל עומד במקום. לקראת השליש האחרון של הספר העלילה נעה במהירות, אירוע רודף אירוע ולפני שהקורא שם לב הספר נגמר לו בין הידיים.

הספר מורכב משני סיפורים שמשתרגים בסוף לסיפור אחד: סיפורה של מלי נוסבאום, עורכת דין פלילית שבמהלך הסיפור תובעת מטעם המדינה את רבקה בנבנישתי על רצח בן זוגה, ובה בעת מנהלת רומן עם יואב מנדל, אחד השופטים באותו משפט; ושל סלאבה סמיונובה, עובדת זרה אשר מנקה בביתה של נוסבאום למרות שרישיון העבודה שלה פג.

הדיבור של הספר בשני קולות הזכיר לי את "דקלי פרא" של ויליאם פוקנר, לא רק בפיצול העלילתי אלא גם בעובדה שסיפור אחד נותן קונטרה לסיפור השני. הדיבור הכפול אמנם קצת מוחמץ לדעתי, וניתן היה למנפו לרומן פוליפוני יותר, אך הוא ממחיש את שיח המעמדות או את משחק הזהויות שבספר: מלי כמייצגת את מעמד הביניים השָֹבֵע מול סלאבה, העובדת הזרה; רבקה בנבנישתי המזרחית הנתבעת ברצח בעלה, מול מלי התובעת, שאף היא ממוצא מזרחי, ושהצליחה "לטפס" בסולם המעמדות ולכבוש את הפסגה.

לאורך כל הספר תהיתי האם תיאטרון הזהויות הזה הוא דבר שאכן מודגש באופן חריג בספר, או שהוא מאפיין את הספרות העברית כולה? האם שם הספר "אשה זרה" לא מכוון לקריאה מגדרית/ פוסט-קולוניאליסטית כזאת? או שבעצם "הבעיה" היא בקורא (הפרשן), שכך בוחר לקרוא את הסיפור, שמְסַוֵּג מיד ספר שנכתב על ידי אשה כ"ספרות נשית" (כאשר ברור שאין כזה דבר "ספרות גברית" אלא "רק" ספרות).

אני לא בטוח שזו קריאה "נכונה", אך אני חושב שבסיפור של גולן קריאה מבעד לעדשות שיח הזהויות תהיה קריאה מעשירה יותר. על אף שיש לכך בסיס תיאורטי-פוליטי, אותי מפתיע כל פעם מחדש החיבור שבין "השמאל הלבן", הבורגני, השָֹבֵע, לבין מיעוטים – פלסטינים, מהגרי העבודה, פליטים. או יותר נכון, מדהים אותי הניכור שבין, למשל, יהודים מדלת העם למיעוטים אלו.

גולן ממחישה בספר ששני הקצוות – האדם הלבן והעובדת הזרה – אינם מרוחקים זה מזה אלא מתחברים בסוף למעגל. הדבר המקסים בסיפור הוא שאת התובנה הזו עוברים ביחד הקורא והגיבורה הראשית, עד לסוף הסיפור שבו גולן טורפת את כל הקלפים.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

אף אני אמרתי לו: שיכבשו רחמיך את כעסך

תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע:

פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים,

וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא,

ואמר לי: ישמעאל בני, בָּרְכֵנִי.

אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך,

ויגולו רחמיך על מדותיך,

ותתנהג עם בניך במדת הרחמים,

ותכנס להם לפנים משורת הדין.

ונִענע לי בראשו

(בבלי, ברכות ז, ע"א).

א.

לפני כארבע שנים הלכתי לסרט עם עמיתה לעבודה – כמו שכתבתי ברשומה: שומרת יציאה: לקראת הלכה חילונית, זו הייתה יציאה בקטע ידידותי-תרבותי, כמו שני אנשים בוגרים – ואחרי הסרט שוחחנו בינינו על אלוהים ועל אנשים. והסתבר שבעוד היא, שמגדירה את עצמה כחילוניה, לא שומרת מצוות וכו' – מאמינה באלוהים, אני, שהייתי עדיין לבוש לפי מיטב הפרפורמנס הדתי והקפדתי על מצווה קלה כבחמורה – אמרתי לה בתגובה שלפעמים אני מאמין באלוהים ולפעמים לא. קשה לי להגדיר בדיוק מתי אני מאמין ומתי לא, ואני גם חושב שבכל הנוגע לאמונה, בדברים של "חובת הלבבות", קשה מאוד להיות קוהרנטי. אבל למרות כל המלבושים הפסאדו-אינטלקטואלים שלי, גם אני בעתות מצוקה נוטה לדבר יותר עם אלוהים (או עם הכותל, או עם מי שעומד שם אחר כותלנו).

אבל כאן אני מבקש להדגיש נקודה חשובה. מצד אחד זה אמנם נכון כי יש כאן מנגנון אנושי פשוט לפיו אנשים נוטים לייחס את ההצלחה לעצמם ואת הכישלון לאחרים – בבחינת "להצלחה אבות רבים, הכישלון יתום" – ולכן אנשים פחות צריכים את אלוהים ברגעי האושר והעושר, וכבר המקרא הזהיר "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח 17). אבל לדעתי יש סיבה אחרת, נוספת.

כאשר אנשים חיים את חייהם הרגילים, מצליחים יותר או מצליחים פחות, הם נוטים לייחס זאת לטבע, לכוחות השוק, ההצלחה שלהם היא "בתוך העולם". הם רכשו השכלה, עם ההשכלה הזו הם התקבלו לעבוד, הם הצליחו בעבודתם וכולי. אבל כאשר אנשים ניצבים בפני קטסטרופה (או לחילופין כאשר הם ניצבים בפני הצלחה משמעותית מאוד) הדבר נראה להם על-טבעי, לא-אנושי, ומכאן שהם פונים לאלוהים לא רק בגלל ש"אין להם מה להפסיד", אלא בגלל שהקטסטרופה היא ההוכחה לכאורה לקיומו של אלוהים. אלוהים הוא זה שאחראי – לא אחראי במובן אשם, אחראי במובן שהוא זה שהביא לכך – למצב שלהם, ולכן הם פונים אליו. ובזמן האחרון, מכיוון שהמצב זיפת, אני מוצא את עצמי פונה יותר ויותר לאלוהים, מכיוון שאני מרגיש שאלוהים כועס עליי. אני לא מצפה ממנו שיפתור לי את הצרות – אם כי זה יהיה נחמד – אני פונה אליו כיוון שאני מרגיש אותו, אני מרגיש את חרון אפו.

ב.

אני מאוד מאוד אוהב את הברייתא הזו שהבאתי בתחילת הרשומה. ראשית, היא יפה מאוד בגלל שאלוהים, הכל יכול – תנו דעתכם למספר התארים, ועוד תארים מלכותיים, המפורטים שם: אכתריאל, יה, ה' צבאות, יושב על כיסא רם ונישא – מבקש מבנו שיברך אותו, ובכך הוא מראה כמה כוח יש באדם המברך, כמה שפע הוא יכול להשפיע. אנשים לא מעריכים מספיק את הכוח שבנתינה. נתינה כמובן עשויה לגרום לנותן לחיסרון, מה שהוא ייתן כבר לא שלו. אבל יש בנתינה המון כוח: יש באפשרות הנותן לתת למקבל משהו שאין לו. והברייתא הזו מראה שיש ערך גם בנתינה הכי פשוטה – בברכה. מה ניתן לתת לאלוהים שיש לו הכל? אפשר לברך אותו, אפשר להשפיע עליו שפע. לרגע אחד ר' ישמעאל "גדול יותר" מאלוהים, כי הוא משפיע עליו שפע שאין לו, לכאורה; אבל אין כאן דמוקרטיה – שר' ישמעאל ואלוהים שווים – וגם אין כאן באמת "משחק כוחות" – מי גדול יותר – כי גם האדם הכי קטן יכול לתת משהו לאדם הכי גדול – הוא יכול לברך אותו.

והברייתא הזו יפה גם בגלל שהיא מכילה את המשמעות ההפוכה, וזאת מבלי להוציא את המשמעות הראשונה: למרות הכוח הגדול שאלוהים מאציל לו, גם ר' ישמעאל חושש שמדובר במשחק. אמנם את המסר שקטן יכול להשפיע על גדול אפשר לקחת מכאן ללא סייג, אבל בכל זאת מדובר באלוהים, ומכאן שגם את ה"נענע לי בראשו" אפשר להבין בשתי המשמעויות: אפשר להבין זאת כמו תשובה חיובית, אבל גם תשובה שלילית באה בחשבון – ובפרט שאנו רואים מה קרה במרד הגדול ובמרד בר-כוכבא לכל התנאים ולבית המקדש שבו התרחש המפגש. ומה שבאמת יפה בברייתא הוא, שבגלל שר' ישמעאל מבין את הדו-משמעות של המפגש הזה – אם זה משחק או אמיתי – הבקשה שלו מאלוהים למעשה חוזרת אליו, אל עם ישראל. זה כמו שאני אקנה לחבר ספר שאני רוצה לקרוא.

ר' ישמעאל לא מסתפק בבקשת רחמים פשוטה אחת: המילה "רחמים" חוזרת על עצמה שלוש פעמים: שיכבשו רחמיך את כעסך; ויגולו רחמיך על מדותיך; ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ולבסוף ר' ישמעאל מקנח ב"ותכנס להם לפנים משורת הדין". אפשר לומר שלכאורה מדובר באותה בקשה, ובגלל שהיא כל כך חשובה לר' ישמעאל הוא כופל ומשלש אותה.

אבל אפשר גם לומר שיש כאן מדרג: בהתחלה הוא מבקש מאלוהים "לנהוג בהיגיון", לא לעבוד לפי הרגש (כעס); אחר-כך הוא מבקש שישלב רחמים בתוך מידת הדין, אבל עדיין בתוך מידת הדין; אחר כך הוא מבקש שיעבור ממידת הדין למידת הרחמים, אבל עדיין מדובר בעבודה לפי המידות, לפי איזו אמת מידה מסוימת, כלומר לפי הדין במובנו הרחב, לפי כללים כלשהם; ולבסוף, הוא מבקש מאלוהים לסטות לגמרי מהכללים ולנהוג בהם לפי נורמות ולא לפי כללים (אם להשתמש במונחים של דבורקין והארט).

ג. 

ונזכרתי בברייתא הזו בגלל שעכשיו גם אני מבקש מאלוהים שינמיך קצת את הלהבות, וכמו ר' ישמעאל אף אני אמרתי לו: שיכבשו רחמיך את כעסך, גם אני מבקש מאלוהים שינהג עמי במידת הרחמים. קצת.

נזילות הכוח: על הסרט "החיים על פי אגפא"

מותו של אסי דיין הביא אותי להתעניין קצת באיש ופועלו. לא בשיטתיות ולא באופן אובססיבי, אלא בטעימות. ולאחר שקראתי שהסרט "החיים על פי אגפא" של דיין הוא אחד הסרטים הכי טובים בתולדות הקולנוע הישראלי, צפיתי בסרט (הוא זמין לצפייה ביוטיוב). דבר ראשון, הסרט מצוין, הטקסטים מדויקים, המשחק של כל הדמויות מפעים, וגם הצילום מעולה. אבל יש בסרט משהו מעבר, משהו שלא מרפה ממך. זה לא סרט שאתה רואה אותו ועובר הלאה – הסרט רודף אותך. זה נובע גם מהפרובוקטיביות של הסרט אך גם מהפרובלמטיות שלו, מכך שהוא "לא פתור". אז ראיתי אותו עוד פעמיים, ובעקבות הצפייה עלו לי כמה מחשבות, שאחלוק אותן אתכן (הרשימה מכילה ספוילרים על הסרט).

הסרט מספר על יממה בחיי בר בתל אביב שנקרא "באר-בי", על שם הכינוי ששוכני בית החולים לחולי נפש "אברבנל" קוראים למשכנם, בר שנמצא בבעלותה של דליה (גילה אלמגור), שיש לה רומאן עם אלי (עזרא כפרי). בבאר-בי עובדים ליאורה (עירית פרנק), החברה הרשמית של בני השוטר (שולי רנד), ששוכב גם עם שתי המלצריות האחרות, דניאלה (סמדר קליצ'ינסקי) ונאוה (ציפור אייזן). במהלך הלילה נכנסים למקום חבורה של חיילים בפיקודו של סגן-אלוף נמרוד (נימי) הראל (שרון אלכסנדר); ריקי (אביטל דיקר), אשה עם הפרעות נפשיות שרק רוצה לא להיות בודדה בלילה; וחבורה של ערסים מזרחיים, בהנהגתו של לוי (שמיל בן-ארי). ויש גם דמויות נוספות, בחלקן אגע בהמשך.

על סצנת הסיום, שבה נימי ופקודיו הורגים את כל יושבי הבר, אמר אסי דיין כי המסר הוא שהנשק שאנחנו מפנים כלפי אחרים – בסופו של דבר יופנה כלפינו. אגע בסצנת הסיום בהמשך, אך אני חושב שהמוקד של הסרט הוא לא חבורת החיילים והטבח שהם מבצעים ולא צבא ההגנה לישראל, אלא דווקא העובדה שהצבא לא מסתיים בגבולות וגם לא בכיבוש, שהמילטריזם הישראלי מחלחל לכל שדרות העם – בראש ובראשונה לבני השוטר, אך גם ללוי וחבורתו. לכן, המסר הזה עומד גם ללא סצנת הסיום, שדיין עצמו הודה שהיא נתקלה בהתנגדות מצד ההפקה והיא צולמה מבלי שניתנו האישורים לכך.

הנחת היסוד היא שהצבא צריך להתעסק בביטחון החוץ, באויבים מבחוץ, שאין לו נגיעה ל"אזרחות". מחנות הצבא אמורים להיות "מוסד טוטאלי", במושגיו של ארווין גופמן, שמהם אין יוצא ואין בא. את הערבוב הראשון של הצבא באזרחות אפשר לראות כבר בכך שנימי אושפז באיכילוב – אותו בית חולים שבו אלי עשה את הבדיקות שגילו את הסרטן שלו – כלומר יש חייל במוסד אזרחי. אמנם במקרה הזה מדובר בערבוב שהוא הכרחי, אך מעבר לעובדה שהוא זה שמאפשר את המשך הסרט, הוא גם זה שמבשר את ניפוץ החומות שבין הצבא לאזרחות. הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה מעשית, כל ניתוץ מתחיל בסדק קטן, והסדק שבו חייל מתאשפז במוסד אזרחי הוא שמאפשר את נפילת החומות.

הזליגה של הצבא אל האזרחות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה אצל בני השוטר. ליאורה אומרת לדליה, תוך שהיא מתייחסת לבני, כי היא "צריכה ללכת להעיר את כוחותינו" (נימי אומר לדליה: אולי תביאי לנו את אחת הבנות שלך ונחדיר לה את כוחותינו); בני עצמו חושב שהוא חייל, את ההשראה למעשיו הוא מקבל מהצבא: הוא שר לאורך כל הסרט חמישה שירים שונים – כולם(!) שירים שמדברים על הווי צבאי (יש לי אהוב בסיירת חרוב; קרב רפיח; פרחים בקנה; שריונים שישים ותשע; חיילים יצאו לדרך), ולעומת זאת נימי הסגן-אלוף וחבורתו שרים מספר שירים שהם פרפרזות על שירי צבא שונים, דבר שמעצבן את בני; ובסופו של דבר, הכפרה של בני על הפאשלה שהוא עשה היא העברה לעבודה בגבול הצפון ולתפוש הברחות סמים, בתפקיד שיש לו ממשק עם הצבא (בניגוד לתפקידו הנוכחי שבו הוא "אזרחי" בלבד).

השוטר בני והמפקד נימי

השוטר בני והמפקד נימי

המסר שבני מעביר הוא שאין אלימות רעה, שאין כוחנות רעה. גם כאשר הוא מונע קטטה בין נימי ופקודיו לבין סמיר ומחמוד, הטבחים הערבים, לאחר שנימי חושד שהם חתכו לו את הצמיגים – הוא לא מגנה את האלימות כשלעצמה אלא אומר: "השטח פה ישראלי ככה שאתם ניהלתם חקירה מבלי שיש לכם סמכות לנהל חקירה, הפעלתם כוח מבלי שיש לכם סמכות להפעיל מצית". כלומר, הבעיה היא לא האלימות הלא מוצדקת, כי אין כזה דבר אלימות שאינה מוצדקת; יש כזה דבר אלימות שאינה בסמכות. הבעיה היא בכך שמדובר במרחב שלו, של בני, ולא של החיילים.

בני לא חושב שיש מוסר או ערכים. יש רק את החוק, וזה נועד שיעקפו אותו. הוא עוסק בהברחת סמים, אבל הוא לא חושב שיש פגם בשימוש בסמים, ולכן הוא מאפשר לקירש, סוחר סמים, לצרוך את חלק מהסמים שאצלו, ואת הסמים שהוא תופס הוא נותן לדניאלה בכדי שזו תשכב איתו. המאבק בין בני לחיילים הוא לא על אסור או מותר, אלא מאבק על טריטוריה: הוא לא חושב שיש בעיה מוסרית בכך שהחיילים נטפלים לריקי, ולכן הוא עושה את אותו דבר, אולי רק יותר בעדינות. כאשר הוא אונס את ריקי, הוא שואל אותה לפני אם היא רוצה, כאילו בכדי לצאת ידי חובת האמור בסעיף 345 בחוק העונשין (בעילה שלא בהסכמה), אך ברור שהוא מקיים את החובה הפורמלית והלא המהותית רק בכדי שהוא יוכל לומר שהוא לא אנס אותה.

כאשר יש טשטוש של הגבולות, כאשר יש טשטוש בין הכוחנות של הצבא לכוחנות של המשטרה, יש שימוש בכוח גם כשהוא כלל לא נדרש. לכן בני חותך את הצמיגים במכונית של החיילים; ולכן הוא מרביץ לחבורת הערסים לאחר שסמיר גורם לכוויות ללוי – למרות שהם לא עשו כלום, ודווקא האלימות הופעלה נגדם. לוי, אגב, הוא דוגמא נוספת לזליגה של הצבא לחיי האזרחות כאשר הוא אומר "אני הולך לסדר את הראש בשירותים, אני הולך עושה סדר. אין משמעת, אין משמעת. בן זונה מי שלא מלמד אתכם מה זו משמעת". אם למילה סדר ניתן עוד לייחס משמעות "אזרחית", הקונוטציה של המילה משמעת היא כבר הרבה יותר "צבאית". על כל פנים, בני, שהוא הרבה יותר חייל מהחיילים האמיתיים בסרט, הוא ההוכחה לכך שהכיבוש משחית, שהכיבוש מחלחל לכל שדרת העם והוא הופך את החברה והאזרחים לכוחניים, וזה רע כשלעצמו, ועל אחת כמה וכמה כאשר נעשה שימוש בכוח שלא לצורך.

אני לוקח הסמסטר קורס באוניברסיטה עם א"ב יהושע, קורס שדן בסוגיות מוסריות ביצירות ספרות. ומעבר לחידוד המבט לשאלות מוסריות ביצירות שאנו קוראים, יהושע גם חוזר ואומר שבשיפוט מוסרי יש לשים דגש לסיום היצירה. סצנת הסיום בסרט היא מופתית. ראשית, היא עוד הוכחה לזליגת הצבא לאזרחות – החיילים לא סתם טובחים בכל יושבי הבר, הם עושים מבצע צבאי, עם רימונים וטיהור המקום, למרות שהדבר כלל לא נדרש, וזו בדיוק ההגדרה (שלי) לאלימות – הפעלת כוח מעבר למידה הנדרשת. אך מעבר לכך, קריאה מוסרית עשויה לבוא ולומר שסצנת הסיום משמשת שיפוט מוסרי של הדמויות בסרט, כלומר היא מהווה עונש, האנשים הנטבחים, או לפחות חלקם, היו צריכים למות בשל מעשיהם.

אני לא בטוח שניתן להחיל אמירה זו על כל הנהרגים בסצנה, אך כן אפשר לומר שיש אנשים שהוכנסו לסצנת הסיום רק בכדי שיוכלו למות בה, כמו ליאורה, שכבר הייתה בבית וייבשה את התמונות שצילמה וחזרה בשביל להגיע לבני שבגללו ריקי התאבדה. הדברים נכונים במיוחד לאנשים שאינם מצוות באר-בי, ולכן המוות שלהם צריך הצדקה, כמו חבורת הערסים, שלחיילים לא היה איתם שום מגע (הם הגיעו בשלב מאוחר יותר של הלילה), והם לא חלק מצוות הבר שסגר אותו בשעת בוקר מוקדמת. ולמעשה, גם בני הוכנס לסצנה.

המפקד נימי רגע לפני סצנת הסיום

המפקד נימי רגע לפני סצנת הסיום

יש משמעות לכך שבני מת ראשון. מכיוון שבני מסמל באופן המובהק ביותר את זליגת הכוחנות לאזרחות, הוא הראשון למות. גם בני "הוכנס" למעשה לסצנת הסיום: ניתן היה להרוג אותו בפעולה המשטרתית שהתפקששה, למבריחי הסמים היה כבר נשק, אבל הוא אפילו לא נפצע ממנו (הוא נפצע מהמכות). בכדי להדגיש כי בני הוא האשם ביותר, אנו עדים לכך שבני כבר מבקש לעצמו כפרה בדמות העלייה לפיקוד בצפון, צעד שהוא נוקט לאחר שהוא מבין כי הוא גרם לריקי להתאבד, למרות שהתוכנית שלו המקורית לפני שהוא שמע על ההתאבדות הייתה לפרוש מהמשטרה. חשוב לסרט לומר כי לבני לא מגיעה הכפרה בדמות הפיקוד בצפון, ולכן הוא מת ראשון. כיוון שחבורת הערסים מייצגים גם הם סניף של הכוחנות הישראלית, הם כאמור מוכנסים לשם בכדי למות בדרך הראויה להם.

ומילה לסיום על הצילום. ניסיתי לחשוב לאורך כל הסרט מה המשמעות שליאורה מצלמת את הדמויות של הסרט, והעובדה שהסרט גם נקרא כך. אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה, אבל אפשר לומר כך: חשוב לשים לב שהפריים האחרון בסרט הוא לא סצנת הטבח, אלא התמונות של ליאורה שמתייבשות על החבל ואז נוף של העיר תל אביב. צילום מאפשר לאובייקטים שלו, למושאי הצילום – חיי נצח, שהופכים מאובייקטים לסובייקטים בכל פעם שמישהו מתבונן בהם. כלומר, למרות שהסרט דן את הדמויות שלו למוות נורא, הוא מאפשר להם חסד אחרון, הוא מאפשר להם לחיות גם לאחר שהם נטבחו בבאר, וגם אחרי שהסרט נגמר.