על קבלת החלטות

לאחרונה קרה לי משהו מוזר. הייתה איזו סוגיה – מפאת צנעת הפרט (של אנשים אחרים) לא אוכל לפרט יותר – אשר למעלה מן שנתיים התחבטתי והתלבטתי כיצד לנהוג בה, ורק בחודש האחרון, לאחר כאמור שנתיים של התלבטויות, החלטתי לעשות מעשה. והדבר המדהים שקרה הוא שכל ההתחבטויות והספקות שהיו לי – נעלמו כלא היו.

ניתן היה לצפות כי אותם ספקות שכרסמו בי יישארו גם לאחר שנקטתי במעשה, שהרי פרט לקבלת ההחלטה לא השתנה דבר במציאות. אבל זה מה שהפתיע אותי: קבלת ההחלטה טרפה את כל הקלפים. למרות שדבר לא השתנה במציאות, עצם קבלת ההחלטה הפכה את כל הספקות ללא רלוונטיים. אם בטרם קבלת ההחלטה התלבטתי אם זה מתאים או לא מתאים, אם אני רוצה או לא רוצה – קבלת ההחלטה גרמה לי להיות שלם עם הבחירה שעשיתי.

כשחשבתי על זה, וכעת כשאני קורא את שכתבתי המחשבה הזו מתחזקת בי – זה נשמע טריוויאלי על גבול הטאוטולוגי, אבל למעשה זה לא כזה פשוט: חוסר היכולת לקבל החלטות עשוי להיות משתק. מרוב ספקות, מרוב התלבטויות, מרוב צדדים לכאן ולכאן ובעד ובנגד – אנשים לא נוקטים פעולה. אבל לדעתי, מקרים אלו של שיתוק מוחלט אלו המקרים הפחות שכיחים. המקרים הבנאלים יותר אלו המקרים בהם אנחנו – וכמובן כותב שורות אלו ביניהם – עושים הרבה מאוד פעולות, אך גם לאחר מעשה, גם לאחר שעמדנו בצומת והחלטנו ללכת באחד השבילים – עדיין מקונן בנו הספק, כי טרם קיבלנו החלטה במובן המהותי.

קבלת החלטה משמעותה סילוק הספק, ניטרול הספק. הספקות והקשיים והיתרונות והחסרונות קיימים תמיד, הם בילטאין במציאות. כמובן, שיש להביא אותם בחשבון בתהליך קבלת ההחלטה, אולם מחשבה תמידית עליהם עשויה להיות משתקת ומסרסת – אם במובן הפיזי (והפחות שכיח, כאמור) ואם במובן זה שהאדם אינו שלם במעשיו, דבר שלדעתי לא פחות חמור: אני מכיר אנשים רבים – וכאמור, בסיטואציות מסוימות גם כותב שורות אלו – שכל חייהם "יושבים על הגדר" ואף פעם לא נמצאים "שם", "בפנים", ולכן גם מתקשים ליהנות ממה שהם עושים. הדברים אולי פחות משמעותיים כאשר מדובר בהחלטות טכניות (רכישות שאנחנו מתלבטים לגביהן או התחבטויות הנוגעות למשלח ידינו העתידי), אך הדברים הם קריטיים כאשר מדובר בהחלטות שמעורבים בהן רגשות. הדוגמא הכי טובה שעולה לי היא אהבה: התשובה לשאלה האם אני אוהב את פלוני או אלמונית ראשיתה בהחלטה. ההתאהבות, נראה לי, ברוב המקרים, לא תבוא במהלך הזמן או במהלך דבר אחר שיקרה, אם לא נקבל החלטה.

ואני חושב שהדברים נכונים גם ואולי בעיקר ל"עבודת השם". קשה לומר משהו אחד מוסכם על "היהדות", אבל לעניות דעתי אחד היסודות בעבודת השם, כמדומני, הוא ה"מאוֹדוּת", הצורך לעשות דברים "בכל מאודך". אמנם בהרבה מקרים היהדות מסתפקת בעשיית הדברים במובן הטכני, אך השאיפה היא לעשות את הדברים "בלבב שלם". ולכן היהדות הכריזה מלחמת חורמה על הספק, ומכאן ניתן להבין את האמירה, שאני מכיר אותה משמו של ה"שם משמואל" (רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, 1926-1855), לפיה עמלק = ספק: "שקליפת עמלק הייתה מטילה ספק ופגם אף במקום שנראית התגלות אלוקית" (פרשת זכור, שנת תרע"ט). אמנם שורש הדרשה בכך שלשתי המילים סכום מספרי זהה בגימטריה, אך מאחוריה עומד הרעיון לפיו הספק הוא שורש כל הרע, ולכן יש מצווה למחות את זכר עמלק, את זכר הספק.

הספק במובן הצר הוא הספק באמונה בהשם, אך במובן הרחב יותר הוא הספק בכל מהלך שאנחנו נוקטים בחיים שמשאיר אותנו מסורסים פיזית (משותקים) או מסורסים נפשית – לא מסוגלים לעשות דבר אחד "בלב שלם", ולכן הרבה פעמים לא מסוגלים ליהנות ממנו. החטא של עמלק המקראי (שמות יז 16-8; דברים כה, 19-17) היה לא רק שהוא הטיל ספק באמונה באלוהים המוציא את בני ישראל ממצרים, אלא בכך שהוא זרע את הספק הקיומי, הספק המסרס, המשתק.

וכבר אמרו רבותינו: אין שמחה כבשעת התרת ספקות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s