נזילות הכוח: על הסרט "החיים על פי אגפא"

מותו של אסי דיין הביא אותי להתעניין קצת באיש ופועלו. לא בשיטתיות ולא באופן אובססיבי, אלא בטעימות. ולאחר שקראתי שהסרט "החיים על פי אגפא" של דיין הוא אחד הסרטים הכי טובים בתולדות הקולנוע הישראלי, צפיתי בסרט (הוא זמין לצפייה ביוטיוב). דבר ראשון, הסרט מצוין, הטקסטים מדויקים, המשחק של כל הדמויות מפעים, וגם הצילום מעולה. אבל יש בסרט משהו מעבר, משהו שלא מרפה ממך. זה לא סרט שאתה רואה אותו ועובר הלאה – הסרט רודף אותך. זה נובע גם מהפרובוקטיביות של הסרט אך גם מהפרובלמטיות שלו, מכך שהוא "לא פתור". אז ראיתי אותו עוד פעמיים, ובעקבות הצפייה עלו לי כמה מחשבות, שאחלוק אותן אתכן (הרשימה מכילה ספוילרים על הסרט).

הסרט מספר על יממה בחיי בר בתל אביב שנקרא "באר-בי", על שם הכינוי ששוכני בית החולים לחולי נפש "אברבנל" קוראים למשכנם, בר שנמצא בבעלותה של דליה (גילה אלמגור), שיש לה רומאן עם אלי (עזרא כפרי). בבאר-בי עובדים ליאורה (עירית פרנק), החברה הרשמית של בני השוטר (שולי רנד), ששוכב גם עם שתי המלצריות האחרות, דניאלה (סמדר קליצ'ינסקי) ונאוה (ציפור אייזן). במהלך הלילה נכנסים למקום חבורה של חיילים בפיקודו של סגן-אלוף נמרוד (נימי) הראל (שרון אלכסנדר); ריקי (אביטל דיקר), אשה עם הפרעות נפשיות שרק רוצה לא להיות בודדה בלילה; וחבורה של ערסים מזרחיים, בהנהגתו של לוי (שמיל בן-ארי). ויש גם דמויות נוספות, בחלקן אגע בהמשך.

על סצנת הסיום, שבה נימי ופקודיו הורגים את כל יושבי הבר, אמר אסי דיין כי המסר הוא שהנשק שאנחנו מפנים כלפי אחרים – בסופו של דבר יופנה כלפינו. אגע בסצנת הסיום בהמשך, אך אני חושב שהמוקד של הסרט הוא לא חבורת החיילים והטבח שהם מבצעים ולא צבא ההגנה לישראל, אלא דווקא העובדה שהצבא לא מסתיים בגבולות וגם לא בכיבוש, שהמילטריזם הישראלי מחלחל לכל שדרות העם – בראש ובראשונה לבני השוטר, אך גם ללוי וחבורתו. לכן, המסר הזה עומד גם ללא סצנת הסיום, שדיין עצמו הודה שהיא נתקלה בהתנגדות מצד ההפקה והיא צולמה מבלי שניתנו האישורים לכך.

הנחת היסוד היא שהצבא צריך להתעסק בביטחון החוץ, באויבים מבחוץ, שאין לו נגיעה ל"אזרחות". מחנות הצבא אמורים להיות "מוסד טוטאלי", במושגיו של ארווין גופמן, שמהם אין יוצא ואין בא. את הערבוב הראשון של הצבא באזרחות אפשר לראות כבר בכך שנימי אושפז באיכילוב – אותו בית חולים שבו אלי עשה את הבדיקות שגילו את הסרטן שלו – כלומר יש חייל במוסד אזרחי. אמנם במקרה הזה מדובר בערבוב שהוא הכרחי, אך מעבר לעובדה שהוא זה שמאפשר את המשך הסרט, הוא גם זה שמבשר את ניפוץ החומות שבין הצבא לאזרחות. הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה מעשית, כל ניתוץ מתחיל בסדק קטן, והסדק שבו חייל מתאשפז במוסד אזרחי הוא שמאפשר את נפילת החומות.

הזליגה של הצבא אל האזרחות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה אצל בני השוטר. ליאורה אומרת לדליה, תוך שהיא מתייחסת לבני, כי היא "צריכה ללכת להעיר את כוחותינו" (נימי אומר לדליה: אולי תביאי לנו את אחת הבנות שלך ונחדיר לה את כוחותינו); בני עצמו חושב שהוא חייל, את ההשראה למעשיו הוא מקבל מהצבא: הוא שר לאורך כל הסרט חמישה שירים שונים – כולם(!) שירים שמדברים על הווי צבאי (יש לי אהוב בסיירת חרוב; קרב רפיח; פרחים בקנה; שריונים שישים ותשע; חיילים יצאו לדרך), ולעומת זאת נימי הסגן-אלוף וחבורתו שרים מספר שירים שהם פרפרזות על שירי צבא שונים, דבר שמעצבן את בני; ובסופו של דבר, הכפרה של בני על הפאשלה שהוא עשה היא העברה לעבודה בגבול הצפון ולתפוש הברחות סמים, בתפקיד שיש לו ממשק עם הצבא (בניגוד לתפקידו הנוכחי שבו הוא "אזרחי" בלבד).

השוטר בני והמפקד נימי

השוטר בני והמפקד נימי

המסר שבני מעביר הוא שאין אלימות רעה, שאין כוחנות רעה. גם כאשר הוא מונע קטטה בין נימי ופקודיו לבין סמיר ומחמוד, הטבחים הערבים, לאחר שנימי חושד שהם חתכו לו את הצמיגים – הוא לא מגנה את האלימות כשלעצמה אלא אומר: "השטח פה ישראלי ככה שאתם ניהלתם חקירה מבלי שיש לכם סמכות לנהל חקירה, הפעלתם כוח מבלי שיש לכם סמכות להפעיל מצית". כלומר, הבעיה היא לא האלימות הלא מוצדקת, כי אין כזה דבר אלימות שאינה מוצדקת; יש כזה דבר אלימות שאינה בסמכות. הבעיה היא בכך שמדובר במרחב שלו, של בני, ולא של החיילים.

בני לא חושב שיש מוסר או ערכים. יש רק את החוק, וזה נועד שיעקפו אותו. הוא עוסק בהברחת סמים, אבל הוא לא חושב שיש פגם בשימוש בסמים, ולכן הוא מאפשר לקירש, סוחר סמים, לצרוך את חלק מהסמים שאצלו, ואת הסמים שהוא תופס הוא נותן לדניאלה בכדי שזו תשכב איתו. המאבק בין בני לחיילים הוא לא על אסור או מותר, אלא מאבק על טריטוריה: הוא לא חושב שיש בעיה מוסרית בכך שהחיילים נטפלים לריקי, ולכן הוא עושה את אותו דבר, אולי רק יותר בעדינות. כאשר הוא אונס את ריקי, הוא שואל אותה לפני אם היא רוצה, כאילו בכדי לצאת ידי חובת האמור בסעיף 345 בחוק העונשין (בעילה שלא בהסכמה), אך ברור שהוא מקיים את החובה הפורמלית והלא המהותית רק בכדי שהוא יוכל לומר שהוא לא אנס אותה.

כאשר יש טשטוש של הגבולות, כאשר יש טשטוש בין הכוחנות של הצבא לכוחנות של המשטרה, יש שימוש בכוח גם כשהוא כלל לא נדרש. לכן בני חותך את הצמיגים במכונית של החיילים; ולכן הוא מרביץ לחבורת הערסים לאחר שסמיר גורם לכוויות ללוי – למרות שהם לא עשו כלום, ודווקא האלימות הופעלה נגדם. לוי, אגב, הוא דוגמא נוספת לזליגה של הצבא לחיי האזרחות כאשר הוא אומר "אני הולך לסדר את הראש בשירותים, אני הולך עושה סדר. אין משמעת, אין משמעת. בן זונה מי שלא מלמד אתכם מה זו משמעת". אם למילה סדר ניתן עוד לייחס משמעות "אזרחית", הקונוטציה של המילה משמעת היא כבר הרבה יותר "צבאית". על כל פנים, בני, שהוא הרבה יותר חייל מהחיילים האמיתיים בסרט, הוא ההוכחה לכך שהכיבוש משחית, שהכיבוש מחלחל לכל שדרת העם והוא הופך את החברה והאזרחים לכוחניים, וזה רע כשלעצמו, ועל אחת כמה וכמה כאשר נעשה שימוש בכוח שלא לצורך.

אני לוקח הסמסטר קורס באוניברסיטה עם א"ב יהושע, קורס שדן בסוגיות מוסריות ביצירות ספרות. ומעבר לחידוד המבט לשאלות מוסריות ביצירות שאנו קוראים, יהושע גם חוזר ואומר שבשיפוט מוסרי יש לשים דגש לסיום היצירה. סצנת הסיום בסרט היא מופתית. ראשית, היא עוד הוכחה לזליגת הצבא לאזרחות – החיילים לא סתם טובחים בכל יושבי הבר, הם עושים מבצע צבאי, עם רימונים וטיהור המקום, למרות שהדבר כלל לא נדרש, וזו בדיוק ההגדרה (שלי) לאלימות – הפעלת כוח מעבר למידה הנדרשת. אך מעבר לכך, קריאה מוסרית עשויה לבוא ולומר שסצנת הסיום משמשת שיפוט מוסרי של הדמויות בסרט, כלומר היא מהווה עונש, האנשים הנטבחים, או לפחות חלקם, היו צריכים למות בשל מעשיהם.

אני לא בטוח שניתן להחיל אמירה זו על כל הנהרגים בסצנה, אך כן אפשר לומר שיש אנשים שהוכנסו לסצנת הסיום רק בכדי שיוכלו למות בה, כמו ליאורה, שכבר הייתה בבית וייבשה את התמונות שצילמה וחזרה בשביל להגיע לבני שבגללו ריקי התאבדה. הדברים נכונים במיוחד לאנשים שאינם מצוות באר-בי, ולכן המוות שלהם צריך הצדקה, כמו חבורת הערסים, שלחיילים לא היה איתם שום מגע (הם הגיעו בשלב מאוחר יותר של הלילה), והם לא חלק מצוות הבר שסגר אותו בשעת בוקר מוקדמת. ולמעשה, גם בני הוכנס לסצנה.

המפקד נימי רגע לפני סצנת הסיום

המפקד נימי רגע לפני סצנת הסיום

יש משמעות לכך שבני מת ראשון. מכיוון שבני מסמל באופן המובהק ביותר את זליגת הכוחנות לאזרחות, הוא הראשון למות. גם בני "הוכנס" למעשה לסצנת הסיום: ניתן היה להרוג אותו בפעולה המשטרתית שהתפקששה, למבריחי הסמים היה כבר נשק, אבל הוא אפילו לא נפצע ממנו (הוא נפצע מהמכות). בכדי להדגיש כי בני הוא האשם ביותר, אנו עדים לכך שבני כבר מבקש לעצמו כפרה בדמות העלייה לפיקוד בצפון, צעד שהוא נוקט לאחר שהוא מבין כי הוא גרם לריקי להתאבד, למרות שהתוכנית שלו המקורית לפני שהוא שמע על ההתאבדות הייתה לפרוש מהמשטרה. חשוב לסרט לומר כי לבני לא מגיעה הכפרה בדמות הפיקוד בצפון, ולכן הוא מת ראשון. כיוון שחבורת הערסים מייצגים גם הם סניף של הכוחנות הישראלית, הם כאמור מוכנסים לשם בכדי למות בדרך הראויה להם.

ומילה לסיום על הצילום. ניסיתי לחשוב לאורך כל הסרט מה המשמעות שליאורה מצלמת את הדמויות של הסרט, והעובדה שהסרט גם נקרא כך. אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה, אבל אפשר לומר כך: חשוב לשים לב שהפריים האחרון בסרט הוא לא סצנת הטבח, אלא התמונות של ליאורה שמתייבשות על החבל ואז נוף של העיר תל אביב. צילום מאפשר לאובייקטים שלו, למושאי הצילום – חיי נצח, שהופכים מאובייקטים לסובייקטים בכל פעם שמישהו מתבונן בהם. כלומר, למרות שהסרט דן את הדמויות שלו למוות נורא, הוא מאפשר להם חסד אחרון, הוא מאפשר להם לחיות גם לאחר שהם נטבחו בבאר, וגם אחרי שהסרט נגמר.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “נזילות הכוח: על הסרט "החיים על פי אגפא"

  1. מעניין. הדמות של ליאורה הצלמת מממשת דרך הצילומים ייצוגים פוסט מודרניים של תיעוד, חיקוי מציאות מול מציאות. הסרט כולו עוסק בפירוק המציאות כפי שהובנתה בקולנוע הישראלי (דרך ייצוגים פרוטו-טיפים שלה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s