אף אני אמרתי לו: שיכבשו רחמיך את כעסך

תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע:

פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים,

וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא,

ואמר לי: ישמעאל בני, בָּרְכֵנִי.

אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך,

ויגולו רחמיך על מדותיך,

ותתנהג עם בניך במדת הרחמים,

ותכנס להם לפנים משורת הדין.

ונִענע לי בראשו

(בבלי, ברכות ז, ע"א).

א.

לפני כארבע שנים הלכתי לסרט עם עמיתה לעבודה – כמו שכתבתי ברשומה: שומרת יציאה: לקראת הלכה חילונית, זו הייתה יציאה בקטע ידידותי-תרבותי, כמו שני אנשים בוגרים – ואחרי הסרט שוחחנו בינינו על אלוהים ועל אנשים. והסתבר שבעוד היא, שמגדירה את עצמה כחילוניה, לא שומרת מצוות וכו' – מאמינה באלוהים, אני, שהייתי עדיין לבוש לפי מיטב הפרפורמנס הדתי והקפדתי על מצווה קלה כבחמורה – אמרתי לה בתגובה שלפעמים אני מאמין באלוהים ולפעמים לא. קשה לי להגדיר בדיוק מתי אני מאמין ומתי לא, ואני גם חושב שבכל הנוגע לאמונה, בדברים של "חובת הלבבות", קשה מאוד להיות קוהרנטי. אבל למרות כל המלבושים הפסאדו-אינטלקטואלים שלי, גם אני בעתות מצוקה נוטה לדבר יותר עם אלוהים (או עם הכותל, או עם מי שעומד שם אחר כותלנו).

אבל כאן אני מבקש להדגיש נקודה חשובה. מצד אחד זה אמנם נכון כי יש כאן מנגנון אנושי פשוט לפיו אנשים נוטים לייחס את ההצלחה לעצמם ואת הכישלון לאחרים – בבחינת "להצלחה אבות רבים, הכישלון יתום" – ולכן אנשים פחות צריכים את אלוהים ברגעי האושר והעושר, וכבר המקרא הזהיר "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח 17). אבל לדעתי יש סיבה אחרת, נוספת.

כאשר אנשים חיים את חייהם הרגילים, מצליחים יותר או מצליחים פחות, הם נוטים לייחס זאת לטבע, לכוחות השוק, ההצלחה שלהם היא "בתוך העולם". הם רכשו השכלה, עם ההשכלה הזו הם התקבלו לעבוד, הם הצליחו בעבודתם וכולי. אבל כאשר אנשים ניצבים בפני קטסטרופה (או לחילופין כאשר הם ניצבים בפני הצלחה משמעותית מאוד) הדבר נראה להם על-טבעי, לא-אנושי, ומכאן שהם פונים לאלוהים לא רק בגלל ש"אין להם מה להפסיד", אלא בגלל שהקטסטרופה היא ההוכחה לכאורה לקיומו של אלוהים. אלוהים הוא זה שאחראי – לא אחראי במובן אשם, אחראי במובן שהוא זה שהביא לכך – למצב שלהם, ולכן הם פונים אליו. ובזמן האחרון, מכיוון שהמצב זיפת, אני מוצא את עצמי פונה יותר ויותר לאלוהים, מכיוון שאני מרגיש שאלוהים כועס עליי. אני לא מצפה ממנו שיפתור לי את הצרות – אם כי זה יהיה נחמד – אני פונה אליו כיוון שאני מרגיש אותו, אני מרגיש את חרון אפו.

ב.

אני מאוד מאוד אוהב את הברייתא הזו שהבאתי בתחילת הרשומה. ראשית, היא יפה מאוד בגלל שאלוהים, הכל יכול – תנו דעתכם למספר התארים, ועוד תארים מלכותיים, המפורטים שם: אכתריאל, יה, ה' צבאות, יושב על כיסא רם ונישא – מבקש מבנו שיברך אותו, ובכך הוא מראה כמה כוח יש באדם המברך, כמה שפע הוא יכול להשפיע. אנשים לא מעריכים מספיק את הכוח שבנתינה. נתינה כמובן עשויה לגרום לנותן לחיסרון, מה שהוא ייתן כבר לא שלו. אבל יש בנתינה המון כוח: יש באפשרות הנותן לתת למקבל משהו שאין לו. והברייתא הזו מראה שיש ערך גם בנתינה הכי פשוטה – בברכה. מה ניתן לתת לאלוהים שיש לו הכל? אפשר לברך אותו, אפשר להשפיע עליו שפע. לרגע אחד ר' ישמעאל "גדול יותר" מאלוהים, כי הוא משפיע עליו שפע שאין לו, לכאורה; אבל אין כאן דמוקרטיה – שר' ישמעאל ואלוהים שווים – וגם אין כאן באמת "משחק כוחות" – מי גדול יותר – כי גם האדם הכי קטן יכול לתת משהו לאדם הכי גדול – הוא יכול לברך אותו.

והברייתא הזו יפה גם בגלל שהיא מכילה את המשמעות ההפוכה, וזאת מבלי להוציא את המשמעות הראשונה: למרות הכוח הגדול שאלוהים מאציל לו, גם ר' ישמעאל חושש שמדובר במשחק. אמנם את המסר שקטן יכול להשפיע על גדול אפשר לקחת מכאן ללא סייג, אבל בכל זאת מדובר באלוהים, ומכאן שגם את ה"נענע לי בראשו" אפשר להבין בשתי המשמעויות: אפשר להבין זאת כמו תשובה חיובית, אבל גם תשובה שלילית באה בחשבון – ובפרט שאנו רואים מה קרה במרד הגדול ובמרד בר-כוכבא לכל התנאים ולבית המקדש שבו התרחש המפגש. ומה שבאמת יפה בברייתא הוא, שבגלל שר' ישמעאל מבין את הדו-משמעות של המפגש הזה – אם זה משחק או אמיתי – הבקשה שלו מאלוהים למעשה חוזרת אליו, אל עם ישראל. זה כמו שאני אקנה לחבר ספר שאני רוצה לקרוא.

ר' ישמעאל לא מסתפק בבקשת רחמים פשוטה אחת: המילה "רחמים" חוזרת על עצמה שלוש פעמים: שיכבשו רחמיך את כעסך; ויגולו רחמיך על מדותיך; ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ולבסוף ר' ישמעאל מקנח ב"ותכנס להם לפנים משורת הדין". אפשר לומר שלכאורה מדובר באותה בקשה, ובגלל שהיא כל כך חשובה לר' ישמעאל הוא כופל ומשלש אותה.

אבל אפשר גם לומר שיש כאן מדרג: בהתחלה הוא מבקש מאלוהים "לנהוג בהיגיון", לא לעבוד לפי הרגש (כעס); אחר-כך הוא מבקש שישלב רחמים בתוך מידת הדין, אבל עדיין בתוך מידת הדין; אחר כך הוא מבקש שיעבור ממידת הדין למידת הרחמים, אבל עדיין מדובר בעבודה לפי המידות, לפי איזו אמת מידה מסוימת, כלומר לפי הדין במובנו הרחב, לפי כללים כלשהם; ולבסוף, הוא מבקש מאלוהים לסטות לגמרי מהכללים ולנהוג בהם לפי נורמות ולא לפי כללים (אם להשתמש במונחים של דבורקין והארט).

ג. 

ונזכרתי בברייתא הזו בגלל שעכשיו גם אני מבקש מאלוהים שינמיך קצת את הלהבות, וכמו ר' ישמעאל אף אני אמרתי לו: שיכבשו רחמיך את כעסך, גם אני מבקש מאלוהים שינהג עמי במידת הרחמים. קצת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s