אשה זרה – אבירמה גולן/ סקירה וביקורת

אשה זרה תמונההספר "אשה זרה" של אבירמה גולן מתחמם לאט. התנעה מאוחרת של העלילה היא הימור. מחד, המחברת מסתכנת באובדן סובלנותם של הקוראים. מצד שני, הדבר מאפשר לקוראים להתבשל ביחד עם הדמויות המרכזיות, להתוודע לכל שיגיונותיהם, לשמוח בשמחתם ולהצטער ביום אידם. על מנת שההימור יהיה הימור מחושב, הימור משתלם, על המחבר להיות בטוח ביכולתו לרתק את תשומת הלב של הקוראים.

גולן לקחה את ההימור הזה, והיא מצליחה לתפוס את החבל משני קצותיו: מצד אחד הקוראים מקבלים הזדמנות לעשות היכרות מעמיקה עם הדמויות, ומאידך אין תחושה של סטגנציה, שהכל עומד במקום. לקראת השליש האחרון של הספר העלילה נעה במהירות, אירוע רודף אירוע ולפני שהקורא שם לב הספר נגמר לו בין הידיים.

הספר מורכב משני סיפורים שמשתרגים בסוף לסיפור אחד: סיפורה של מלי נוסבאום, עורכת דין פלילית שבמהלך הסיפור תובעת מטעם המדינה את רבקה בנבנישתי על רצח בן זוגה, ובה בעת מנהלת רומן עם יואב מנדל, אחד השופטים באותו משפט; ושל סלאבה סמיונובה, עובדת זרה אשר מנקה בביתה של נוסבאום למרות שרישיון העבודה שלה פג.

הדיבור של הספר בשני קולות הזכיר לי את "דקלי פרא" של ויליאם פוקנר, לא רק בפיצול העלילתי אלא גם בעובדה שסיפור אחד נותן קונטרה לסיפור השני. הדיבור הכפול אמנם קצת מוחמץ לדעתי, וניתן היה למנפו לרומן פוליפוני יותר, אך הוא ממחיש את שיח המעמדות או את משחק הזהויות שבספר: מלי כמייצגת את מעמד הביניים השָֹבֵע מול סלאבה, העובדת הזרה; רבקה בנבנישתי המזרחית הנתבעת ברצח בעלה, מול מלי התובעת, שאף היא ממוצא מזרחי, ושהצליחה "לטפס" בסולם המעמדות ולכבוש את הפסגה.

לאורך כל הספר תהיתי האם תיאטרון הזהויות הזה הוא דבר שאכן מודגש באופן חריג בספר, או שהוא מאפיין את הספרות העברית כולה? האם שם הספר "אשה זרה" לא מכוון לקריאה מגדרית/ פוסט-קולוניאליסטית כזאת? או שבעצם "הבעיה" היא בקורא (הפרשן), שכך בוחר לקרוא את הסיפור, שמְסַוֵּג מיד ספר שנכתב על ידי אשה כ"ספרות נשית" (כאשר ברור שאין כזה דבר "ספרות גברית" אלא "רק" ספרות).

אני לא בטוח שזו קריאה "נכונה", אך אני חושב שבסיפור של גולן קריאה מבעד לעדשות שיח הזהויות תהיה קריאה מעשירה יותר. על אף שיש לכך בסיס תיאורטי-פוליטי, אותי מפתיע כל פעם מחדש החיבור שבין "השמאל הלבן", הבורגני, השָֹבֵע, לבין מיעוטים – פלסטינים, מהגרי העבודה, פליטים. או יותר נכון, מדהים אותי הניכור שבין, למשל, יהודים מדלת העם למיעוטים אלו.

גולן ממחישה בספר ששני הקצוות – האדם הלבן והעובדת הזרה – אינם מרוחקים זה מזה אלא מתחברים בסוף למעגל. הדבר המקסים בסיפור הוא שאת התובנה הזו עוברים ביחד הקורא והגיבורה הראשית, עד לסוף הסיפור שבו גולן טורפת את כל הקלפים.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s