מרצים וסטודנטים – סיפורי אימה?

אני לא יודע אם אתם מריחים, אבל התפרסמו לאחרונה בתקשורת מס' מאמרים וכתבות שמצביעים על פחד של מרצים במוסדות אקדמיים מפגיעה במעמדם הבלתי מעורער. זה התחיל מכתבה של ירדן סקופ ב"הארץ" על התקשורת המקוונת שבין מרצים לסטודנטים, המשיך במאמר דעה ארוך של פרופ' רות רונן על סקרי הערכת ההוראה, ואפשר לצרף לכך את פרשת השימוע לפני פיטורין של פרופ' אמיר חצרוני בגין התבטאויות פרובוקטיביות שלו.

כפי שכתבתי ברשומה "3 הערות על הדרת נשים", לתקשורת יש נטייה לקחת אירועים שונים שכל אחד מהם תלוש וקלוש כשהוא כשלעצמו, ולצרפם יחד בכדי ליצור תמונה, ליצור מסגרת. ובמקרה הנוכחי, נראה שהדברים די מזדקרים: הרי הכתבה של סקופ מתבססת על מחקר שמועד הפרסום שלו הוא מקרי, וגם המאמר של רונן אינו נכתב בתגובה למקרה מסוים וסקרי הערכת ההוראה נמצאים איתנו כבר שנים רבות. והתמונה שלכאורה מצטיירת כאן היא שהמרצים מסכנים.

על כגון זה הייתה אומרת קרן מור "אוי אוי אוי". כמובן שהמציאות היא שונה במאה שמונים מעלות. הכוח של המרצים, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ – במיוחד כאשר יש להם קביעוּת – הוא בלתי-מוגבל. את חצרוני לא יפטרו במהרה, אם בכלל, למרות שאמר אמירות פרובוקטיביות נגד נשים, כמו שלא פיטרו את פרופ' הלל וייס שאמר למח"ט חברון: "נתלה אותך על עץ גבוה, אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים", וזאת למרות שוייס אף הועמד לדין פלילי(!) ותיקו עדיין תלוי ועומד (ת"פ 8174-08 מדינת ישראל נ' וייס).

הכוח הבלתי-מוגבל של המרצים כמובן נכון כלפי פנים, כלפי התלמידים. ציינתי בעבר (ברשומה: "יום הסטודנט – שכרון האימפוטנציה") שמרצה שאני מאוד מחבב אך הוא לא בדיוק מחבב את צה"ל, לא הסכים לתת לי אורכה בהגשת עבודה בשל זימון למילואים (ועליו כתבתי את השיר "אינני", שמופיע ברשומה "החוזה שבין המרצה לתלמיד"). והנה, רק השבוע הראה לי חבר שבאחד הסמינרים שהוא לקח בסמסטר שעבר, לאחר שנכח בכמעט כל המפגשים, המרצה "המליצה" לו לקחת סמינר אחר (כאמור, לאחר שהסמינר נגמר ובטרם שהעבודה שבסופו הוגשה) כיוון שהיא לא זכרה אותו, ומבלי שביררה באמת אם הוא נוכח בקורס או לא, והיא עשתה זאת באותה קלות שבה נשים זורקות אותי. וכמובן לא דיברתי על מקרים אחרים של ניצול של מרצים או של הטרדה מינית.

הטריד אותי מאוד מאמרה של רונן על סקרי ההוראה, אשר טענה שסקרים אלו מאפשרים אלימות של התלמידים וזאת בחסות הדמוקרטיה של הסקרים. אלא שסקרים אלו אינם מהווים דמוקרטיה בשום צורה שהיא, והדמוקרטיה אינה העילה להחלתם. רונן לא מזכירה ולו פעם אחת(!) מה המטרה של הסקרים – שיפור איכות ההוראה, והיא לא שואלת את עצמה האם מאחורי הטענות של הסטודנטים יש מקצת מן האמת, וכמובן שבכך אין היא משפרת את הוראתה שלה. מאחורי טענתה של רונן לא עומד אלא הרצון לשימור הכוח שיש בידי המרצים.

טענה של המרצים כאילו הסטודנטים לא מתייחסים אליהם יפה במיילים או שהם סופגים נאצות בסקרי הערכת הוראה הם טענות מסוג "הקוזאק הנגזל". לא זו בלבד שהמיילים הנ"ל או הסקרים הם הכלים היחידים שיש לתלמידים מול המרצים, כלים לא יעילים בעליל כאמור, במובן מסוים מדובר גם בסוג מתוחכם של "קואופטציה", כלומר מדובר בסוג של אמצעי זול שהמרצים-בעלי הכוח, נותנים ביד החלשים בכדי לשחרר קיטור, ובכך הם מאפשרים לשמר את השיטה, בכך הם מבטיחים שהכוח יישאר בידי המרצים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s