מדוע זה לא מוסרי לעזור לאחרים (תרגיל מחשבתי)

"והיה הסטרא אחרא משתלט עליו, וכל פעם כשרצה לומר "כן", נפלט לו "לא", וכשביקש לומר "אסור" – אמר "מותר" (סיפורי קדמונים, שם)

אני אוהב לעזור לאנשים אחרים. המוטיב הזה כה נוכח בחיי, שהוא זלג אפילו לכמה סיפורים שכתבתי והתפרסמו כאן (תנו מבט בסיפורים "איך אני יכול לעזור לך?"; "נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)"). עוד כתבתי, שמהיכרות אישית עם עצמי אני יודע שאינני צדיק כלל וכלל ושהמניע שלי אינו אלטרואיסטי כלל ועיקר, מה גם שלדעתי, כפי שציינתי בעבר, אין כזה דבר "אלטרואיזם טהור", וההתעסקות במניעים היא מתישה ומיותרת ועדיף להתמקד ב"מעשה הנכון".

אף על פי כן, במהלך השנים נימקתי תכונה זו שלי בשלושה: מבחינה מוסרית, כמו שכתבתי ברשומה "הבור שלנו", זה אחד הנראטיבים המרכזיים של יציאת מצריים: ההנחה היא שלכל אחד מאיתנו יש חסך מסוים, כל אחד מאיתנו צריך עזרה במשהו, מרגיש חסר-אונים מתישהו, ומכאן שכשם שאחרים עוזרים לנו למלא את החסך הזה, יש לנו חובה לעזור לאנשים אחרים (גם אם אלו אנשים שונים בתכלית: ראובן עזר לשמעון, ושמעון עוזר ללוי) – מין "בנק הזמן" כזה.

שנית, מבחינה רציונלית, כמו שכתבתי ברשומה "רקמה אנושית אחת", בניגוד לצמחונות שלי שאני רואה בה ערך, כלומר יש לה ערך בפני עצמה גם אם היא לא מניבה דיבידנדים – לעזור לאנשים זה אינטרס: ההנחה היא שאם אנחנו נעזור לאנשים אחרים, אותם אנשים ישיבו לנו טובה (ראובן עוזר לשמעון ב-X, ושמעון עוזר לראובן ב-Y). ולבסוף, מבחינה רגשית, כתבתי ברשומה לקראת מפגש הפתיחה של מְרַצִּים אנונימיים, שהצורך שלי לעזור לאחרים נובע מהצורך באהבה, גם אם זה לא תמיד רציונאלי ואפילו נוגד את האינטרסים שלי. אני לא בטוח שבסוף הכל מתנקז להיבט הרגשי; לעתים מנחה אותי ההיבט המוסרי (למשל, כאשר עבדתי במוקד מידע), לעתים ההיבט הרציונלי ולעתים זה הרגשי.

אלא שלאחרונה אני חושב יותר ויותר שלא זו בלבד שלעתים עזרה לאנשים עשויה להתנגש עם האינטרס של העוזר, אלא שזה לא מוסרי לעזור לאנשים אחרים. הצבעתי ברשומה "אני, פקידה" על מס' היבטים לא מוסריים של עזרה לאנשים, שעל אף שנכתבו על מסגרת של נתינת שירות מקצועי, ניתן להחילם, בשינויים המתחייבים, על כל עזרה לאנשים אחרים (ובפרט אם זו נובעת ממניעים אינטרסנטים). אלא שאני חושב שבמציאות הנוכחית – החיים כפי שאני מכיר אותם – יש פגם מוסרי בעזרה לאנשים אחרים.

בכל מקום שבו יש עזרה לאנשים אחרים יש ניצול. ניצול משמיע לכאורה "יסוד נפשי", כלומר כוונה של פלוני (המנצל) לקחת "יתרון שלא כדין" – כלשון מילון ספיר – מאלמוני, הנותן. אבל אני חושב שניתן לתת לניצול הגדרה "רכה" יותר, ולהסתפק במודעוּת של המקבל לעובדה שמתקיימים כאן יחסי ניצול. הוא יודע, כבר בעת קבלת העזרה, שאין לו שום חובה – מוסרית או רגשית – כלפי המקבל. במקום בו ישנה רשת חברתית של עזרה הדדית, כאשר יש "בנק זמן" – שבו תמורת השירות שנתת אתה מקבל שירות אחר, גם אם לעתיד לבוא – אז ממילא לא מתקיים ניצול. אלא שלרוב, כאשר ראובן מסייע לשמעון, שמעון לא מרגיש חובה להשיב לו טובה תחת טובה; הוא מקבל את העזרה כיוון שהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלו, ורק במידה ונתינה בחזרה תהלום את אותם אינטרסים – הוא אכן ישיב, לראובן או ללוי, לאדם שלישי.

מכאן שלא מתקיימת אותה חובה מוסרית לנתינה. כאמור, העמדתי את החובה המוסרית לנתינה בכך שכולנו זקוקים לחסד. אולם העובדה כי אני נזקק לנתינתם של אחרים אינה מקימה כלפיי חובה לתת לאחרים בעולם שבו לא נוצקה מחויבות לעזור איש לרעהו. גם אם אני נזקק לנתינה, הנזקקות שלי ממילא אינה תיענה באמצעות נתינה של אדם שלישי. הרעיון של "הנתינה המדבקת", סוג של "תעביר את זה הלאה" – אם אני אעזור לאחרים העולם יהיה יותר טוב – פשוט אינו עובד, הוא לא מוכיח את עצמו במציאות. עולם שבו יותר ויותר אנשים נותנים אינו עולם מלא בחסד, הוא עולם שמלא בניצול.

אני חושב כי ניתן להעמיד את החובה לעזור על בסיס חוזי, כלומר על בסיס הסכמי רחב המכונה בשפה המשפטית "הסכם מכללא". גרסה מתקדמת יותר, היא תיאורית חוזה היחס (relational contract), המזוהה עם איאן מקניל. חוזה יחס מאופיין בכך שמדובר בצדדים שיש להם יחסים אישיים ממושכים הכוללים היסטוריה של עסקאות קודמות וציפיות כלפי העתיד, אינטרסים משותפים ואפילו תלות הדדית. העניין שיש לצדדים בחוזה היחס אינו ממוקד רק באפשרות להרוויח מהעסקה הספציפית, אלא מתחשב גם בהמשך הקשר ביניהם, בשמם בקהילה העסקית, בערכים המשותפים להם, בקשרים חברתיים ורגשיים, ולעתים גם במוטיבציות אלטרואיסטיות. על פי התאוריה של חוזה היחס, היחס המשפטי אליו ניתן לביסוס על פי התנהגותם של הצדדים, הבנות לא פורמליות שהתגבשו במהלך הקשר, על ציפייה להתנהגות שיתופית ואפילו אלטרואיסטית, על נורמות מסחריות מקובלות, על התרבות שבה הצדדים פועלים וכולי.

כלומר, בעולם של נתינה הדדית ניתן לומר כי מתקיים רכיב הסכמי או חוזי לעזור איש לרעהו. לכאורה ניתן לומר כי אם הכל חוזי, הרכיב הנתינתי, הוולונטרי, מתייתר. אולם זו בדיוק המורכבות של חוזה היחס. לא מדובר בחוזה כתוב שבו לכל צד יש התחייבויות וזכויות; מדובר בחוזה שנכרת בהתנהגות, שאין לו גבולות והתחייבויות ספציפיות, וממילא הוא יכול להביא גם לצעדים וולונטריים.

הדרך להגיע מהמציאות שלנו, מעולם שבו כל אחד חושב על האינטרס הצר שלו, למציאות של חוזה נתינה חברתי – היא רק בחינוך, אבל אי אפשר לרתום את העגלה לפני הסוסים. דרך זו אינה עוברת בהגברת הנתינה, כי זו כאמור אינה מדבקת אלא להפך: אנשים תופשים את הנתינה כ"זכות" שלהם מבלי שהם מרגישים צורך לתת בחזרה. עולם שבו אנשים מרבים בנתינה הוא עולם רע, הוא עולם מלא ניצול.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מדוע זה לא מוסרי לעזור לאחרים (תרגיל מחשבתי)

  1. שלחתי למישהו את המאמר שלך הזה, והוא הגיב:
    מסקנה מטורפת ואכזרית כזאת, שסותרת את כל התורה, ההיגיון והרגש האנושי שצריך לעזור לזולת [ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה],
    מסקנה שהיא האגו הרע בהתגלמותו.
    מהי תגובתך?

    • הי רובי,
      תודה רבה על התגובה
      הרשומה הספציפית הזו הייתה יותר בגדר "שעשוע אינטלקטואלי", להלכה ולא למעשה, וכפי שכתבתי בפסקה הראשונה – היא כלל לא מנחה אותי בחיי. עם זאת, לעתים אני חושב שיש בה אמת, ומתוך תחושה זו כתבתי את הרשומה. הלכה למעשה – תרבו חסד עם הזולת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s