תפילין

מחר אבא ימות. הרופאים במחלקה הפנימית ציינו כי בסנריו האופטימי ביותר נשארו לו 24 שעות לחיות, ובעוברם ליד מיטת-חוליו הם כבר לובשים ארשת של מנחמי-אבלים, הילוכם ותווי-פניהם משדרים חוסר-אונים והשלמה כאחד. נעמה מתקשרת אליי ומבקשת שארד למטה. אני נפרד מאבא, ובחולפי על פני האחות בעמדת-הקבלה היא מבקשת ממני שבתור עורך-דין אבוא מחר לחתום על המסמכים, ונפרדת ממני לשלום.

*

רשמית אני ונעמה עורכי דין, אך לאחר שצורפנו באש הפרקטיקה והתנסינו שנים מספר כעורכי דין במשרדים פרטיים, חזרנו שנינו לחממה האקדמית וכעת אנחנו שוקדים, כל אחד בנפרד, על הדוקטורט שלנו. מלגת הנשיא שאנו מקבלים לתקופת הדוקטורט, בצירוף השכר הזעום שאנו משתכרים עבור משרתנו כמתרגלים ועוזרי הוראה, מספיקים בדוחק לכיסוי ההוצאות החודשיות שלנו, ובטח שלא להוצאות בלתי-צפויות. בתום השבעה, בנסיעה מבית העלמין אל דירתנו, נעמה שואלת אותי אם חשבתי על דרך לממן את עורך הדין ששכרתי את שירותיו בשל תאונת הדרכים לה גרמתי לפני כחודש, תאונה שהתרחשה לאחר שסימסתי לנעמה תוך כדי נהיגה האם היא צריכה משהו מהסוּפֶּר.

"יש לי רעיון", נעמה הציעה, "אולי תמכור את הקוביות האלו שלך שמעלות אבק בוויטרינה מעל הטלוויזיה?" העליתי בדמיוני את הארון עם דלתות הזכוכית שירשנו מבעלי הדירה הקודמים, וניסיתי להיזכר: "על אילו קוביות את מדברת", שאלתי, "מה, את מתכוונת לתפילין? קראת לתפילין שלי קוביות?!" אמרתי, כנעלב. "קראת לתפילין שלי קוביות", נעמה מחקה את קולי, "אפשר לחשוב", היא מוסיפה, "שלוש שנים אנחנו ביחד ולא ראיתי אותך נוגע בהן פעם אחת. הבנתי שזה כסף טוב הקוביות האלו, סליחה, התפילין האלו, מה גם, להזכירך, שלפי המצב המשפטי בישראל הרכוש שלנו משותף, אז התפילין של שנינו ביחד, וקובייה אחת – בתים, קוראים לזה?", היא שואלת ואני מהנהן – "אז בית אחד שלי". חשבתי שיש אמת בדבריה, ואמרתי לה שאני אברר, "אני מניח שיש איזה גמ"ח שקונה תפילין משומשות מאנשים מתים, בכל מקום שבו יש מוות יש מסחרה של כסף, כן, בטוח יש מישהו שמרוויח מזה", הוספתי, ולרגע התלהבתי אפילו יותר ממנה.

נכנסתי למחרת לחנות תשמישי קדושה השוכנת בסמוך לתחנת האוטובוס בצלה אני ממתין לאוטובוס הקבוע שלי לאוניברסיטה. המוכר, לא בלי נימה חשדנית לאחר ששמע את שאלתי, נתן לי כרטיס ביקור של אדם בשם חיים, שמנהל גמ"ח תשמישי קדושה מדירתו שבקריית שלום, ולעתים הוא, בעל החנות, מוכר לו תפילין שאנשים מוסרים לו לתיקון לאחר שהוא רואה שהתפילין מהוהות מדי וכדאי להם כבר לקנות חדשות – "זו סגולה", הוא מפציר בהם, מבלי לציין סגולה לְמָה. התקשרתי עם חיים בדרכי לאוניברסיטה, וקבענו להיפגש אחר הצהריים בביתו. בתום יום העבודה באוניברסיטה עליתי על קו 43 ונסעתי קריית-שלומה.

את פניי בדלת קיבל ילד כבן 6 עם כיפה שחורה וכתונת-פיג'מה, ולאחר ששאלתי אותו אם אבא נמצא, קרב אל הדלת אדם כבן שלושים וחמש והושיט לי ידו, "חיים, נעים מאוד", הוא אמר לי, "בוא תיכנס, אנחנו בדיוק אחרי מקלחות". הוא קרא לי לבוא אחריו אל חדר צדדי והותיר את ילדו באמצע הסלון, מחכה. החדר אליו נכנסנו היה דחוס בעשרות תפילין, טליתות ושאר תשמישי קדושה, ובמרכזו היה שולחן עץ קטן, עמוס מסמכים, מסך מחשב, שתי מאפרות ושני כיסאות פלסטיק. חיים הציע לי להתיישב, ובזמן שהדליק סיגריה שאל אותי אם זה מפריע לי שהוא מעשן, ולאחר שהשתהיתי בתשובתי הוא אמר: "יפה, יפה, אז מה מביא אותך לכאן", שאל, באותה נימה. סיפרתי לו קצת על עצמי, ושיש לי תפילין בבית ששוכבות כמו אבן, שעומדות כמו חנוכייה מאחורי ויטרינה, ושאנחנו במצוקה כלכלית, "וחשבתי אולי אפשר למכור אותן, בטח יש מישהו שהן יועילו לו יותר. ועל הדרך לעשות מצווה, מה רע?" חייכתי, אך את חיים זה לא שעשע.

"אז ככה", אמר חיים, מצץ את הסיגריה והוציא מפיו שובל ארוך של עשן, "דבר ראשון צריך כמובן לראות שהתפילין במצב טוב, שהן לא פסולות וכולי. אם הן פסולות אתה יכול לתרום אותן – אם אתה חפץ בצבירת מצוות", הוא קרץ אבל לא חיכה לראות את תגובתי, "ואנחנו מתקנים אותן. אם הן במצב טוב המחיר יכול להגיע גם לאלף דולר", וראיתי שהוא הבחין בניצוץ שבעיניי.

התחלתי להשיב לו שזה נשמע הגיוני, אך הוא קטע אותי ואמר "תראה, זה מבחינה טכנית, ולרוב אני לא נוטה להתערב בשיקולים של המוכרים והקונים. הגיעו לפה אלמנות צה"ל שמכרו את התפילין של בעליהן, והיו אצלי גם כמה נשים פמיניסטיות שקנו תפילין לאחר שבחנות תשמישי קדושה מסרבים למכור להן. זה ביזנס, אני לא יכול לכרות את הענף שעליו אני יושב, אני לא יכול לעשות סלקציה למי למכור וממי לקנות. ולכן גם העצה שלי אליך היא ביזנס: אנשים כמוך – דתיים לשעבר, מסורתיים, על הרצף, מחוץ לרצף  – אני מכיר בעל פה את כל ההגדרות שאתם ממציאים לעצמכם – לאנשים כמוך שמכרו לי את התפילין, יש נטייה להתחרט, לאו דווקא בגלל שיש להם איזה זיק של חזרה בתשובה, אלא כי יש להם סנטימנט לתפילין שלהם, הם מרגישים רע עם מכירת התפילין, ותפילין אחרות שהם ירכשו לא יכפרו על תחושת האשמה וההחמצה, כי הם רוצים את התפילין שלהם מהבר-מצוה. ואז זה כבר בעיה, כי התפילין עוברות ליד שנייה ושלישית, והם מתעצבנים יותר, ולכן בדיוק בגלל אנשים כמוך, לא מעניין אותי איך אתה מגדיר את עצמך – בדיוק בגללך, התחלתי להחתים את המוכרים על חוזה שאומר שאין השבה, נגעת-נסעת, אתה מבין?" חיים מחץ את שאריות הסיגריה אל תוך מאפרה שעל שפתיה כתוב הפסוק ממלאכי: "וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר", ולפני שהגבתי חיים היסה אותי ואמר, "תחשוב על זה, תיקח את הזמן", אמר וקם מכיסאו, ואני בעקבותיו צררתי את מטלטליי לתוך תיק המחשב שלי והלכתי אחריו לעבר המסדרון ודלת הכניסה.

לאחר שירדתי מהאוטובוס, ניסיתי לחשוב האם אני אכן אתגעגע לתפילין שלי, כמו שחיים הזהיר אותי. הרי כמו שנעמה אמרה, התפילין שוכבות בארון בסלון ושלוש שנים לא פזלתי לעברן ולא חשבתי עליהן. ניסיתי להיזכר ברגעים מיוחדים שהיו לי עם התפילין, איזו תפילה טובה שהייתה לי עמן, איזה זיכרון יפה שנקשר לתפיליי, ולא הצלחתי לחשוב על דבר פרט לבוקר המר והנמהר שבו במהלך תפילת שחרית בישיבה שמענו רעש חזק ועמום מבחוץ, וכאשר ניגשתי לחלון לראות האם יש איזה אירוע בטחוני, מצאתי את גופתו של חברי מעוטפת בטלית וטוטפת, מוטלת בתוך שלולית של דם.

בחוץ התחיל להיות קריר והתעטפתי בסוודר שנמצא תמידית בתיקי. אלף דולר זה הרבה כסף, חשבתי, ואולי במקום לשכור עורך דין אפשר לקנות טבעת לנעמה, יאללה, נהיה משוללי רישיון כמה חודשים. כשהיום כבר העריב חלפתי על פני חנות תכשיטים שתמיד נראתה לי ריקה מקונים, ונזכרתי שאימא, מתוך איזו חמלה של עובדת סוציאלית שטבועה בה, הייתה מקפידה לקנות דווקא בחנויות כאלו, מוזנחות, שכן גם בעליהן צריכים להתפרנס. המוכר, גבר כבן 50, הישיר אליי מבטו, ספק שמח שנכנסתי ספק מוטרד מזה שהפרתי את שלוותו, שפצעתי אל תוך חייו, ומשהו בו נראה לי מת. על אף שהוא הביט בי, פניו היו כמו מושפלות מטה, שפתו רטטה, כאילו הוא מתאבל על מישהו, כאילו הוא מתאבל על חייו שלו, ובכל דקה של אֵבֶל עוד תא בתוכו מת, והוא מתאבל עליו, ועוד תא מת, והוא מתאבל עליו, וחוזר חלילה. שאלתי אותו האם יש לו טבעות אירוסין, והוא צעד לעבר פתח היציאה מהמקום בו עמד מאחורי הדלפק, הרים את הקרש שחוסם את המעבר, ניגש לשולחנות המחופים זכוכית, ועבר איתי טבעת-טבעת, לאחר שציינתי בפניו מה התקציב.

*

כאשר נכנסתי לביתנו, והיום כבר חלף, מצאתי את נעמה עומדת לצד השולחן בפינת האוכל, מנסה להניח על שערה הארוך את התפילין של ראש, והתפילין של יד מונחות על השולחן. לשמע מפתחותיי מונחות על השידה בכניסה, קראה לי נעמה: "הי אהובי, מה אתה חושב?", היא הסתובבה אלי בכדי שאראה את פניה, "חשבתי שאם אתה הולך למכור את התפילין אני אניח אותן פעם אחת לפני, מתאים לי?", שאלה. המחשבה הראשונה שהתרוצצה בקרבי הייתה למנות את מספר הטעויות שהיא עשתה במהלך הנחת התפילין, שהיא הקדימה את תפילין של ראש לתפילין של יד, ושכבר לילה ולא מניחים תפילין בלילה, ושהיא מדברת באמצע הנחת התפילין ושהבית של התפילין של ראש, הטוטפת, גולש ואינו נמצא בין עיניה, ולא הטריד אותי כלל שהיא כאשה מניחה תפילין למרות שנשים לא מניחות תפילין, ולמעשה זה התאים לה מאוד, זה היה אחד המראות היפים שראיתי.

התקרבתי לעברה והיא שאלה אותי: "אתה יכול לעזור לי עם הבית השני, קצת הסתבכתי, חיפשתי קצת בגוגל וביוטיוב, ולא הבנתי איך מניחים, הבית תמיד מחליק לי". ואני נעמדתי מאחוריה ורכנתי לעברה, ולאחר שהנחתי את התפילין על שריר הקיבורת של ידה השמאלית, והידקתי את הרצועה, התחלתי לכרוך את הרצועה על זרועה. בעודי כורך את הרצועה, נעמה החלה לוחשת באוזניי את השיר "תפילין" של יונה וולך: "תָּבוֹא אֵלַי/ אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם/ אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי/ כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי/ כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת/ תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי/ אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין/ אֶתְפַּלֵּל/ הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי/ כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי". וכשהגעתי לפרקי אצבעותיה אמרתי את הפסוקים החותמים את סדר הנחת התפילין: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם".

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “תפילין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s