הפרספקטיבה: נצח – על הספר "יהודים ומילים" של עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר

יהודים_ומילים2(1)כל דבר ביקורת על הספר "יהודים ומילים" של עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, צריך להיפתח במילות הערכה ולהיקרא לאור דברי הערכה אלו. התחושה העיקרית שלי במהלך קריאת הספר היא שאת המחברים ליוותה ההרגשה שהמפעל העצום שמכונה "ארון הספרים היהודי" נמצא בפני סכנת שכחה ואבדון, והם נדחפו לכתיבה בתודעת שליחות, כשליחי-ציבור ממש, שתפקידם להציב גל-עד, גל-עד שהוא גם שער והזמנה לאוצר הטקסטואלי היהודי העצום והבלום. כל חסרונותיו של הספר מתגמדים, במידה מסוימת, לנוכח כוונה זו של המחברים.

ונראה כי החסרונות רבים. הספר מורכב למעשה מארבעה פרקים או ארבע מָסות: "רציפוּת", "נשים ומילים", "זמן ואל-זמניות" ו-"לכל איש יש שם: האם ליהודים נחוצה יהדות?" כשהחוט השוזר את כולן הוא מרכזיות הטקסט בהווייה ובהיסטוריה היהודית.

על אף בקיאותם המרשימה של המחברים בטקסטים רבים מזמנים שונים, נראה שאין הם שולטים בכך לחלוטין. למשל במָסה הראשונה, "רציפות", המחברים מרחיבים על חשיבות הלימוד והחינוך מגיל צעיר, ואין הם מציינים את תקנת יהושע בן גמלא מלפני כ-2,000 שנה, שהיא גם סוציאלית וגם חינוכית, "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" – כך שלא רק בני עשירים ילמדו.

לאורך כל הספר, והדבר ניכר בעיקר לנוכח המָסה הראשונה "רציפות" והמָסה השלישית "זמן ואל-זמניות", המחברים מדגישים את החשיבות של השפה והדיבור בהווייה היהודית, ולא מזכירים את המשנה האומרת כי "העולם נברא בעשרה מאמרות", כלומר בהבל-פיו לכאורה של אלוהים, או את הקדושה שהיהדות מייחסת לשפה – קדושה שבאה לידי ביטוי במחשבה שיש לה חיבור מעניין לפוסטמודרניזם – וכי באפשרותם של כל איש ואשה לברוא עולם, פשוטו כמשמעו, בברכות השונות הפרושות לאורך הווי החיים היהודי או בחשש היהודי-המטפיזי מאיסורי לשון הרע ורכילות.

חסרון נוסף הוא דרך מסירת הטקסט. המחברים מעלים על נס את העברת הלפיד היהודי מאב לבתו ומאם לבנה וכן את הנוכחות של המחלוקת והדיאלוג בהוויה היהודית, אך מבחינה צורנית ספרם מצניע את שני המוטיבים האלו. המחברים מזכירים כמובן שהם אב ובת והם מציינים במספר נקודות שהם חולקים ביניהם, אך מדובר במספר מועט מאוד. נוכח הדומיננטיות של שני מוטיבים אלו, היה מתבקש שמסירת הספר תהיה במבנה של שאלות ותשובות או בצורת דיאלוג בין אב לבת. במובן זה, במובן הצורני, הספר "יהודים ומילים" הנו "לא יהודי".

הספר הוא "כן יהודי" בתחושת הגדלוּת היהודית שמפציעה מפעם לפעם בספר, כאשר המחברים מציינים שבעניינים שונים, למשל הנגישות של נשים לטקסטים במָסה "נשים ומילים", היהודים מתבלטים נוכח שאר אומות העולם, ואז מיד לאחר מכן מגיעה התנצלות שאומרת שמדובר בהבדלים כמותיים ולא איכותיים.

אני מצאתי את "התחרותיות" הזו מעייפת. איני טוען שטענתם של המחברים איננה נכונה, אלא שאני מראש מחליט שלא להשתתף במשחק הזה. לדידי, העליונות שאני מייחס לטקסטים יהודיים או ישראליים אינה נובעת מכך שהם "טובים יותר" מהמקבילות שלהם בעולם, אלא מכך שהם "שלי", הם שייכים לעם היהודי והם תוצר של העם היהודי, אפילו אם היהודים ניכסו אותם לעצמם כמה דורות לפני כן משכניהם.

המָסה המעניינת ביותר היא "זמן ואל-זמניות", שמדגישה, באופנים שונים, את היותו של הטקסט על-זמני ואל-זמני, ומשקפת, לדעתי, משהו מתמצית ההוויה היהודית. אלא שהעל-זמניות היהודית מעצימה את החיסרון הגדול בתזה של המחברים המעמידה את היהדות על הטקסטים היהודיים. יש משהו גלותי, ויחד עם זאת מבורך, בהעמדת היהדות על טקסט ולא על אדמה או תאולוגיה, שכן היא אינה מכריחה שהיהדות תתקיים רק בארץ ישראל או שהיא תבוא לידי ביטוי רק בדת במובנה הצר, והמחברים אף מציינים שבשל כך הספר נכתב במקור באנגלית.

אולם חשיבה בפרספקטיבה על-זמנית מפקיעה, או למצער מצמצמת, מחשבה זו. מה שאִפשר את הקיום של רציפות הטקסט היהודי לאורך כל הדורות, ובפרט בתקופות בהן היהודים היו פזורים ברחבי העולם, הוא המחויבות הדתית והמחויבות לטקסטים הקנוניים, מחויבות שהיהודי החילוני אינו אוחז בה. נכון, התקיימה, ועדיין מתקיימת הווייה יהודית-חילונית ברחבי העולם, אך חשיבה לטווח ארוך, חשיבה בפרספקטיבה נצחית – וזו הפרספקטיבה של היהדות והדאגה לה היא שמדירה שינה מעיניו של היהודי – מעמידה בספק אפשרות שזו תמשיך את השרשרת הטקסטואלית היהודית, ובפרט כאשר שפת הדיבור והכתיבה של יהודים ברחבי העולם אינה עברית, שהיא מעצם טיבה וטבעה ממשיכה את הרציפות הטקסטואלית היהודית.

כאשר אין מחויבות לדת ולטקסטים הקנוניים וכאשר שפת הדיבור והכתיבה אינה עברית, אני מסופק – עוד תכונה יהודית קלסית – אם הרציפות הטקסטואלית עדיין מובטחת, או שאחריתה של היהדות או העברית תהיה כמו העם האשורי או השפה האכדית, והן תתקיימנה רק באוניברסיטאות תחת "היסטוריה" ולא כתרבות חיה ונושמת. קיום רציפות יהודית-חילונית טקסטואלית אפשרי רק במדינת ישראל, מה שמחזיר אותנו לפתרון הישן – והטוב? – לציונות.

 התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של העיתון "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

הזמנה לענווה: בעניין התפילות להשבת החטופים

למתקפת התפילות על אלוהים להשבת החטופים אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל אין ולא כלום עם תפילה במובנה המהותי. תפילה, מבחינה מהותית, כמצב נפשי, נובעת מעמדה של כניעה (רש"י על המשנה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש: "הכנעה" [בבלי, ברכות ל, ע"א]; והשוו: רש"י בראשית לב 9), תפילה צריכה להגיע מעמדה של דלות ועוני – של "ממעמקים קראתיך" (תהלים קל 1), של "תפלה לעני כי יעטוף" (תהלים קב 1). ואילו התפילות להשבת החטופים מגיעות ממקום של דרישה, ממקום של שותף לחוזה שפונה לשותף השני ומבקש ממנו לממש את חלקו בחוזה.

שיר שכתבתי בדצמבר 2010

שיר שכתבתי בדצמבר 2010

התפילות להשבת החטופים נובעות מעמדה של כוח, אך הן ממחישות בכך את אוזלת היד של ציבור המתפללים. עצרות-התפילות הן למעשה מפגן כוח. הבחנה סוציולוגית ידועה אומרת כי יותר משהפגנות הן בעלות כוח אפקטיבי, הן משרתות בעיקר את העצמי, את המפגין; הפגנות הן דרכם של המפגינים להבדיל את עצמם מ"הרוב הדומם" לכאורה, להראות לעצמם שהם צודקים, אך לא לעשות מעבר לזה. זו הדרך של ציבור המפגינים לטפוח לעצמו על השכם על כך ש"הוא לא יושב בבית", שהוא מראה ש"אכפת לו", כשלמעשה אין באמת מה לעשות. לכן טענתי ברשומה קודמת שהדובר ב"שיר לשלום" לא באמת מאמין שהשירה תביא את השלום. "לכן רק שירו שיר לשלום/ אל תלחשו תפילה/ מוטב תשירו שיר לשלום/ בצעקה גדולה". מבעד לעיניים לא-מאמינות, כשם שתפלה לא תביא את השלום, גם שירה לא תביא אותו. עוד לא נולדה השירה שהביאה את השלום; בינתיים היא רק הרחיקה אותו.

אין לי דבר נגד תפילות; להפך – כמה מחברותיי הטובות ביותר הן תפילות. אך ההנחה כאילו ישיבה בבית, או בנידון דנן – תפילה חרישית בארבע אמות – מצביעה על אדישות, או על חוסר סולידריות – היא מופרכת. אני גם לא טוען שהגורמים המדיניים או "זרועות הביטחון" צריכים לשבת בחיבוק ידיים. אלא שלאנשים קשה להשלים עם מצב של חוסר-אונים, של חוסר שליטה. בשביל הציבור הכללי המצב הנוכחי מהווה הזמנה לענווה, הזמנה להבנה שלפעמים גם אם רוצים משהו מאוד – להביא את השלום, להחזיר את החטופים – לא ניתן לעשות הרבה בעניין.

קמפיין התפילות הנמשך וצובר כוח דומה בעיניי לאותו מחזר עקשן – אני מכיר אחד כזה מקרוב מאוד – שלא מבין את רמזי המחוזרת, וממשיך לחזר אחריה; הוא כמובן עושה זאת מאהבה, רק מאהבה. אלא שלפעמים צריך לדעת להרפות.

ואולי אני פשוט לא מאמין מספיק. אשרי המאמין.

ולוואי וישובו בנים לגבולם.

מהו ספר טוב

אנשים רבים שואלים אותי: מהו ספר טוב בעיניך. בסדר, הם מקדימים אותי, דמויות אמינות, מבלי שומנים מיותרים, שלא יהיה תבניתי, שיעשה הזרה של המוכר – אנחנו מכירים את כל "הנוסחאות" האלו, אנחנו קוראים את מה שאתה כותב. אנחנו לא מחפשים "מתכון מנצח" לכתיבת ספר, אנחנו לא מתכוונים לכתוב ספר. את כל מה שאמרת ואת כל מה שאתה כותב – אנחנו מכירות. תסיר את המסכות הפלצניות שלך ותגיד לנו מהו באמת ספר טוב בעיניך.

ולאנשים כאלו אני משיב: למי קראתם פלצן?! אבל גם, אני משיב לגופו של עניין, בתמציתיות: ספר טוב בעיניי הוא ספר שגורם לי לסגור אותו. לסגור אותו ולשבת לכתוב. ודוקו, אני מיד מדייק, אין בהכרח חפיפה בין ספר שאני מכריז ומריץ וממליץ לזולת ללכת לקרוא אותו לבין ספר שגורם לי לשבת ולכתוב. לעתים יש חפיפה, למשל, בספר "יומן חורף" של פול אוסטר, גם הדהרתי את הזולת לקרוא אותו, והוא גם הניע אותי לכתוב את הרשומה "אתה מתחיל לאבד את זה" (היי, בינתיים מצאתי!); אך מאידך, חשבתי (וכתבתי) שהספר "שתיים דובים" של מאיר שלו הוא תבניתי מדי, אך הוא נתן לי את ההשראה לסיפור הילדים הקצר "האיש העייף", ואילו סברתי, ואני עדיין סבור, שהספר "אשה זרה" של אבירמה גולן הוא מצוין, אך מבחינת הרצון לשבת ולכתוב – הוא הותיר אותי אדיש. מהבחינה הזו, הספר של גולן הוא "לא ספר טוב" בעיניי.

את הדחף לסגור את הספר שאני קורא ולכתוב משהו אחר ניתן להבין בכמה מובנים. ניתן לומר שהספר שאני קורא גורם לי להתפעל ולקנא בכישרונו של הסופר או הסופרת וברצון להיות כמוהם. אני אישית לא חושב שזה "הסיפור", בוודאי לא "כל הסיפור"; אפשר להבין, באופן עמוק יותר, שטקסט טוב הוא טקסט ש"מפעיל" אותנו, הוא ספר שגורם לנו לעשות מעשה מבלי שהוא מבקש מאיתנו במפורש, באופן גלוי ובוטה, לעשות מעשה. ספר טוב הוא לא מניפסט – להפך! ספר פרוזה שכתוב כמניפסט הוא ספר גרוע. ספר טוב גורם לנו לעשות מעשה מבלי שאנחנו יכולים להצביע באופן ישיר וברור מה הניע אותנו לעשות מעשה, מה בדיוק הביא אותנו לעשות מעשה. ספר טוב הוא ספר שהניע אותנו לעשות מעשה מבלי לבקש מאתנו לעשות מעשה.

אבל גם זה לא כל הסיפור. ספר טוב הוא ספר שגורם לנו לשבת ולכתוב בגלל שספר טוב הוא ספר שמגרה את הדמיון שלנו: אלו יכולים להיות משפט, רעיון או אפילו מילה אחת שקראנו ושלחה אותנו למחוזות אחרים, למחוזות הדמיון, שלחה אותנו לשבת ולכתוב. יש המון סיבות לשבת ולקרוא, חלקן יכולות להתגשם באופן לא פחות טוב באמצעי מדיה אחרים. אסקפיזם, למשל, אחד המניעים שלי לקריאת פרוזה, ניתן להשיג גם בקולנוע וטלוויזיה. אבל ספר טוב הוא האמצעי הטוב ביותר לגרות את בלוטות הדמיון שלנו.

ולכן אחת התשובות המרכזיות בעיניי לשאלה למה לקרוא היא בגלל שספר טוב הוא האמצעי הטוב ביותר שמאפשר לנו לדמיין. וכבר אמר מורנו ורבנו ג'ון לנון הי"ד: You may say I'm a dreamer/ But I'm not the only one/ I hope someday you'll join us/ And the world will be as one. ואחרי שכבר העזנו לדמיין – השמיים הם הגבול. או כמאמר האדמו"ר הנ"ל זצ"ל: Above us only sky.

סבבה אחי, הם אומרים לי בשפתם הגבוהה, המליצית-משהו, שכנעת אותנו לקרוא בשביל לדמיין. אבל למה לכתוב? הן מאתגרות אותי. כתיבה, אני משיב להן, אולי ממסגרת את המחשבות, אולי מכמתת ומקמטת את הדמיון לכדי משהו קונקרטי ולפיכך בהכרח מאבדת משהו מהחלום, מהדמיון; אבל כתיבה גם מעבדת  את המחשבות שלנו, היא מכריחה אותנו לעבד את הרגשות והמחשבות שלנו, היא מכריחה אותנו לזקק ולדייק את מה שאנחנו חושבים, היא מכריחה אותנו להתעמת עם הדברים. הכתיבה, ובפרט כתיבה שהיא תוצאה של קריאה, הופכת אותנו לחלק משרשרת המסירה של קורא-כותב-קורא-כותב-קורא. הכתיבה הופכת אותנו מפאסיבים לאקטיבים, לאנשים שפועלים בעולם, לאנשים שבוראים עולם.

הדיאלוג: על הספר "הדברים עצמם" של יאיר אסולין

אסוליןהרומאן "הדברים עצמם" של יאיר אסולין מושתת על משולש בעל שלוש דמויות: דרור, נער כבן 14 בישיבה תיכונית, אשר לאחר שבני כיתתו מפליאים בו את מכותיהם הוא פוגש את אביטל, בת שירות-לאומי באותה ישיבה; והצלע השלישית היא שי, הלומד בישיבת הסדר, וחבר של רועי, אח של דרור.

החיסרון הגדול ביותר של הספר הוא ההצלחה של מחברו. לאחר שספרו הראשון "נסיעה" זכה בפרס ספיר ובפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, דרך כוכבו של אסולין, והוא אף קיבל טור קבוע בעיתון "הארץ", ומאז סימנתי לעצמי את אסולין כמי שעוד נשמע ממנו, כמי שעוד נכונו לו עלילות.

והוריתי לעצמי מספר פעמים במהלך הקריאה להרוג את המחבר, כפי שציווה לנו מורנו ורבנו רולאן בארת, כלומר לנתק את המחבר מהספר, להתייחס לגופו של הספר ולא לגופו של מחברו, והגעתי למסקנה שהדברים שאכתוב עומדים כשלעצמם, ללא קשר למחברם, וגם לולא היה אסולין פובליציסט.

החיסרון של הספר אינו נובע מן העובדה שלאסולין "עלה השתן לראש", אלא ששקיעתו בכתיבת פובליציסטיקה הפכה את הספר למאמר פובליציסטי ארוך שהרומאן רק מהווה פלטפורמה בשבילו, כאילו היה אחד מהדיאלוגים המפורסמים של אפלטון או סוקרטס. הספר רצוף בדיאלוגים שמנהלות שלוש הדמויות, בין אם דיאלוגים אמתיים, ובין אם דיאלוגים הנוצרים אצל הקורא באמצעות עימות המחשבות של הדמויות.

את בחירתו של אסולין למקם את העלילה סביב מיטב הנוער או מיטב הנוער הבוגר של הציונות הדתית, ניתן להבין: בכך הוא נופח בספר אווירה בוסרית, שמאפשרת זווית ראיה אחרת על עולם המבוגרים, וכן הוא מאפשר איזו התרגשות בתולית, איזו תמימות מתוקה-אך-לא-דביקה, אצל כל הדמויות אך בפרט אצל דרור, אווירה שמשרה קצת קסם על הסיפור.

אסולין מבקש לרקוד על שתי החתונות, אך התמימות הילדותית הזו עומדת בניגוד לאופי הפילוסופי-דיאלוגי של הספר, שכן אופי זה כופה למעשה על המחבר להציב במרכז הספר שלוש דמויות ברות-שיחה, "שיש להן מה להגיד", בעוד שלרוב מחשבות כאלו נעדרות מבני הנוער.

לדעתי הדברים נכונים לכל שלוש הדמויות, שהן בנות 14 ו-19, אך הם נכונים בעיקר לדרור, הצעיר שבחבורה. כך למשל דרור מגחך על אחיו רועי, שכל מה שהוא רוצה זה "להיות מהדתיים שישתלטו על 'שורת הפיקוד של הצבא' […] ואם הם 'ישתלטו על שורת הפיקוד' אז ככה ורק ככה הם יגאלו את עם ישראל". מחשבות כאלו על המיליטריזם והמשיחיות של החברה הישראלית בכלל והציונות הדתית בפרט אינן יכולות לנבוט במוחו של נער בן 14, מה שהופך את דמותו לדמות לא אמינה, ואם אלו הן אכן מחשבותיו, ככל הנראה הוא פשוט קלט אותן מסביבת המבוגרים, כלומר הוא שופר של המבוגרים, מה שהופך את דמותו לפלקטית.

חלק מהדיאלוגים עוסקים בסוגיות של ימין ושמאל פוליטי, אך רובם הגדול עוסק בנושאים תיאולוגיים או מגזריים, כלומר בנושאים פנימיים של הציונות הדתית. בתור אחד מפירותיו הבאושים של המגזר, דיאלוגים אלו סיקרנו ואף שעשעו אותי לפרקים, ואני זוכר שבתחילת הספר חשבתי שזה ספר חובה לכל בני ובנות המגזר. אולם תהיתי עד כמה נושאים אלו יעניינו קוראים שאינם בני המגזר, או עד כמה הם יבינו את הניואנסים הדקים ועולם המושגים הפנימי שאסולין מתאר באופן רגיש ומדויק.

הספר עורך ביקורת מדויקת ונוקבת עם החברה הדתית-לאומית, ולרוב הסכמתי מאוד עם הדברים. אלא שכמו רבים מטובי בניה של הציונות הדתית ש"קיצצו בנטיעות", גם אסולין לא מותיר לציונות הדתית ולו קורטוב של חמלה, והדבר חסר מאוד בספר. חסר מאוד.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן