המלחמה על הרעיון המשותף וניחום המשפחות האבלות: בעקבות צוק איתן (פרק ב)

בינבה

האוטו שלי

בנסיעות השונות שאני עושה עם רכבי (להלן: "הבינבה") מאוניברסיטתנו הקדושה לירושלים, התפתח המנהג שהנוסע או הנוסעת הצעירים ביותר בנסיעה, קרי אלו שנסעו את מספר הנסיעות המועט ביותר בבינבה – אומרות דבר תורה לפרשת השבוע (כן, גם אצלנו בבינבה טוחנים צעירות). ואם הצעיר שבחבורה ממאן, אנו פונים לזה שצעיר פחות ממנו וכן הלאה, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו".

וכשמגיע הרגע שבו אני מבקש מהנוסעים הצעירים להגיד דבר תורה, אני מציין שאין הכוונה לדבר תורה לפרשת השבוע במובנו הצר, כאשר ההרחבה יכולה לבוא משני כיוונים: מהכיוון התורני, דבר התורה אינו חייב לנבוע מפרשת השבוע, אלא יכול להיות רעיון תורני אחר, למשל, אני אומר להן, אם אתן לומדות דף יומי, דבר התורה יכול להיות משהו מהדף היומי; ומהכיוון השבועי, דבר התורה לא חייב לגעת בפרשת השבוע "העולמית", זו הנקראת בשבת בבית הכנסת (מה גם שלעתים הנסיעות הן בתחילת השבוע, עובדה שלא מאיינת את קיומו של מוסד דבר התורה בנסיעתנו), ויכול לגעת גם ב"פרשת השבוע שלךְ", כלומר נושא מסוים שמעסיק את הנוסע או הנוסעת לאחרונה ויש להם לגביו תובנה, רעיון או אפילו שאלה, כך שבאפשרותם לגלגל את הכדור בחזרה למגרש של הנוסעים האחרים.

ובשתי הנסיעות האחרונות עסקנו בשתי נגזרות של מבצע "צוק איתן", ושמחתי שלמרות שדיברנו אקטואליה, לא התדרדרנו לפוליטיקה. וכיוון שהגענו לתובנות יפות, חשבתי לעלות את הדברים על הכתב. וכפי שתוכלנה לראות בהשוואה לפוסט הקודם, תחילתה של הכניסה הקרקעית הביאה לא רק להסלמה לאומנית בקרב האוכלוסייה האזרחית והטוקבקיסטים בפרט, אלא גם אצל הח"מ. ורק על העובדה שהכניסה הקרקעית הביאה אותי לכתוב פוסט פרו-מלחמתי, אני לא אסלח לחמאס.

• בנסיעה הראשונה (כרונולוגית) מבין השתיים, הנוסעת הצעירה ביותר העלתה שתי תמיהות מוסריות, שניסיתי להשיב עליהן באחת: הראשונה היא מדוע "התודעה הציבורית" רגישה יותר לחייהם של חיילנו הצעירים ולא לחיי האזרחים, כאשר לכאורה ההפך הוא שאמור לקרות: חייו של החייל הם ביי-דפינישן "חיים על תנאי", החייל נולד בשביל למות; והשנייה היא מדוע יש בציבור קריאה לגלות חמלה כלפי חיי האזרחים ברצועת עזה, הרי אך טבעי שאני כישראלי או יהודי יחוש הזדהות וקרבה עם אנשים שקרובים אליי יותר. לשאלתי מדוע זה "טבעי" השיבה השואלת באנלוגיה למשפחה (כמו שאכאב יותר את חיי אחיי והוריי כך אני חשה כלפי כל יהודי וישראלי), ואני עניתי שאנלוגיה בין משפחה ללאום אינה מוכרחת, ויש המערערים עליה; וכאשר שאלתי מדוע זו שאלה מוסרית, לא הצלחנו לעלות תשובה שהיא מעבר לכאב הרגשי.

התשובה שלי לשתי השאלות היא זו: המלחמה הנוכחית, אולי אפילו יותר ממערכות קודמות, היא "מלחמת רעיונות". באוויר, בים וביבשה נלחמים חיילנו לחימה פיזית, על מנת להשיב את השקט למקומותינו, אך ברקע או בנוסף ישנה גם מלחמה רעיונית. לו הייתי מזרחן הייתי אומר שזו מלחמה של המקדשים את החיים מול המקדשים את המוות, אך אינני מבין די באידאולוגיה האסלאמית בכדי להכריז זאת בבטחה; אם הייתי ימני או סתם גזען הייתי אומר שזו מלחמת "בני האור בבני החושך", אך אינני בטוח גם בזה. מבחינתי די בכך שחיילנו נלחמים על "הרעיון המשותף" – היהדות, הרעיון הציוני, הרעיון על זכותנו להיות פה. גם אם לוחמי חמאס היו יוצאים ממנהרותיהם ומבצעים ח"ו מגה פיגוע, עדיין לא היה נשקף לישראל איום במובן הקיומי, במובן של כליה. אך בהחלט יש מאבק רעיוני על זכותנו להיות בארצנו.

יצא לי לשאול את עצמי לא אחת מה המוטיבציה של אנשים הלוחמים במסגרת כוחות בינלאומיים, למשל כמו חיילי האו"ם. הרי אף אחד לא מאיים להם על הבית, אף אחד לא רוצה להרוג אותם. מדוע הם דוחפים את האף, מדוע האו"ם "מתעבר על ריב לא לו". אני חושב שהפריזמה של "מלחמת הרעיונות" נותנת מענה חלקי לשאלה: החיילים בכוחות הבינלאומיים מאמינים שהם נלחמים (גם) למען ערכים מסוימים, שלום, דמוקרטיה וכו'. נדמה כי הדברים מובהקים יותר למשל במלחמת וייטנאם, אשר התנהלה אלפי קילומטרים מארה"ב, כאשר בצד שלל האינטרסים נלחם הקפיטליזם בקומוניזם.

ומכאן, ניתן להשיב על שתי השאלות למעלה: חוסר הרגישות לחיי האזרחים בעזה נובע, לפחות בחלקו, מכך שבעוד העם הישראלי ומדינת ישראל מאוחדים סביב "רעיון משותף", האזרחים בעזה אינם חלק מאותו רעיון – גם אם הם עצמם חפים מפשע ולא מאיימים על אותו "רעיון משותף"; והרגישות היתרה לחיי חיילנו נובעת אמנם גם מהעובדה שמדובר באנשים צעירים שטרם הספיקו לטעום את החיים, אך גם כיוון שאותם חיילים נלחמים בשבילנו על הרעיון המשותף. תושבים שנהרגים בעורף אמנם נהרגים כיוון שהם חלק מן הרעיון המשותף, אך הם לא נהרגו במלחמה על הרעיון המשותף. ולכן, אני חושב, הרגישות לחייהם גבוהה.

• בנסיעה השנייה אחת הנוסעות שיתפה אותנו בלבטיה האם ללכת לניחום אבלים אצל משפחת החייל משה מלקו בנווה יעקב, אשר השמועות מספרות שאין מי שינחם אותה. השאלה המוסרית הייתה שהשואלת לא ידעה האם הביקור נובע ממניע אלטרואיסטי, כלומר הפגנת סולידריות או אכפתיות עם אותה משפחה, או מאנוכיות, מתוך הרצון להרגיש טוב עם עצמה, ללטף לעצמנו את האגו על כך שעשתה מעשה טוב.

אני חושב שזו אחת השאלות שאכן נוכחות מאוד, להרגשתי, במערכה הנוכחית. במבצע "צוק איתן" משתוללות הרבה אנרגיות באוויר. הזעם המצטבר (על עצמנו, על אויבנו) לצד הכאב והסבל של משפחות ההרוגים – מעצימים מאוד את הרצון "לעשות משהו". לכל זה מצטרפת תחושת חוסר האונים שמלווה כל ריצה למקלטים או לממ"דים, וכלל נקוט בידי שבכדי להשקיט או להשביע מחשבה שאין אנו יכולים לממשה, אנו משכנעים את עצמנו באופן אלים שרצוננו הפוך – אם אנו אוהבים מישהו ואין אנו יכולים לממש את אהבתנו, אנו משכנעים את עצמנו שאנו שונאים אותו (תנו דעתכם לסיפור אמנון ותמר [שמואל ב יג], וראו בנושא את רשימתי על אהבה התלויה בדבר); אם אנו חשים חוסר-אונים ויודעים שאין באפשרותנו לעשות דבר, אנחנו ננסה בכוח לעשות משהו. חלק מהאנרגיות המטורפות האלו מנותבות לא עלינו ללאומנות, פאשיזם ושנאה, וחלקן מתועלות לרצון להיות חלק מן "המאמץ המלחמתי", ואם לא להגן על עם ישראל בגופנו, להגן עליו בטובלרוננו, תחתוננו וגופיתינו.

באחד הפורומים בפייסבוק, צירפה מישהי מודעה המבקשת מנשים, לאור "מידת הדין הנמתחת מעל ראשינו", לנהוג יותר בצניעות, עם פירוט (יתר) של הדברים שניתן לעשות (לא להתבשם מחוץ לבית, לא לדבר דיבורים מיותרים וחיוכים עם גברים). המצרפת חשה חוסר נוחות מרשימת הדרישות הנ"ל, אך ככלל היא לא ראתה פסול בפרקטיקה הזו, והציעה שכל אחת תקבל על עצמה משהו אחר. היא למשל, קיבלה על עצמה לתת צדקה.

לדעתי זו דוגמא מובהקת לרצון לנתב את אותן אנרגיות שמרחפות באוויר למקום חיובי, ואת הכשל הלוגי שעומד בבסיסו, שכן אותו מעשה טוב או מצווה שנקבל על עצמנו לא יסייעו למאמץ המלחמתי, ואני חושב שגם הכותבת לא מאמינה בכך. אין קשר הדדי בין המעשה הטוב לבין המלחמה: המלחמה לא נגרמה בגלל החטאים של עם ישראל, והמצוות לא יסייעו בסיומה; המלחמה היא רק תזכורת בשבילנו – ושוב, אני חושב שגם הכותבת מאמינה בכך – לעשות מעשים טובים או להרבות במצוות.

הרצון לקבל על עצמנו משהו לאור "המצב", הזכיר לי דברים שכתבתי על הסרט "יהודי טוב" של האחים כהן. טענתי שם שבמרכז הסרט ניצבת השאלה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", כלומר מדוע מתרחשים דברים רעים לאנשים טובים. שלושה רבנים שונים בסרט מנסים להשיב על שאלה זו. ר' נחנר, הרב השני שאתו לארי, גיבור הסרט, נפגש, אומר לו שאנחנו לא יודעים מה ה' רוצה מאיתנו. לארי אומר לו שהוא רוצה תשובה, ור' נחנר אומר לו שה' לא נותן לנו תשובות, אך לעזור לאנשים אחרים זה לא מזיק. כלומר, אנחנו לא יודעים אם יש משמעות לצעדים שאנחנו עושים, אך לעזור לאחרים זה תמיד טוב. נדמה שזו המחשבה שהנחתה את הכותבת למעלה.

כתבתי, שלא לומר חפרתי, על כך שאני לא מייחס משמעות לשאלת המניע שעומד מאחורי מעשים טובים, שכן אין לדעתי דבר כזה "אלטרואיזם צרוף"; כל מעשה הוא ערבוב של מניעים אלטרואיסטים ואגואיסטים. אלא שכאשר אין קשר בין האמצעי למטרה, בין המעשה לבין המטרה שאותו מעשה מבקש להשיג – מתעוררת אצלי שאלת המניע, שכן אם המעשה שלי אינו מקדם או מועיל למאמץ המלחמתי, עולה החשש שהוא נועד לשרת את העצמי, להרגיע את עצמי על כך שלא ישבתי באפס מעשה.

דוגמת חבילות הממתקים שנשלחות לחיילים והזכרתי למעלה, מציפה את השאלה, שכן אולי החבילות הראשונות אכן שירתו את החיילים, אך ככל שרבו החבילות – וכפי שאמר לי חבר מילואימניק, אתה לא יכול לתאר לעצמך את כמות החבילות שקיבלנו – עולה החשש שהחבילות משרתות יותר את הנותן מאשר את המקבל. אז אמנם במעשים כמו בפרקטיקת "לקבל על עצמך" המניע האגואיסטי חזק יותר לדעתי, אך כאמור המבחן הסופי הוא מבחן "המעשה הנכון", והאם האמצעי שאני אעשה מקדם את המטרה.

אם נחזור לשאלת הניחום אבלים, השאלה בסופו של דבר היא האם ניחום האבלים הוא לרצון המשפחה או לא. ברור שאם הניחום אינו לרצון המשפחה – אין מקום לבקרם. השאלה היא האם הוא באמת לרצון המשפחה. העובדה שניחום האבלים עושה לי טוב על הלב רק מצריכה לבחון את המעשה בשבע עיניים, שמא אני כופה את האנוכיות שלי על הזולת, דוגמת אותו אדם שמעביר זקנה את הכביש למרות שהיא כלל לא צריכה ורוצה לעבור כביש.

ובשאלות מורכבות מעין אלו, כאשר לא ברור האם המניע האגואיסטי מחבל או מסייע למטרה, והמאזניים נותרות מעוינות, אין לנו אלא לפנות למורנו ורבנו אדם ברוך, שהקדיש לנושא ניחום האבלים פסקאות שלמות בספריו, ולאחר שעיינתי בהן אני נוטה להיות בעד ניחום האבלים בסיטואציה הזו. להלן קטעים נבחרים מתוך "חיינו" (כתר, 2002). וכיוון שאביא את הדברים במקוטע, אני ממליץ לקוראים לעיין שם בעצמם:

"המנחם עושה צדקה עם האבל. בבוא היום, האבל יעשה צדקה עם המנחם. ניחום אבלים הוא מיסודות הנורמליות, ההדדיות, האנושיות, הקהילה, הטבעיות. הניחום אכן מנחם. האבל מעבד את אבלו בעזרת המנחמים […] ואף תושבי שכונות מודרניות שבהן בני האדם שקופים זה לזה, מוטב שינחמו וכך יעירו בקרבם מעט סולידריות, אנושיות וכו' […] ולא יחשוש שהוא 'זר' בעיני האבלים. ההלכה אומרת לו 'אתה שייך'. […] יש הקוראים את הודעת המשפחה (להימנע מניחום) כאליטיזם רע, ויש כאליטיזם מוצדק, ואולי אף הדוּר – וההלכה קוראת הודעה זו כפחדנות, כהתנשאות רעה, כבדלנות, כזלזול בקהילה, כזלזול ביחסי המנוח והקהילה, כהתנכרות, ואף כזלזול במנוח. בעיני ההלכה זהו אליטיזם נפול, מנוון […] ולא נמיין. הכל מנחמים".

(עמ' 393-386).

מודעות פרסומת

"לוחמה נשית" ותרגיל בדמיון מודרך: מחשבות על "צוק איתן"

• קראתי בכמה מקומות שאם נשים היו מנהלות את העולם או מנהלות את המלחמות – העולם היה נראה אחרת (או שלא היו כלל מלחמות). אני אישית מסתייג מאמירות כאלו. ראשית, הן עשויות לזלוג מהר למהותנות, כאילו נשים הן רכות ועדינות ואילו גברים הם תוקפניים ואגרסיביים – ומהותנות היא הרסנית לנשים וגברים כאחד, אפילו אם יש לה בסיס אמיתי (כלומר בסיס אמיתי גם אם אין היא נכונה בכל המקרים) – שכן ההשלכות שלה הן הרסניות, בהיותה כולאת וכובלת את הגברים והנשים למגדר, או יותר נכון: לתכונות שנחשבות תכונות תלויות-מגדר.

והסתייגתי גם כי כלל לא ברור שזה נכון ועל סמך מה אמירות אלו מבוססות. הרי ברור שאותן נשים שחפצות שנשים ינהיגו את העולם, לא רוצים שמירי (היום יום הולדת) רגב תנהיג את המדינה; האם יעל אשת חבר הקיני שהשתמשה במניפולציה נשית בכדי להרוג את סיסרא (שופטים ד) היא המודל שלהן? האם גולדה מאיר, שהייתה ראשת הממשלה בזמן מלחמת יום כיפור, היא המודל? קרוב לוודאי שדווקא  נשים בעמדות הנהגה, שהן מטבען עמדות כוחניות, יחושו צורך בסיטואציות מלחמתיות וכוחניות, להיות יותר גברים מגברים בכדי להצדיק את הנהגתן, והדבר רק ימיט וימית עלינו אסון. בהעדר נתונים אמפיריים והשוואתיים, קשה לאמוד את תרומתן של נשים למיגור המלחמות.

על כל פנים, אני חושב שניתן כן לחשוב על "לוחמה נשית", לפחות במובן זה שאת האסטרטגיה שלה הגתה אשה, גם אם אותו רעיון לא מייצג את כל המין הנשי. אני מדבר על ברוריה. בתלמוד הבבלי (ברכות יא, ע"א; מובא בתרגום מ"ספר האגדה", עמ' קצא) מסופר כי "בשכונתו של ר' מאיר היו בריונים, והיו מצערים אותו הרבה. התפלל עליהם ר' מאיר שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? משום שנאמר: 'יתמו חַטָּאִים…'? וכי כתוב חֹטְאִים? חַטָּאִים כתוב; ועוד, השפל לסוף המקרא: 'ורשעים עוד אינם' – כיוון שיתמו חטאים – רשעים עוד אינם. אלא ביקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה… וחזרו בתשובה".

כלומר, העיקרון שברוריה התוותה וטוותה הוא כזה: יש לחסל את המעשה ולא את האדם, ובאדפטציה לסיטואציה: יש למגר את הטרור ולא את הטרוריסטים, יש לגרום לטרוריסטים לשוב מדרכם הרעה. ואם תאמרו שהיינו הך, שחיסול הטרוריסטים יביא לחיסול הטרור – קרוב לוודאי שההפך הוא הנכון: על כל אחמד ג'עברי יקום מוחמד דף (או להפך). להתנקש בראשי החמאס זה קל, ולא בטוח שזה עוזר. צריך לנסות למגר את הטרור. אז איך עושים זאת? הפתרון השורשי והעמוק ביותר הוא חינוך, אבל ניתן לחשוב על פתרונות שטחיים יותר.

בשבוע שעבר נפגשתי עם חברי הטוב גראוצ'ו, שלא חשוד בשמאלניות משום צורה (אני לעומתו, גם חשוד, גם מואשם, גם מורשע וגם ריציתי, ואני עדיין מרצה, את עונשי), והוא אמר לי שהפתרון הכי טוב להפסקת-אש לאורך זמן הוא להציף את רצועת עזה בכסף. תחשוב כמה עולה למדינת ישראל – כך הוסיף גראוצ'ו ואמר לי – לאזרח משלם המסים, כל ימי המילואים האלו, כל המשכורות שמשלמים למילואימניקים. אם היו משקיעים ברצועת עזה רק עשירית מהכסף שהולך לתקציב המילואים, המוטיבציה של החמאס ושל האזרחים שמגבים אותו – גם אם באופן פאסיבי – הייתה פחותה.

ולי הקטן לא נותר אלא להסכים. אני לא מבקש לחנך מחדש את החמאס, אני לא מצפה שהם יחזרו בתשובה במובן המלא והעמוק ויתחילו להיות אוהבי ישראל. וככל הנראה שורש הסכסוך אינו ב-1967 אלא ב-1948 ואף לפני כן. אפשר להסתפק בפחות מחינוך, אפשר להחליש את המוטיבציה שלהם להילחם: להטביע אותם בכסף. לתת לתושבים תקווה ועתיד.

• באחת הנסיעות שלי בשבוע שעבר, לאחר שהגענו (בטעות) לשוחח על פוליטיקה, שתיים מהטרמפיסטיות שלי ציינו כי צריך "לשטח את עזה" ו"לעשות ממנה מגרש כדורגל". והדבר המדהים הוא שהן אמרו זאת כלאחר-יד – באותה אגביות שבה פלוני מבקש שיעבירו לו את המלח, באותה נונשלנטיות שבה נשים זורקות אותי.

וגם אם היציאה למבצע "צוק איתן" הייתה נכונה, וגם אם הצורך בפעולה קרקעית הוא אמתי, ואם נקבל צו 8, נלחם, ונציל ישראל מיד צר, ואם צריך – שלא נדע, טפו-טפו-טפו – גם נרים תרומה למדינה בדמות גפה חסרה או אפילו נעזור במילוי השורות בבית העלמין, כמו שכתבתי בעבר- גם אז, קשה לי להבין את השמחה, קשה לי להבין את ה"ששון אלי קרב". וברי לי שאותם אנשים ונשים שמבקשות "למחוק את עזה" לא טעמו את טעמו של המוות ולא הריחו ריח גופות שרופות מימיהם. הם לא חושבים, הן לא באמת חושבות, שמה שהן מאחלות לחיילנו הוא להרוג אנשים.

ולאותם אנשים (ולחיילים שיוצאים לשדה הקרב) אני מציע תרגיל בדמיון מודרך. עצמו עיניים. תנסו לדמיין את עצמכם הורגים אדם (רצוי לא לדמיין את השותפות שלכן/ם, מחשש לירידה לפסים מעשיים). אדם אמיתי, עם פנים ובגדים והכל. אבל תהרגו את האדם הזה בידיים. תבררו לו מיתה יפה, מצידי. אתם יכולים לחשוב על מוות לא-אכזרי, לא "סכין בגב" ולא "לדקור ולסובב", מצדי תחנקו אותו, העיקר שתעשו את זה בידיים. גם חשוב: תעשו זאת "עד שתצא לו הנשמה". אל תתנו לו לגסוס לאיטו, תהרגו אותו עד שתחושו את כובד משקלו על הידיים שלכם, עד שהוא ייגמר לכם בין הידיים. תשחררו. ואז תחזרו על אותה פעולה עם אשה או עם ילדה. אתן מוזמנות לגוון את אופן המוות. פתחו עיניים. תפתחו עיניים: אתן מוזמנות לצאת למלחמה.

תפתחו עיניים: זה למעשה מה שאתם מאחלים לחייל צה"ל. נכון, מדובר בסיטואציה של "הקם להורגך" וככל הנראה בהרג מוצדק. אבל גם הרג מוצדק – ובהנחה שההרג ב"צוק איתן" הוא מוצדק – הוא הרג. לי אישית קשה לדמיין את עצמי הורג אדם. הגם ששירתתי בצבא ולחמתי במלחמות ישראל, לא יצא להרוג אדם (גם כשירינו ב"לבנון השנייה", זה היה יותר "פיו פיו" סטייל ערן זהבי), ואני מאוד מקווה שלא אעמוד בסיטואציה כזו.

אני זוכר שבאחת מסדנאות הכתיבה בהן נטלתי חלק, המנחה ביקש מאתנו לכתוב על רצח שאנו מבצעים. ופשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי רוצח אדם. בחיי, זו הייתה אחת המטלות היותר קשות שקיבלתי בסדנאות הכתיבה שלי. הטקסט שבסוף הוצאתי מתחת ידי היה שאני נמצא במטווח ואז אני מכוון את הנשק כלפי המפקד ששנאתי אותו שנאת מוות. וגם אז, לא הצלחתי לכתוב את "מעשה הרצח" והסיפור מסתיים רגע לפני הלחיצה על ההדק.

ברור לי שכל המתסיסים והמחרחרים לא מדמיינים את עצמם הורגים אדם בידיים. וגם רוב החיילים לא יחוו כזה דבר, כי יש להם נשק. זו הסיבה לכך שמלחמות המאה העשרים הן המלחמות האכזריות ביותר, בטח מבחינת מספר ההרוגים. זה לא רק שכלול הנשק להרג המונים אלא גם העובדה שאף אחד כבר לא הורג אנשים בחרב וחנית, ולפעמים גם בהרג בירי כלל לא רואים את הפנים של האויב. ועוד ברור לי שמוסר מלחמה אמתי הוא מוסר שמשכלל את מוראות המלחמה. אינני מסכים אתו, אבל זו הסיבה שיוצא הקצף של גדעון לוי על טייסי צה"ל: במצבים בהם אין קרבות אוויר אלא רק הפצצות מהאוויר, טייסים לעולם לא יחושו באופן מלא את המשמעות של מעשיהם. רק טייס כמו דן חלוץ, שלא רואה את הפנים של האויב, מסוגל לומר שהפצצה מהאוויר היא לא יותר מ"מכה קלה בכנף".

אינני פציפיסט. אני מבין את הצורך שיש במלחמות, שבהן – סופרייז, סופרייז – נהרגים אנשים, ואף חפים מפשע. פשוט לא ברור לי על מה השמחה.

מדוע טרוטות עיניה של הספרנית

מַדּוּעַ טְרוּטוֹת עֵינֶיהָ שֶׁל הַסַּפְרָנִית?

הַאִם נָדְדָה שְׁנַתָה כֵּיוָן שֶׁחָלַף שָׁבוּעַ וְיוֹם

וְעֲדַיִן לֹא הֶחְזִירוּ אֶת "דִּינֵי הַמַּס הַחֲדָשִׁים" שֶׁל י' גְרוֹס?

הַאִם טֶרֶם צֵאתָהּ מֵהַסִּפְרִיָּה אֶמֶשׁ הִבְחִינָה

שְפָּ"דִי סג(2) נִמְצָא אַחֲרֵי סג(3) וְלֹא הִסְפִּיקָה לַהֲשִׁיבוֹ לִמְקוֹמוֹ –

וְעֻבְדָּה זוֹ הִדִּירָה שֵׁנָה מֵעֵינֶיהָ?

וְאוּלַי עָבַר עָלֶיהָ לַיְלָה בְּחֶבְרַת גֶּבֶר זָר – אַךְ

אֵיךְ זֶה מִתְיַשֵּׁב עִם הַטַּבַּעַת שֶׁעַל אֶצְבָּעָהּ?

וְכֵיצַד שְׁאֵלוֹת אֵלּוּ עוֹזְרוֹת לִי שָׁעָה

שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְהָבִין מַהוּ "טְעַן בֵּינַיִם", כְּשֶׁלִּפְנֵי שְׁתֵּי דַּקּוֹת

הֵחֵל הַמִּבְחָן בְּסֵדֶר דִּין אֶזְרָחִי?

מדוע אני חושש להיות עורך דין

שמעתי שיש סדרה אחת (אני חושב שזה "בית הקלפים"; כאדם עילאי ומתנשא אני כמעט ולא רואה טלוויזיה/ סדרות) שהמוטו שלה הוא "כולם משקרים". ונעצבתי בלבי פעמיים: פעם אחת נעצבתי, שכן אלו המסרים שהציבור נחשף אליהם ולמסרים אלו יש השפעה עמוקה עליו ובפרט על "נפש הנוער" – שהרי טלוויזיה, כך אני מאמין, לא רק משקפת את המציאות אלא גם מעצבת אותה, שכן מספיק שהרעיון כי "כולם משקרים", נזרע במוחנו, אנו ישר נפקפק, ולו בקצת, באמינותן של הבריות; ונעצבתי פעם שנייה שכן יצא לי לחשוב הרבה לאחרונה שזו, למעשה, נקודת המוצא שלנו, המשפטנים.

הנחת המוצא של המשפט שמישהו מהשחקנים בשדה המשפטי אינו דובר אמת. אם אתה דובר אמת – תוכיח. בין אם נטל ההוכחה מוטל על התובע ובין אם הוא מוטל על הנתבע או הנאשם – מישהו משקר – כל עוד לא הוכח אחרת. אם פלוני מצרף מסמכים  – ההנחה היא שאין המסמך מעיד על תוכנו – אלא אם כן הוא מצרף תצהיר שאומר "אני מצהיר/ה כי השם דלעיל הוא שמי, והחתימה דלמטה היא חתימתי, וכי תוכן תצהירי זה אמת". התוכן כשלעצמו אינו מספר שהוא "אמת"; על גורם שלישי – גם אם הוא מסר את התוכן – להעיד על התוכן שהוא אמת. נכון, יש מקרים של "אמת סובייקטיבית" ויש הליכים שונים (למשל, "טען ביניים") בהם יש מחלוקת משפטית (ולא עובדתית). אבל כהנחת מוצא, ברוב המקרים, מישהו משקר.

חשבתי על הנושא בעקבות עיסוק פָּרָה-משפטי שאני מטופל – קרי, שקוע בו עד צוואר, כמו הורה שמטופל בילדים – אזכור אחיד. מכריי יודעים שיש לי פֶטִישׁ מוזר לאזכור אחיד של הערות שוליים, או יותר נכון יחסי אהבה-שנאה איתם. וגם בנושא הזה, הנחת העבודה שלי היא שהאזכור של הכותב אינו נכון או למצער אינו מדויק (גם אם הרפרנס, כלומר המסמך שאליו הוא מפנה, הוא אמתי) – עד שלא אראה את המסמך שאליו הוא מפנה ב"עיניים שלי". אמנם, שלא כמו בשקר שלרוב הוא תוצאה של כוונה, במקרה של הערות השוליים אין ככל הנראה "יסוד נפשי", כלומר מטרה או כוונה להטעות את בודק הערות השוליים, וכנראה מדובר רק ב"רשלנות". אולם כפי שאסביר מיד, יש לתוצאה אותו אפקט: מה שאנחנו חושבים שהוא נכון אינו נכון.

ואז שאלתי את עצמי למה זה מפריע לי, ועצמי ענה לי שתי תשובות. התשובה הראשונה היא כדלהלן: יש אנשים שחיים במין סכיזופרניה. הם חושבים שהם יכולים להיות כוחניים וחשדניים בעבודה ורכים ותמימים בביתם או בין חברים; מין "תהיה יהודי בביתך וגרמני בצאתך". אז נכון שבני האדם חיים במספר עולמות במקביל, ובכל עולם הם מתנהגים שונה, ואני חושב שתיאורית התנגשות העולמות ב"סיינפלד" (תנו מבט ברשומה "עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו") היא אחת התיאוריות היותר עמוקות שנצפו על מסך הטלוויזיה.

אבל לדעתי אין באמת מחיצות בין העולמות. האדם הוא יצור נזיל: פרקטיקות שהוא מאמץ בחיי העבודה יזלגו לחייו הפרטיים, והתכונות הרעות שלו בחייו הפרטיים יצוצו גם בחיי העבודה. אולי המינונים יהיו שונים או המאמצים שכל אדם ישקיע למזער נזקים או לנפח יתרונות יהיו אחרים – אך בשורה התחתונה אין מחיצות. אדם שיורגל בחייו המקצועיים לחשוד באנשים שאינם דוברי אמת, בסופו של דבר החשדנות הזו תחלחל לחייו הפרטיים.

התשובה השנייה שעצמי השיב לי מפחידה יותר. בשורשה, הבעיה באי-אמירת אמת היא בעיה אפיסטמולוגית, בעיה ששורשה בתורת ההכרה. מבלי להיכנס לעומקם של דברים (שכן גם אינני מומחה לדבר), כשאדם רואה עץ הוא יודע שמולו עומד עץ; לא שיח, לא תמרור ולא סתם עמוד – עץ. הוא יודע שמה שהוא יודע שהוא עץ (צמח בעל גזע קשה וכו') הוא הדבר שהוא רואה מול עיניו. אם הוא לא יהיה בטוח שמה שהוא רואה הוא עץ, אם הוא יחשוב שאולי מדובר בפרפר, נעליים או אוזניות – הוא לא היה יכול להתנהל בעולם. הוא היה משתגע. צריכה להיות הלימה בין המסמן למסומן, בין מה שאני יודע שהוא עץ לבין העץ שאני רואה.

הוא הדין בשקר: ההפך של האמת הוא אמנם שקר, אבל שקר ואמת הם לא שחור ולבן, הם לא בהכרח מושגים בינאריים – כי מול אפשרות אמתית אחת, יש אינסוף אפשרויות שהן שקר: אם ראובן משקר ואומר שב-12.00 הוא היה בירושלים, אז יכול להיות שהוא היה ב-12.00 ברחובות, פתח-תקווה (זו אמנם פתח-תקווה ולכן זה פחות הגיוני, אך זו עדיין אפשרות) או ניו-יורק. יש אינסוף אפשרויות. אם יש לי יסוד להניח שראובן משקר כשהוא אומר "בבוקר השמש זורחת", אני יכול גם לחשוש שמה שאני חשבתי שהוא שמש וידעתי שהוא שמש – אינו שמש. וגם אם יש הבדל בין הכרה "טהורה" לבין הבחנה בין אמת לשקר – עדיין מדובר באותו רצף, וכשהולכים על אותו רצף אפשר גם להידרדר לתהום, ובהמשך גם לא נוכל לסמוך על חושנו: האם כשעורי מצטמרר "קר" לי? האם הטעם של הרוגלך מתוק לי? (פייר אני כבר לא יודע; את הרוגלך האחרון שלי אכלתי אי-שם ב-2006).

ואז אמרתי: טוב, ביעסת את החיים. אתה לא יכול לסיים את הרשומה עם טעם מר בפה (מה זה "מר"?). אז חשבתי: מה התרופה? כיצד ניתן להתמודד עם אי-הידיעה שמשהו הוא אמת? וחשבתי על פתרון שהוא יחסית פשוט: אדם שלישי שיאשרר לך שמה שאתה רואה כעץ הוא אכן עץ, שהטקסט שאתה קורא מספר באמת על מה שהתרחש במציאות. כל כך פשוט: (ועם זאת כל-כך מסובך): בת-זוג.

דבר עברית. על הדיבור בלשון אשה

כאשר אני נמצא בחברה או קבוצה המורכבת מנשים וגברים, ונשים מהוות מחצית או יותר מן הקבוצה, אני נוטה, לעתים, לדבר בלשון אשה (לשון נקבה), בין אם אני נכלל בקבוצה ומדבר בגוף ראשון ("אנחנו חושבות") ובין אם אינני חלק מן הקבוצה ואני מדבר בגוף שני ("אתן חושבות"). ובכל פעם אני מופתע מחדש מההתנגדות שדיבור בלשון אשה מעורר ופעם אחר פעם האנטגוניזם הזה מותיר אותי ללא מילים וללא הסברים. כשההתנגדות מגיעה מגברים היא אולי ניתנת להבנה. אך מדהימה אותי יותר העובדה כי התנגדות זו מגיעה דווקא מנשים.

כששאלתי חברים וחברות מדוע הן חושבות שדיבור של גבר בלשון אשה מעורר התנגדות כה חריפה, קיבלתי מספר תשובות, חלקן מספקות יותר וחלקן מספקות פחות. אתחיל דווקא מן האחרונות: התשובות הנפוצות ביותר הן שזה "לא עברית" ו"לא כך צריך לדבר" ואפילו "אתה יוצר טרור לשוני. מדוע אתה מצפה שנשתף אתך פעולה?"

לעניות דעתי הסבר זה אינו מספק. אני לא מבקש מהסביבה "לשתף פעולה" עם "עבריינות השפה" שלי, לפחות לא לשתף פעולה באופן אקטיבי (אם כי ניתן לומר שחוסר-התנגדות יוצר שיתוף פעולה על דרך המחדל); התהייה שלי היא על הנשים שמעירות על זה. האם אותן נשים שמעירות על זה יתקנו אנשים אחרים על שגיאת לשון אחרת שלהם? מדוע אנשים שיכולים להשלים עם "עבריינות לשון קלה" של חבריהם פתאום נהיים טהרנים של השפה? הרי רוב בני האדם, גם אם הם מקפידים לדבר עברית תקינה, שונאים את אותם טהרני שפה.

יתרה מכך: רובנו נשלים עם עבריינות קלה של הזולת, ולא נמהר, למשל, להלשין על נהג שחוצה קו הפרדה לבן, למרות הסכנה הכרוכה בכך לנהג ולנהגים אחרים. כמו כן, רובנו אינם מקדשים את ערך הציות לחוק בכל מחיר – וכללי הלשון הם חוקים לכל דבר – ואנו מכירים בכך שלעתים יש ערך ב"סירוב פקודה" כאשר הסירוב נובע ממניעים ערכיים, ובפרט כשמדובר ב"הפרה זעירה" ולא בסירוב פקודה באמצע מלחמה, למשל, סירוב שעשויות להיות לו השלכות מרחיקות-לכת.

הסבר מספק אחד ששמעתי הוא שדיבור בלשון אשה הוא "לא גברי", ולצערי, לאחר תקרית לא נעימה שהייתה לי בנושא עם אשה – ומטעמי צנעת הפרט (של האשה) אני מנוּע מלהרחיב על כך – אני נוטה להסכים עם הסבר זה. בהערת ביניים אציין כי הדבר מראה, לדעתי, כמה זה "לא משתלם" להיות גבר פמיניסט. אינני מתכוון לעובדה שבחתירה לשוויון מלא בין נשים לגברים אנו הגברים ויתרנו על עמדות כוח ושליטה, שכן אלו מעולם לא עניינו אותי; אני מכוון דווקא לצד השני: העובדה שגברים פמיניסטיים מעוררים התנגדות דווקא בקרב נשים, ומניסיון אני אומר שאין מדובר רק בסוגיה הנוכחית של דיבור בלשון אשה. כמובן שאינני מצפה להפקת דיבידנדים מהיותי פמיניסט ואינני חושב על פמיניזם במונחים של תועלת אישית, אך זה בהחלט הופך את חיי כגבר הטרוסקסואלי לקשים יותר (כמובן, אני לא קורבן ולא בא להתקרבן, ויש לשים דברים בפרופורציה הראויה להם).

הסבר נוסף, שהוא לדעתי המספק ביותר, הוא שבכך שאני מדבר בלשון אשה אני למעשה שופט את אותם אנשים, ובעיקר נשים, שלא מדברות ככה, אני טוען שהן לא מספיק פמיניסטיות, שאני כגבר ילמד אותן כיצד להיות פמיניסטיות. ואני מוסיף שאולי בכך יש התחלה של הסגברה, הסגברה-סמויה. ומשתי הסיבות האלו, ובעיקר מהסיבה האחרונה, התחלתי למעט בדיבור בלשון אשה.

מספר אנשים ונשים שאלו אותי מדוע אני עושה זאת, מדוע אני מדבר בלשון אשה, מדוע אני מְלַסְטֵם (שודד) את השפה. עליי לציין שאינני מסכים עם אף לא אחת מעמדות הקצה. ראשית, אינני חש כעבריין: בתור אחד שהשפה בשבילו אינה רק כלי או אמצעי דיבור אלא גם בית – אני חש בנוח ללוש ולעצב ולחדש בשפה, בין אם מסיבות אסתטיות ובין אם מסיבות אידיאולוגיות, כמו במקרה הנוכחי, וגם אם אין הדבר עולה בקנה אחד עם החוקים של האקדמיה ללשון עברית.

מאידך, אני אמביוולנטי לגבי הטענה הפמיניסטית כי "שפה יוצרת תודעה". באופן כללי אני מסכים עם האמירה הזאת, וניתן להביא דוגמאות רבות למכבסות מילים בתקשורת – ובפרט במציאות הביטחונית בישראל – שמשפיעות על עיצוב דעת הקהל. אך אני לא בטוח שהיא נכונה בנוגע לדיבור בלשון אשה. זו נראית לי טענה "חזקה" מדי, טענה שדרושה ביסוס אמפירי. יכול להיות שיש מחקרים שמראים אחרת, אך לפחות לתפישתי, כשאני מנסה לחשוב על כך, קשה לי לקבל את הטענה בהקשר הנוכחי.

אז למה בכל זאת? כאשר שאלתי את חבריי מדוע דיבור בלשון אשה יוצר התנגדות, כפי שציינתי למעלה, אמרה לי מישהי כי התחושה היא שאני ציני, כלומר אני מסתלבט על נשים שמדברות כך. תחילה סברתי שהיא טועה, אך לאחר זמן חשבתי שבכל זאת יש אמת בדבריה – אך אמת חלקית בלבד, חלקית משתי בחינות: ראשית, אני לא עושה את זה מזלזול, אלא אם כבר אני עושה זאת "להכעיס", קרי בכדי לראות כיצד הסביבה השמרנית האמונה על שמירת "הסדר הישן" מתמודדת עם גבר שמדבר בלשון אשה.

אך זו אמת חלקית בלבד גם כי לרוב אני לא עושה זאת להכעיס, כי אם מסיבה אחרת: אני חושב שזה מכבד את הנשים שנמצאות בחברתי, שהדיבור בלשון אשה עושה אותן "שותפות בשיח", מגביר את הנראוּת שלהן, גם אם אין משמעותו כי "שפה יוצרת תודעה" (אם כי הדברים בוודאי קשורים); "רק" כבוד האדם וכבוד האשה.

ניתן לעשות אנלוגיה, גם אם אנלוגיה חלקית, לסיטואציה שבה מדברים עליך בגוף שלישי בנוכחותך, כאילו אינך באמת נוכח באותה שיחה או באותו מקום. אמת, הדיבור בלשון אשה אינו מפקיע את נוכחותן של הנשים שכן הוא לכאורה כולל אותן גם, לפחות מבחינה פורמלית, ולכן האנלוגיה היא לא מלאה.

אך ניתן ליצור רצף של "דיבור מנכיח", שבקוטב אחד שלו נמצא "הדיבור המשתף", שמשתף אקטיבית את בן-השיח בשיחה, ובקוטב השני "הדיבור המתעלם", קרי הדיבור על מושא הדיבור בגוף שלישי, כאשר מושא הדיבור נוכח בשיחה. על הסקאלה הזו ניתן להציב את הדיבור בלשון אשה, וקרוב יותר לקוטב המשתף. ברי כי הדיבור בלשון אשה מנכיח את הנשים יותר מאשר הדיבור בלשון זכר, והוא מוצדק כאשר הקבוצה מורכבת ממחצית הנשים או יותר. גם אם לא נסכים לטענה כי "שפה יוצרת תודעה", מבחינתי די בכך שזה דיבור מכבד יותר. "רק" כבוד האשה, "רק" כבוד האדם.

תן לתושבים להחליט

לרשומה זו גרסה רזה-פובליציסטית, וגרסה מעובה, משפטית יותר. תחילה אביא את הגרסה הרזה ולאחר מכן את הגרסה המעובה:

הגרסה הרזה-פובליציסטית

רבות נכתב ונאמר על החלטתו של שר הפנים, גדעון סער, שלא לאשר חלקים נרחבים מחוק העזר העירוני של תל-אביב-יפו המתיר פתיחת מרכולים בשבת, אך נדמה שטרם נשאלה השאלה העיקרית: האם בסמכותו של סער לפסול את החוק מטעמים ערכיים, כפי שהוא מפרט בהחלטתו?

הסמכות הפורמלית כמובן נתונה בידו. סעיף 258 לפקודת העיריות אומר כי על ראש העירייה להביא לעיונו של שר-הפנים כל חוק-עזר עירוני שאושר במועצת העיר, וזה רשאי לאשר אותו, לפסול אותו או להחזיר את חוק העזר עם הערותיו למועצה לדיון מחדש. שר הפנים, שקוֹבֵל בהחלטתו על העירייה על כך שחוק-העזר שתיקנה אינו-מידתי – היה בעצמו יכול לנקוט בדרך מידתית יותר ולבחור באפשרות השלישית – דיון מחדש – אך הוא בחר לפסול חלקים מהחוק ולאשר חלקים אחרים, צעד שכבר מעלה תהיות על המניעים של החלטתו.

עיון בפסיקת בית המשפט העליון מעלה כי סמכות זו נועדה לאפשר פיקוח של השלטון המרכזי על השלטון המקומי, והשיקולים שעל השר להביא בחשבון הם שיקולים של סמכות ופרוצדורה, קרי האם העירייה חרגה מסמכותה בחוק-העזר שחוקקה והאם החוק התקבל בהליך תקין. אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם השר רשאי לפסול חוק מטעמים מהותיים-ערכיים בלבד, וכלל לא ברור שבסמכותו לעשות זאת.

ניתן לעשות אנלוגיה, גם אם אנלוגיה חלקית, לפרשת גיוס בני הישיבות. עד שנות ה-2000 דחיית שירות בני הישיבות נעשתה על ידי שר הביטחון מכוח הסמכות בחוק שנתונה לו. אך בבג"ץ רובינשטיין נקבע שפטור כה-גורף שנושא עמו מטען כבד של שיקולים ערכיים ראוי שיוסדר על ידי הרשות המחוקקת המייצגת את אזרחי המדינה, ולא על ידי שר הביטחון שהוא חלק מן הרשות המבצעת. גם בכל הנוגע לשאלת פתיחת המכולות בשבת, מן הראוי הוא שתושבי תל אביב יחליטו.

אמנם גם מועצת העירייה היא חלק מן "הרשות המבצעת", אך שלא כמו שר הפנים, שבכובעו כשר הוא עובד ציבור ולא נבחר ציבור – מועצת העירייה היא גוף נבחר. כמו שאמר הנשיא דאז אהרן ברק בפרשת סולודקין, שעסקה בחנויות לממכר חזיר – לרשות המקומית יש מעמד מיוחד, ובהיותה נבחרת בבחירות דמוקרטיות היא משמשת מעין כנסת זוטא. כיוון שרק היא מסוגלת להתחשב בהרכב האוכלוסייה של כל מקום ומקום, הרגליה ודרכי חייה – על הרשות המקומית לעצב את חוקי העזר שלה. מבחינה זו, המעמד של מועצת העירייה עדיף על זה של שר הפנים.

עתירתם של בעלי המכולות הקטנות בתל-אביב, שהתניעה את חקיקת חוק-העזר, הייתה כנגד פתיחת המרכולים הגדולים בניגוד לחוק העזר שאסר זאת. באותה עתירה ציינה המשנָה לנשיא, מרים נאור, כי הכשל שעליו הצביעו בעלי המכולות הוא כשל אכיפתי בלבד, וכל עוד לא שונה חוק העזר- יש לקיימו. יחד עם זאת היא ציינה כי: "אם אופייה של העיר תל אביב-יפו מחייב, לדעת פרנסיה, המייצגים את האוכלוסייה, שלא לסגור עסקים כמו של המשיבות בשבת, ניתן לשנות את חוק העזר בדרך הקבועה לכך בדין". ומועצת עיריית תל אביב עשתה בדיוק כמצוות בית המשפט.

סוגיית פתיחת המרכולים בשבת נושאת עמה משקל רב של זכויות וערכים, ולכן ראוי שתטופל על ידי "הכנסת זוטא", היא מועצת העירייה. מועצת העירייה נבחרה על ידי תושבי העיר בדיוק בכדי להכריע בסוגיות אלו, ובהיעדר פרוקסי מדויק יותר, החלטותיה הן האינדיקציה הטובה ביותר לרצון התושבים. גם אם שר הפנים מצא אי אלו פגמים בחוק-העזר, מן הראוי היה שיבחר בחלופה השלישית ויגלגל את הכדור בחזרה למגרש מועצת העירייה. סער, תן לתושבים להחליט.

 

הגרסה המעובה-משפטית

החלטתו של שר הפנים, גדעון סער, שלא לאשר חלקים נרחבים מחוק עזר לתל אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון), התשע"ד-2014 – הייתה, במובן מסוים, ידועה מראש. תיקון זה הוא תוצאה של הכרעת בית המשפט העליון בעע"ם 2469/12 ברמר נ' עיריית תל אביב-יפו (פורסם בנבו, 25.6.2013) (להלן: עניין ברמר). באותו עניין העותרים טענו שאכיפת העירייה את חוק העזר (עובר לתיקון) אינה אפקטיבית, ובית המשפט קבע כי אכן העירייה הייתה יכולה לנקוט באמצעי אכיפה אחרים והיא לא הפעילה שיקול-דעת באשר לנקיטת בהם. לאור זאת, המשנָה לנשיא מרים נאור קבעה שעל העירייה לנקוט אחד מהשניים: או שתגביר את אכיפת סגירת המרכולים שפתוחים בשבת בניגוד לחוק-העזר, או שתחוקק חוק עזר חדש שמתיר את פתיחת המרכולים בשבת. מועצת עיריית תל אביב הממושמעת עשתה כמצוות בית המשפט, ותיקנה את חוק העזר כך שהוא מקל בתנאים הנדרשים לצורך פתיחת מכולות בשבת.

אני מבקש להדגיש, כיוון שהדברים חשובים בהמשך, שבית המשפט נתן יד חופשית לחלוטין לעיריית תל-אביב באשר לתיקון חוק העזר (בכפוף לביקורת שיפוטים, כמובן). המשנָה לנשיא נאור אף ציינה: "אם אופייה של העיר תל אביב-יפו מחייב, לדעת פרנסיה, המייצגים את האוכלוסיה, שלא לסגור עסקים כמו של המשיבות בשבת, ניתן לשנות את חוק העזר בדרך הקבועה לכך בדין. אולם, כל עוד לא שוּנה חוק העזר, נקודת המוצא היא שיש לקיימו" [עניין ברמר, בפס' 52 לפסק דינה]. וכך נהגו חברי המועצה.

טענתי במאמר קודם שעסק בעניין ברמר, כי טעה בית המשפט כאשר לא דן בחוק-העזר באופן ערכי ולא הציב גבולות-גזרה חוקתיים, כמו שעשה בעניין סולודקין [בג"ץ 953/01 סולודקין נ' עיריית בית שמש, פ"ד נח(5) 595 (2004)], אשר עסק בפתיחת חנויות לממכר חזיר בשלוש ערים שונות, כאשר החשש "המעשי" שהבעתי היה כי במידה ומועצת העירייה תתקין חוק-עזר "לא מידתי" המתיר באופן גורף פתיחת מכולות בשבת, הדבר יביא לתגובת נגד מצד אלו שמתנגדים לכך – ולהפך. למעשה, חשש זה התממש: מועצת העירייה אמנם קבעה קריטריונים מסוימים לפתיחת מכולות בשבת, אך לדעתו של שר הפנים חוק-עזר זה הוא גורף מדי ולכן הוא פסל חלקים נרחבים ממנו.

אלא שהמצב הנוכחי הוא למעשה גרוע יותר מזה שאני חששתי ממנו, שכן אין אלו תושבי העיר אשר הביעו את התנגדותם לחוק-העזר, כי אם שר-הפנים. סער, יש לציין, עשה זאת בסמכות, לפחות מבחינה פורמלית: סעיף 258 לפקודת העיריות מחייב את העיריות להעביר לעיונו של שר הפנים חוק עזר שהם אישרו, וזה צריך להודיע האם הוא מאשר את החוק, פוסל אותו או מחזיר את חוק העזר עם הערותיו למועצה לדיון מחדש. שר הפנים היה יכול לנקוט באפשרות השלישית – דיון מחדש – אך הוא בחר לפסול חלקים מהחוק ולאשר חלקים אחרים, שתי אפשרויות שהן כאמור בסמכותו. [יש לציין כי בעבר סמכותו של שר הפנים לעניין אישור חוקי העזר הייתה רחבה הרבה יותר, והיא צומצמה בחוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (אישור חוקי עזר ופרסומם), התשמ"ח-1988, ס"ח 87].

בעניין מימון [בג"ץ 5145/91 מימון נ' ראש המועצה המקומית אבן יהודה, פ"ד מח(1) 457, 463 (1995)], אשר דן בסעיף זהה לחלוטין העוסק בחוקי-עזר בפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], נאמר שהמטרה של הסעיף "היא אחת: פיקוח השלטון המרכזי על פעולותיהן של מועצות מקומיות". אולם אין בפסיקה דיון נרחב בשאלה מהם השיקולים שעל שר הפנים לקחת בחשבון בבואו לפסול את חוק-העזר או לאשרו. בעניין מלינובסקי [בג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון (פורסם בנבו, 29.12.2009)], השופט רובינשטיין מציין שני סוגי שיקולים, וזאת "מבלי להתיימר למצות את מלוא השיקולים": הראשון בוחן האם בסמכות העירייה לחוקק את החוק והאם הוא חוקק בהליך תקין; והשני בוחן את החוק בפרספקטיבה רחבה יותר, למשל האם הוא עולה בקנה אחד עם החקיקה-המקומית ברשויות אחרות או עם מדיניות הממשלה (שם, בפס' ס לפסק-דינו).

נראה לומר כי סוג השיקולים ששר הפנים רשאי להביא בחשבון הוא שיקולים של סמכות ופרוצדורה. יחד עם זאת, ככל הנראה עליו להביא בחשבון גם שיקולים ערכיים: כך למשל, בעניין התאחדות הקבלנים והבונים בישראל [בג"ץ 6249/96 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' ראש-עיריית חולון, פ"ד נב(2) 42 (1998)] פסל בית המשפט את אישורו החלקי של שר הפנים כיוון שבעצם האישור החלקי הוא הפלה בין שכונות שונות; אמנם בעניין פתח תקווה [בג"ץ 347/84 עיריית פתח-תקוה נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 813 (1985)], אושררה החלטתו של שר הפנים שפסלה חוק המתיר פתיחת בית קולנוע בשבת, אך השאלה הנידונה הייתה שאלה של סמכות, ושאלה זו הוסדרה עם תיקונה של פקודת העיריות בחוק ההסמכה [חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 40), התשנ"א-1990, ס"ח 34]. על כל פנים, כלל לא ברור כי שר הפנים רשאי לפסול או לאשר את חוק-העזר משיקולים ערכיים, כפי שהוא עשה במקרה הנידון.

בהיעדר אינדיקציה ברורה לשאלה זו, ניתן לעשות אנלוגיה – גם אם אנלוגיה לא-מלאה – לכלל שנקבע בפרשת גיוס בני הישיבות. בעניין רובינשטיין [בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481 (1998)] נפסק כי דחיית שירות בני הישיבות על ידי שר הביטחון מכוח סעיף 36 לחוק שירות בטחון ("שר הביטחון רשאי […] או מטעמי משפחה או מטעמים אחרים לפטור יוצא-צבא מחובת שירות סדיר") – אינה יכולה עוד לעמוד, שכן סוגיה זו היא בעלת מאפיינים של "הסדר ראשוני", ונוכח השיקולים הערכיים שהיא מעלה, יש להסדירה על ידי הרשות המחוקקת ולא הרשות המבצעת, קרי שר הביטחון, שלה סמכות להסדיר אך ורק כללים נורמטיביים שהם בעלי מעמד של "הסדרים משניים".

אמנם גם מועצת העירייה היא חלק מן "הרשות המבצעת", אך שלא כמו שר הפנים, שבכובעו כשר הוא עובד ציבור ולא נבחר ציבור [להבחנה בין עובד ציבור לנבחר ציבור ולהיותם של חברי ממשלה עובדי ציבור, ראו: בג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441, 470-469 (1993)] מועצת העירייה היא גוף נבחר. כמו שאמר הנשיא ברק בעניין סולודקין, לרשות המקומית יש מעמד מיוחד, ובהיותה נבחרת בבחירות דמוקרטיות היא משמשת מעין "כנסת זוטא". כיוון שרק היא מסוגלת להתחשב בהרכב האוכלוסייה של כל מקום ומקום, הרגליה ודרכי חייה – על הרשות המקומית לעצב את חוקי העזר שלה. מבחינה זו, המעמד של מועצת העירייה עדיף על זה של שר הפנים, גם אם האחרון עליון על הרשות המקומית מבחינת הסמכות ומבחינה נורמטיבית.

סוגיית פתיחת המכולות בשבת היא סוגיה בעלת אופי של "הסדר ראשוני", סוגיה שנושאת עמה משקל רב של זכויות וערכים: חופש מדת, חופש הדת, חופש העיסוק, זכות השוויון, הגנה על בעלי העסקים הקטנים ועוד ערכים נוספים שמתנגשים, וברי כי לא ניתן להכריע בנקל בין הערכים, ולכן ראוי שתטופל על ידי ה"כנסת זוטא", היא מועצת העירייה. זו הרוח המנשבת מפסק דינה של המשנה לנשיא נאור בעניין ברמר, כפי שציינתי לעיל.

ניתן לומר כי מסירת המפתחות למועצת העיר, תיצור פדרליזם, ולפיכך חוסר קוהרנטיות, בין ערים שונות, שתנהגנה בדרכים שונות באשר לחוקי-עזר הנוגעים לערכי היסוד של המדינה. כפי שפירטתי במאמרי לעיל, טענה זו אינה חפה מקשיים, והיא אף עשויה להעביר מסר של היפרדות והפרדה בכל הנוגע לחוקי-עזר שמשיקים לנושאי דת ומדינה – ספרטיזם גיאוגרפי, כלשונו של ישי בלנק [ישי בלנק "איים של פלורליזם: היפרדות ושילוב בין דתיים וחילונים בישראל" דין ודברים ו 85 (2011)], ולכן ראוי שמועצת העיר תביא זאת בחשבון. אך על כל פנים, יש לכבד את האוטונומיה הקהילתית של תל אביב, כפי שזו באה לידי ביטוי בהחלטת המועצה – תפישה שקנתה לה אחיזה בפסיקה החל מעניין סולודקין. אין דין ירושלים כדין תל אביב.

תושבי תל אביב בחרו בנציגיהם בעירייה בכדי שיכריעו בשבילם, בשמם, בשאלות מסוג אלו: אם תושבי תל אביב מקדשים את החירות ואת הקפיטליזם – וכל עוד אין פגיעה לא מידתית בזכויות אחרות – יש לכבד את החלטתם ולפתוח את המרכולים בשבת. גם אם שר הפנים מצא אי אלו פגמים בחוק-העזר, מן הראוי היה שיבחר בחלופה האחרונה בסעיף 258 ויגלגל את הכדור בחזרה למגרש של מועצת העירייה. מועצת העירייה נבחרה על ידי בני העיר בדיוק בכדי להכריע בסוגיות אלו. על סער לתת לתושבים להחליט.