דבר עברית. על הדיבור בלשון אשה

כאשר אני נמצא בחברה או קבוצה המורכבת מנשים וגברים, ונשים מהוות מחצית או יותר מן הקבוצה, אני נוטה, לעתים, לדבר בלשון אשה (לשון נקבה), בין אם אני נכלל בקבוצה ומדבר בגוף ראשון ("אנחנו חושבות") ובין אם אינני חלק מן הקבוצה ואני מדבר בגוף שני ("אתן חושבות"). ובכל פעם אני מופתע מחדש מההתנגדות שדיבור בלשון אשה מעורר ופעם אחר פעם האנטגוניזם הזה מותיר אותי ללא מילים וללא הסברים. כשההתנגדות מגיעה מגברים היא אולי ניתנת להבנה. אך מדהימה אותי יותר העובדה כי התנגדות זו מגיעה דווקא מנשים.

כששאלתי חברים וחברות מדוע הן חושבות שדיבור של גבר בלשון אשה מעורר התנגדות כה חריפה, קיבלתי מספר תשובות, חלקן מספקות יותר וחלקן מספקות פחות. אתחיל דווקא מן האחרונות: התשובות הנפוצות ביותר הן שזה "לא עברית" ו"לא כך צריך לדבר" ואפילו "אתה יוצר טרור לשוני. מדוע אתה מצפה שנשתף אתך פעולה?"

לעניות דעתי הסבר זה אינו מספק. אני לא מבקש מהסביבה "לשתף פעולה" עם "עבריינות השפה" שלי, לפחות לא לשתף פעולה באופן אקטיבי (אם כי ניתן לומר שחוסר-התנגדות יוצר שיתוף פעולה על דרך המחדל); התהייה שלי היא על הנשים שמעירות על זה. האם אותן נשים שמעירות על זה יתקנו אנשים אחרים על שגיאת לשון אחרת שלהם? מדוע אנשים שיכולים להשלים עם "עבריינות לשון קלה" של חבריהם פתאום נהיים טהרנים של השפה? הרי רוב בני האדם, גם אם הם מקפידים לדבר עברית תקינה, שונאים את אותם טהרני שפה.

יתרה מכך: רובנו נשלים עם עבריינות קלה של הזולת, ולא נמהר, למשל, להלשין על נהג שחוצה קו הפרדה לבן, למרות הסכנה הכרוכה בכך לנהג ולנהגים אחרים. כמו כן, רובנו אינם מקדשים את ערך הציות לחוק בכל מחיר – וכללי הלשון הם חוקים לכל דבר – ואנו מכירים בכך שלעתים יש ערך ב"סירוב פקודה" כאשר הסירוב נובע ממניעים ערכיים, ובפרט כשמדובר ב"הפרה זעירה" ולא בסירוב פקודה באמצע מלחמה, למשל, סירוב שעשויות להיות לו השלכות מרחיקות-לכת.

הסבר מספק אחד ששמעתי הוא שדיבור בלשון אשה הוא "לא גברי", ולצערי, לאחר תקרית לא נעימה שהייתה לי בנושא עם אשה – ומטעמי צנעת הפרט (של האשה) אני מנוּע מלהרחיב על כך – אני נוטה להסכים עם הסבר זה. בהערת ביניים אציין כי הדבר מראה, לדעתי, כמה זה "לא משתלם" להיות גבר פמיניסט. אינני מתכוון לעובדה שבחתירה לשוויון מלא בין נשים לגברים אנו הגברים ויתרנו על עמדות כוח ושליטה, שכן אלו מעולם לא עניינו אותי; אני מכוון דווקא לצד השני: העובדה שגברים פמיניסטיים מעוררים התנגדות דווקא בקרב נשים, ומניסיון אני אומר שאין מדובר רק בסוגיה הנוכחית של דיבור בלשון אשה. כמובן שאינני מצפה להפקת דיבידנדים מהיותי פמיניסט ואינני חושב על פמיניזם במונחים של תועלת אישית, אך זה בהחלט הופך את חיי כגבר הטרוסקסואלי לקשים יותר (כמובן, אני לא קורבן ולא בא להתקרבן, ויש לשים דברים בפרופורציה הראויה להם).

הסבר נוסף, שהוא לדעתי המספק ביותר, הוא שבכך שאני מדבר בלשון אשה אני למעשה שופט את אותם אנשים, ובעיקר נשים, שלא מדברות ככה, אני טוען שהן לא מספיק פמיניסטיות, שאני כגבר ילמד אותן כיצד להיות פמיניסטיות. ואני מוסיף שאולי בכך יש התחלה של הסגברה, הסגברה-סמויה. ומשתי הסיבות האלו, ובעיקר מהסיבה האחרונה, התחלתי למעט בדיבור בלשון אשה.

מספר אנשים ונשים שאלו אותי מדוע אני עושה זאת, מדוע אני מדבר בלשון אשה, מדוע אני מְלַסְטֵם (שודד) את השפה. עליי לציין שאינני מסכים עם אף לא אחת מעמדות הקצה. ראשית, אינני חש כעבריין: בתור אחד שהשפה בשבילו אינה רק כלי או אמצעי דיבור אלא גם בית – אני חש בנוח ללוש ולעצב ולחדש בשפה, בין אם מסיבות אסתטיות ובין אם מסיבות אידיאולוגיות, כמו במקרה הנוכחי, וגם אם אין הדבר עולה בקנה אחד עם החוקים של האקדמיה ללשון עברית.

מאידך, אני אמביוולנטי לגבי הטענה הפמיניסטית כי "שפה יוצרת תודעה". באופן כללי אני מסכים עם האמירה הזאת, וניתן להביא דוגמאות רבות למכבסות מילים בתקשורת – ובפרט במציאות הביטחונית בישראל – שמשפיעות על עיצוב דעת הקהל. אך אני לא בטוח שהיא נכונה בנוגע לדיבור בלשון אשה. זו נראית לי טענה "חזקה" מדי, טענה שדרושה ביסוס אמפירי. יכול להיות שיש מחקרים שמראים אחרת, אך לפחות לתפישתי, כשאני מנסה לחשוב על כך, קשה לי לקבל את הטענה בהקשר הנוכחי.

אז למה בכל זאת? כאשר שאלתי את חבריי מדוע דיבור בלשון אשה יוצר התנגדות, כפי שציינתי למעלה, אמרה לי מישהי כי התחושה היא שאני ציני, כלומר אני מסתלבט על נשים שמדברות כך. תחילה סברתי שהיא טועה, אך לאחר זמן חשבתי שבכל זאת יש אמת בדבריה – אך אמת חלקית בלבד, חלקית משתי בחינות: ראשית, אני לא עושה את זה מזלזול, אלא אם כבר אני עושה זאת "להכעיס", קרי בכדי לראות כיצד הסביבה השמרנית האמונה על שמירת "הסדר הישן" מתמודדת עם גבר שמדבר בלשון אשה.

אך זו אמת חלקית בלבד גם כי לרוב אני לא עושה זאת להכעיס, כי אם מסיבה אחרת: אני חושב שזה מכבד את הנשים שנמצאות בחברתי, שהדיבור בלשון אשה עושה אותן "שותפות בשיח", מגביר את הנראוּת שלהן, גם אם אין משמעותו כי "שפה יוצרת תודעה" (אם כי הדברים בוודאי קשורים); "רק" כבוד האדם וכבוד האשה.

ניתן לעשות אנלוגיה, גם אם אנלוגיה חלקית, לסיטואציה שבה מדברים עליך בגוף שלישי בנוכחותך, כאילו אינך באמת נוכח באותה שיחה או באותו מקום. אמת, הדיבור בלשון אשה אינו מפקיע את נוכחותן של הנשים שכן הוא לכאורה כולל אותן גם, לפחות מבחינה פורמלית, ולכן האנלוגיה היא לא מלאה.

אך ניתן ליצור רצף של "דיבור מנכיח", שבקוטב אחד שלו נמצא "הדיבור המשתף", שמשתף אקטיבית את בן-השיח בשיחה, ובקוטב השני "הדיבור המתעלם", קרי הדיבור על מושא הדיבור בגוף שלישי, כאשר מושא הדיבור נוכח בשיחה. על הסקאלה הזו ניתן להציב את הדיבור בלשון אשה, וקרוב יותר לקוטב המשתף. ברי כי הדיבור בלשון אשה מנכיח את הנשים יותר מאשר הדיבור בלשון זכר, והוא מוצדק כאשר הקבוצה מורכבת ממחצית הנשים או יותר. גם אם לא נסכים לטענה כי "שפה יוצרת תודעה", מבחינתי די בכך שזה דיבור מכבד יותר. "רק" כבוד האשה, "רק" כבוד האדם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s