מדוע אני חושש להיות עורך דין

שמעתי שיש סדרה אחת (אני חושב שזה "בית הקלפים"; כאדם עילאי ומתנשא אני כמעט ולא רואה טלוויזיה/ סדרות) שהמוטו שלה הוא "כולם משקרים". ונעצבתי בלבי פעמיים: פעם אחת נעצבתי, שכן אלו המסרים שהציבור נחשף אליהם ולמסרים אלו יש השפעה עמוקה עליו ובפרט על "נפש הנוער" – שהרי טלוויזיה, כך אני מאמין, לא רק משקפת את המציאות אלא גם מעצבת אותה, שכן מספיק שהרעיון כי "כולם משקרים", נזרע במוחנו, אנו ישר נפקפק, ולו בקצת, באמינותן של הבריות; ונעצבתי פעם שנייה שכן יצא לי לחשוב הרבה לאחרונה שזו, למעשה, נקודת המוצא שלנו, המשפטנים.

הנחת המוצא של המשפט שמישהו מהשחקנים בשדה המשפטי אינו דובר אמת. אם אתה דובר אמת – תוכיח. בין אם נטל ההוכחה מוטל על התובע ובין אם הוא מוטל על הנתבע או הנאשם – מישהו משקר – כל עוד לא הוכח אחרת. אם פלוני מצרף מסמכים  – ההנחה היא שאין המסמך מעיד על תוכנו – אלא אם כן הוא מצרף תצהיר שאומר "אני מצהיר/ה כי השם דלעיל הוא שמי, והחתימה דלמטה היא חתימתי, וכי תוכן תצהירי זה אמת". התוכן כשלעצמו אינו מספר שהוא "אמת"; על גורם שלישי – גם אם הוא מסר את התוכן – להעיד על התוכן שהוא אמת. נכון, יש מקרים של "אמת סובייקטיבית" ויש הליכים שונים (למשל, "טען ביניים") בהם יש מחלוקת משפטית (ולא עובדתית). אבל כהנחת מוצא, ברוב המקרים, מישהו משקר.

חשבתי על הנושא בעקבות עיסוק פָּרָה-משפטי שאני מטופל – קרי, שקוע בו עד צוואר, כמו הורה שמטופל בילדים – אזכור אחיד. מכריי יודעים שיש לי פֶטִישׁ מוזר לאזכור אחיד של הערות שוליים, או יותר נכון יחסי אהבה-שנאה איתם. וגם בנושא הזה, הנחת העבודה שלי היא שהאזכור של הכותב אינו נכון או למצער אינו מדויק (גם אם הרפרנס, כלומר המסמך שאליו הוא מפנה, הוא אמתי) – עד שלא אראה את המסמך שאליו הוא מפנה ב"עיניים שלי". אמנם, שלא כמו בשקר שלרוב הוא תוצאה של כוונה, במקרה של הערות השוליים אין ככל הנראה "יסוד נפשי", כלומר מטרה או כוונה להטעות את בודק הערות השוליים, וכנראה מדובר רק ב"רשלנות". אולם כפי שאסביר מיד, יש לתוצאה אותו אפקט: מה שאנחנו חושבים שהוא נכון אינו נכון.

ואז שאלתי את עצמי למה זה מפריע לי, ועצמי ענה לי שתי תשובות. התשובה הראשונה היא כדלהלן: יש אנשים שחיים במין סכיזופרניה. הם חושבים שהם יכולים להיות כוחניים וחשדניים בעבודה ורכים ותמימים בביתם או בין חברים; מין "תהיה יהודי בביתך וגרמני בצאתך". אז נכון שבני האדם חיים במספר עולמות במקביל, ובכל עולם הם מתנהגים שונה, ואני חושב שתיאורית התנגשות העולמות ב"סיינפלד" (תנו מבט ברשומה "עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו") היא אחת התיאוריות היותר עמוקות שנצפו על מסך הטלוויזיה.

אבל לדעתי אין באמת מחיצות בין העולמות. האדם הוא יצור נזיל: פרקטיקות שהוא מאמץ בחיי העבודה יזלגו לחייו הפרטיים, והתכונות הרעות שלו בחייו הפרטיים יצוצו גם בחיי העבודה. אולי המינונים יהיו שונים או המאמצים שכל אדם ישקיע למזער נזקים או לנפח יתרונות יהיו אחרים – אך בשורה התחתונה אין מחיצות. אדם שיורגל בחייו המקצועיים לחשוד באנשים שאינם דוברי אמת, בסופו של דבר החשדנות הזו תחלחל לחייו הפרטיים.

התשובה השנייה שעצמי השיב לי מפחידה יותר. בשורשה, הבעיה באי-אמירת אמת היא בעיה אפיסטמולוגית, בעיה ששורשה בתורת ההכרה. מבלי להיכנס לעומקם של דברים (שכן גם אינני מומחה לדבר), כשאדם רואה עץ הוא יודע שמולו עומד עץ; לא שיח, לא תמרור ולא סתם עמוד – עץ. הוא יודע שמה שהוא יודע שהוא עץ (צמח בעל גזע קשה וכו') הוא הדבר שהוא רואה מול עיניו. אם הוא לא יהיה בטוח שמה שהוא רואה הוא עץ, אם הוא יחשוב שאולי מדובר בפרפר, נעליים או אוזניות – הוא לא היה יכול להתנהל בעולם. הוא היה משתגע. צריכה להיות הלימה בין המסמן למסומן, בין מה שאני יודע שהוא עץ לבין העץ שאני רואה.

הוא הדין בשקר: ההפך של האמת הוא אמנם שקר, אבל שקר ואמת הם לא שחור ולבן, הם לא בהכרח מושגים בינאריים – כי מול אפשרות אמתית אחת, יש אינסוף אפשרויות שהן שקר: אם ראובן משקר ואומר שב-12.00 הוא היה בירושלים, אז יכול להיות שהוא היה ב-12.00 ברחובות, פתח-תקווה (זו אמנם פתח-תקווה ולכן זה פחות הגיוני, אך זו עדיין אפשרות) או ניו-יורק. יש אינסוף אפשרויות. אם יש לי יסוד להניח שראובן משקר כשהוא אומר "בבוקר השמש זורחת", אני יכול גם לחשוש שמה שאני חשבתי שהוא שמש וידעתי שהוא שמש – אינו שמש. וגם אם יש הבדל בין הכרה "טהורה" לבין הבחנה בין אמת לשקר – עדיין מדובר באותו רצף, וכשהולכים על אותו רצף אפשר גם להידרדר לתהום, ובהמשך גם לא נוכל לסמוך על חושנו: האם כשעורי מצטמרר "קר" לי? האם הטעם של הרוגלך מתוק לי? (פייר אני כבר לא יודע; את הרוגלך האחרון שלי אכלתי אי-שם ב-2006).

ואז אמרתי: טוב, ביעסת את החיים. אתה לא יכול לסיים את הרשומה עם טעם מר בפה (מה זה "מר"?). אז חשבתי: מה התרופה? כיצד ניתן להתמודד עם אי-הידיעה שמשהו הוא אמת? וחשבתי על פתרון שהוא יחסית פשוט: אדם שלישי שיאשרר לך שמה שאתה רואה כעץ הוא אכן עץ, שהטקסט שאתה קורא מספר באמת על מה שהתרחש במציאות. כל כך פשוט: (ועם זאת כל-כך מסובך): בת-זוג.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מדוע אני חושש להיות עורך דין

  1. אני צריכה לחשוב קצת לפני שאני מגיבה על הפוסט עצמו אבל, באמת, אודי, אף פעם לא צפית בהאוס? [משם המוטו, וזה]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s