המלחמה על הרעיון המשותף וניחום המשפחות האבלות: בעקבות צוק איתן (פרק ב)

בינבה

האוטו שלי

בנסיעות השונות שאני עושה עם רכבי (להלן: "הבינבה") מאוניברסיטתנו הקדושה לירושלים, התפתח המנהג שהנוסע או הנוסעת הצעירים ביותר בנסיעה, קרי אלו שנסעו את מספר הנסיעות המועט ביותר בבינבה – אומרות דבר תורה לפרשת השבוע (כן, גם אצלנו בבינבה טוחנים צעירות). ואם הצעיר שבחבורה ממאן, אנו פונים לזה שצעיר פחות ממנו וכן הלאה, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו".

וכשמגיע הרגע שבו אני מבקש מהנוסעים הצעירים להגיד דבר תורה, אני מציין שאין הכוונה לדבר תורה לפרשת השבוע במובנו הצר, כאשר ההרחבה יכולה לבוא משני כיוונים: מהכיוון התורני, דבר התורה אינו חייב לנבוע מפרשת השבוע, אלא יכול להיות רעיון תורני אחר, למשל, אני אומר להן, אם אתן לומדות דף יומי, דבר התורה יכול להיות משהו מהדף היומי; ומהכיוון השבועי, דבר התורה לא חייב לגעת בפרשת השבוע "העולמית", זו הנקראת בשבת בבית הכנסת (מה גם שלעתים הנסיעות הן בתחילת השבוע, עובדה שלא מאיינת את קיומו של מוסד דבר התורה בנסיעתנו), ויכול לגעת גם ב"פרשת השבוע שלךְ", כלומר נושא מסוים שמעסיק את הנוסע או הנוסעת לאחרונה ויש להם לגביו תובנה, רעיון או אפילו שאלה, כך שבאפשרותם לגלגל את הכדור בחזרה למגרש של הנוסעים האחרים.

ובשתי הנסיעות האחרונות עסקנו בשתי נגזרות של מבצע "צוק איתן", ושמחתי שלמרות שדיברנו אקטואליה, לא התדרדרנו לפוליטיקה. וכיוון שהגענו לתובנות יפות, חשבתי לעלות את הדברים על הכתב. וכפי שתוכלנה לראות בהשוואה לפוסט הקודם, תחילתה של הכניסה הקרקעית הביאה לא רק להסלמה לאומנית בקרב האוכלוסייה האזרחית והטוקבקיסטים בפרט, אלא גם אצל הח"מ. ורק על העובדה שהכניסה הקרקעית הביאה אותי לכתוב פוסט פרו-מלחמתי, אני לא אסלח לחמאס.

• בנסיעה הראשונה (כרונולוגית) מבין השתיים, הנוסעת הצעירה ביותר העלתה שתי תמיהות מוסריות, שניסיתי להשיב עליהן באחת: הראשונה היא מדוע "התודעה הציבורית" רגישה יותר לחייהם של חיילנו הצעירים ולא לחיי האזרחים, כאשר לכאורה ההפך הוא שאמור לקרות: חייו של החייל הם ביי-דפינישן "חיים על תנאי", החייל נולד בשביל למות; והשנייה היא מדוע יש בציבור קריאה לגלות חמלה כלפי חיי האזרחים ברצועת עזה, הרי אך טבעי שאני כישראלי או יהודי יחוש הזדהות וקרבה עם אנשים שקרובים אליי יותר. לשאלתי מדוע זה "טבעי" השיבה השואלת באנלוגיה למשפחה (כמו שאכאב יותר את חיי אחיי והוריי כך אני חשה כלפי כל יהודי וישראלי), ואני עניתי שאנלוגיה בין משפחה ללאום אינה מוכרחת, ויש המערערים עליה; וכאשר שאלתי מדוע זו שאלה מוסרית, לא הצלחנו לעלות תשובה שהיא מעבר לכאב הרגשי.

התשובה שלי לשתי השאלות היא זו: המלחמה הנוכחית, אולי אפילו יותר ממערכות קודמות, היא "מלחמת רעיונות". באוויר, בים וביבשה נלחמים חיילנו לחימה פיזית, על מנת להשיב את השקט למקומותינו, אך ברקע או בנוסף ישנה גם מלחמה רעיונית. לו הייתי מזרחן הייתי אומר שזו מלחמה של המקדשים את החיים מול המקדשים את המוות, אך אינני מבין די באידאולוגיה האסלאמית בכדי להכריז זאת בבטחה; אם הייתי ימני או סתם גזען הייתי אומר שזו מלחמת "בני האור בבני החושך", אך אינני בטוח גם בזה. מבחינתי די בכך שחיילנו נלחמים על "הרעיון המשותף" – היהדות, הרעיון הציוני, הרעיון על זכותנו להיות פה. גם אם לוחמי חמאס היו יוצאים ממנהרותיהם ומבצעים ח"ו מגה פיגוע, עדיין לא היה נשקף לישראל איום במובן הקיומי, במובן של כליה. אך בהחלט יש מאבק רעיוני על זכותנו להיות בארצנו.

יצא לי לשאול את עצמי לא אחת מה המוטיבציה של אנשים הלוחמים במסגרת כוחות בינלאומיים, למשל כמו חיילי האו"ם. הרי אף אחד לא מאיים להם על הבית, אף אחד לא רוצה להרוג אותם. מדוע הם דוחפים את האף, מדוע האו"ם "מתעבר על ריב לא לו". אני חושב שהפריזמה של "מלחמת הרעיונות" נותנת מענה חלקי לשאלה: החיילים בכוחות הבינלאומיים מאמינים שהם נלחמים (גם) למען ערכים מסוימים, שלום, דמוקרטיה וכו'. נדמה כי הדברים מובהקים יותר למשל במלחמת וייטנאם, אשר התנהלה אלפי קילומטרים מארה"ב, כאשר בצד שלל האינטרסים נלחם הקפיטליזם בקומוניזם.

ומכאן, ניתן להשיב על שתי השאלות למעלה: חוסר הרגישות לחיי האזרחים בעזה נובע, לפחות בחלקו, מכך שבעוד העם הישראלי ומדינת ישראל מאוחדים סביב "רעיון משותף", האזרחים בעזה אינם חלק מאותו רעיון – גם אם הם עצמם חפים מפשע ולא מאיימים על אותו "רעיון משותף"; והרגישות היתרה לחיי חיילנו נובעת אמנם גם מהעובדה שמדובר באנשים צעירים שטרם הספיקו לטעום את החיים, אך גם כיוון שאותם חיילים נלחמים בשבילנו על הרעיון המשותף. תושבים שנהרגים בעורף אמנם נהרגים כיוון שהם חלק מן הרעיון המשותף, אך הם לא נהרגו במלחמה על הרעיון המשותף. ולכן, אני חושב, הרגישות לחייהם גבוהה.

• בנסיעה השנייה אחת הנוסעות שיתפה אותנו בלבטיה האם ללכת לניחום אבלים אצל משפחת החייל משה מלקו בנווה יעקב, אשר השמועות מספרות שאין מי שינחם אותה. השאלה המוסרית הייתה שהשואלת לא ידעה האם הביקור נובע ממניע אלטרואיסטי, כלומר הפגנת סולידריות או אכפתיות עם אותה משפחה, או מאנוכיות, מתוך הרצון להרגיש טוב עם עצמה, ללטף לעצמנו את האגו על כך שעשתה מעשה טוב.

אני חושב שזו אחת השאלות שאכן נוכחות מאוד, להרגשתי, במערכה הנוכחית. במבצע "צוק איתן" משתוללות הרבה אנרגיות באוויר. הזעם המצטבר (על עצמנו, על אויבנו) לצד הכאב והסבל של משפחות ההרוגים – מעצימים מאוד את הרצון "לעשות משהו". לכל זה מצטרפת תחושת חוסר האונים שמלווה כל ריצה למקלטים או לממ"דים, וכלל נקוט בידי שבכדי להשקיט או להשביע מחשבה שאין אנו יכולים לממשה, אנו משכנעים את עצמנו באופן אלים שרצוננו הפוך – אם אנו אוהבים מישהו ואין אנו יכולים לממש את אהבתנו, אנו משכנעים את עצמנו שאנו שונאים אותו (תנו דעתכם לסיפור אמנון ותמר [שמואל ב יג], וראו בנושא את רשימתי על אהבה התלויה בדבר); אם אנו חשים חוסר-אונים ויודעים שאין באפשרותנו לעשות דבר, אנחנו ננסה בכוח לעשות משהו. חלק מהאנרגיות המטורפות האלו מנותבות לא עלינו ללאומנות, פאשיזם ושנאה, וחלקן מתועלות לרצון להיות חלק מן "המאמץ המלחמתי", ואם לא להגן על עם ישראל בגופנו, להגן עליו בטובלרוננו, תחתוננו וגופיתינו.

באחד הפורומים בפייסבוק, צירפה מישהי מודעה המבקשת מנשים, לאור "מידת הדין הנמתחת מעל ראשינו", לנהוג יותר בצניעות, עם פירוט (יתר) של הדברים שניתן לעשות (לא להתבשם מחוץ לבית, לא לדבר דיבורים מיותרים וחיוכים עם גברים). המצרפת חשה חוסר נוחות מרשימת הדרישות הנ"ל, אך ככלל היא לא ראתה פסול בפרקטיקה הזו, והציעה שכל אחת תקבל על עצמה משהו אחר. היא למשל, קיבלה על עצמה לתת צדקה.

לדעתי זו דוגמא מובהקת לרצון לנתב את אותן אנרגיות שמרחפות באוויר למקום חיובי, ואת הכשל הלוגי שעומד בבסיסו, שכן אותו מעשה טוב או מצווה שנקבל על עצמנו לא יסייעו למאמץ המלחמתי, ואני חושב שגם הכותבת לא מאמינה בכך. אין קשר הדדי בין המעשה הטוב לבין המלחמה: המלחמה לא נגרמה בגלל החטאים של עם ישראל, והמצוות לא יסייעו בסיומה; המלחמה היא רק תזכורת בשבילנו – ושוב, אני חושב שגם הכותבת מאמינה בכך – לעשות מעשים טובים או להרבות במצוות.

הרצון לקבל על עצמנו משהו לאור "המצב", הזכיר לי דברים שכתבתי על הסרט "יהודי טוב" של האחים כהן. טענתי שם שבמרכז הסרט ניצבת השאלה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", כלומר מדוע מתרחשים דברים רעים לאנשים טובים. שלושה רבנים שונים בסרט מנסים להשיב על שאלה זו. ר' נחנר, הרב השני שאתו לארי, גיבור הסרט, נפגש, אומר לו שאנחנו לא יודעים מה ה' רוצה מאיתנו. לארי אומר לו שהוא רוצה תשובה, ור' נחנר אומר לו שה' לא נותן לנו תשובות, אך לעזור לאנשים אחרים זה לא מזיק. כלומר, אנחנו לא יודעים אם יש משמעות לצעדים שאנחנו עושים, אך לעזור לאחרים זה תמיד טוב. נדמה שזו המחשבה שהנחתה את הכותבת למעלה.

כתבתי, שלא לומר חפרתי, על כך שאני לא מייחס משמעות לשאלת המניע שעומד מאחורי מעשים טובים, שכן אין לדעתי דבר כזה "אלטרואיזם צרוף"; כל מעשה הוא ערבוב של מניעים אלטרואיסטים ואגואיסטים. אלא שכאשר אין קשר בין האמצעי למטרה, בין המעשה לבין המטרה שאותו מעשה מבקש להשיג – מתעוררת אצלי שאלת המניע, שכן אם המעשה שלי אינו מקדם או מועיל למאמץ המלחמתי, עולה החשש שהוא נועד לשרת את העצמי, להרגיע את עצמי על כך שלא ישבתי באפס מעשה.

דוגמת חבילות הממתקים שנשלחות לחיילים והזכרתי למעלה, מציפה את השאלה, שכן אולי החבילות הראשונות אכן שירתו את החיילים, אך ככל שרבו החבילות – וכפי שאמר לי חבר מילואימניק, אתה לא יכול לתאר לעצמך את כמות החבילות שקיבלנו – עולה החשש שהחבילות משרתות יותר את הנותן מאשר את המקבל. אז אמנם במעשים כמו בפרקטיקת "לקבל על עצמך" המניע האגואיסטי חזק יותר לדעתי, אך כאמור המבחן הסופי הוא מבחן "המעשה הנכון", והאם האמצעי שאני אעשה מקדם את המטרה.

אם נחזור לשאלת הניחום אבלים, השאלה בסופו של דבר היא האם ניחום האבלים הוא לרצון המשפחה או לא. ברור שאם הניחום אינו לרצון המשפחה – אין מקום לבקרם. השאלה היא האם הוא באמת לרצון המשפחה. העובדה שניחום האבלים עושה לי טוב על הלב רק מצריכה לבחון את המעשה בשבע עיניים, שמא אני כופה את האנוכיות שלי על הזולת, דוגמת אותו אדם שמעביר זקנה את הכביש למרות שהיא כלל לא צריכה ורוצה לעבור כביש.

ובשאלות מורכבות מעין אלו, כאשר לא ברור האם המניע האגואיסטי מחבל או מסייע למטרה, והמאזניים נותרות מעוינות, אין לנו אלא לפנות למורנו ורבנו אדם ברוך, שהקדיש לנושא ניחום האבלים פסקאות שלמות בספריו, ולאחר שעיינתי בהן אני נוטה להיות בעד ניחום האבלים בסיטואציה הזו. להלן קטעים נבחרים מתוך "חיינו" (כתר, 2002). וכיוון שאביא את הדברים במקוטע, אני ממליץ לקוראים לעיין שם בעצמם:

"המנחם עושה צדקה עם האבל. בבוא היום, האבל יעשה צדקה עם המנחם. ניחום אבלים הוא מיסודות הנורמליות, ההדדיות, האנושיות, הקהילה, הטבעיות. הניחום אכן מנחם. האבל מעבד את אבלו בעזרת המנחמים […] ואף תושבי שכונות מודרניות שבהן בני האדם שקופים זה לזה, מוטב שינחמו וכך יעירו בקרבם מעט סולידריות, אנושיות וכו' […] ולא יחשוש שהוא 'זר' בעיני האבלים. ההלכה אומרת לו 'אתה שייך'. […] יש הקוראים את הודעת המשפחה (להימנע מניחום) כאליטיזם רע, ויש כאליטיזם מוצדק, ואולי אף הדוּר – וההלכה קוראת הודעה זו כפחדנות, כהתנשאות רעה, כבדלנות, כזלזול בקהילה, כזלזול ביחסי המנוח והקהילה, כהתנכרות, ואף כזלזול במנוח. בעיני ההלכה זהו אליטיזם נפול, מנוון […] ולא נמיין. הכל מנחמים".

(עמ' 393-386).

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “המלחמה על הרעיון המשותף וניחום המשפחות האבלות: בעקבות צוק איתן (פרק ב)

  1. כרגיל, מאוד נהניתי לקרוא. רציתי לשאול אם לתופעה שתיארת בתור: "וכלל נקוט בידי שבכדי להשקיט או להשביע מחשבה שאין אנו יכולים לממשה, אנו משכנעים את עצמנו באופן אלים שרצוננו הפוך", יש איזשהו שם נגיד בפסיכולוגיה? אני חושב שזאת תופעה מאוד מעניינת (שאפילו חוויתי אותה בעצמי) ויכול להיות נחמד לקרוא על זה קצת. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s