הכתיבה כמעשה אהבה: על הספר "חלומותיהם החדשים" של חיים באר

חייםבמרכז הספר "חלומותיהם החדשים" של חיים באר עומדות שתי דמויות: הראשונה היא אלמה וֶבֶּר, סופרת-של-ספר אחד, אשר לפרנסתה עובדת כעורכת ומגיהה בהוצאת ספרים, מנחה סדנאות כתיבה ובעלת מעבדה בשם "מחזיר הקלטות קודמות" להמרה של סרטי וידאו וסרטי צילום ישנים לאמצעים דיגיטליים עדכניים יותר. הדמות השנייה היא גדעון שורק, בכיר במוסד לשעבר, אשר מגיע למעבדה של אלמה בניסיון להמיר את הקלטות שאמו הקליטה לפני מותה לאמצעי מדיה עדכניים יותר. מכיוון שגדעון מעוניין לכתוב רומאן על ימי החרדה של קרבות אל-עלמיין במלחמת העולם השנייה, הדברים מתגלגלים לכך שאלמה מעבירה לו סדנת כתיבה פרטית.

כמקובל בסדנאות כתיבה מעין אלו, שבה אנשים חושפים את עצמם ומופתעים מהדברים שהם מוצאים, גם במהלך סדנת הכתיבה הפרטית של גדעון הוא נובר בעברו ומגלה חידושים מרעישים. כך נוצר לספר מבנה כפול: סיפור חייו של גדעון וסיפור כתיבת הרומאן שלו.

הסיפור הראשון הוא לטעמי המעניין מבין שניהם, והגילויים שבסיפור זה מפתיעים ומרעננים. כיוון שהסיפור האישי של גדעון הוא לדעתי הסיפור המרכזי, כאשר הוא מסתיים לקראת השליש האחרון של הספר, נותרת התחושה שהסיפור השני, סיפור כתיבת הרומאן, שעד כה הופרה מסיפור חייו האישי של גדעון – חסר את מרכז חיותו והוא מונשם באופן מלאכותי. על כך באר מוסיף חטא על פשע, כאשר הוא מטליא לרומן סוף מאולץ.

לאורך כל הספר ניכרת חדוות היצירה של באר: התיאורים של הברנז'ה הספרותית וההתגנבות אל מאחורי הקלעים של מעשה הכתיבה האמנותית; ההשוואות, המשתמעות והגלויות, שבין מעשה הבילוש שהוא לחם חוקו של גדעון כאיש המוסד לבין תהליך בניית העלילה והדמויות בסיפור; משחקי הלשון הרבים שבאר שם בפי דמויותיו – כל אלו מעידים שבאר נהנה.

אלא שכמו במעשה האהבה, גם למעשה הכתיבה נדרשים שניים: הכותב והקורא. ונדמה שאת הצד השני של האינטראקציה – הקורא – המחבר קצת שכח, והוא דוחק את מקומו לטובת הרחבת הטריטוריה שלו, המרחב של המחבר.

הנרקיסיזם של באר מפציע בספר בדרכים מגוונות: עצם הכתיבה הארספואטית על מעשה הכתיבה, כלומר על מלאכתו שלו; הפניה הישירה של המחבר לקורא במספר מקומות; שעשועי-הלשון והתיאורים הארכניים אשר נדמים לעתים כמו אותן בריות שמנהלות מונולוג-אגב-דיאלוג ומתעלמים מקיומו של נמען דבריהם; והשיא הוא כאשר המחבר מזכיר את עצמו ממש, ומביא אפיזודה שקרתה לו בעקבות כתיבת ספרו "חבלים". יש אנשים שדברים אלו אולי ישעשעו אותם. אני מצאתי את זה כמעייף ומעורר אנטגוניזם. אותי זה לא הצחיק.

באר בוודאי יחייך מתחת לשפמו ובתנועת-יד מבטלת יקטלג את דברינו כדברים של מבקרי-ספרות ממורמרים, קפוצי-תחת וחמורי סבר. לטעמי כתיבה אמורה להיות שקופה. היא לא אמורה לצעוק "תראו אותי, תראו אותי", אין היא צריכה להנכיח את קיומו של מוענה, כמו שהיא לא צריכה להצביע על נמענה. רצוי וכדאי שהמחבר ייהנה ממלאכתו ומיגיע כפיו, אך אסור שזה יבוא על חשבון הקורא.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s