יהדות כקהילה (טיוטה למאסה)

יהדות היא קהילה. ההגדרה המזוקקת ביותר של היהדות ויחד עם זאת גם ההגדרה הכוללנית ביותר של היהדות היא היותה של היהדות קהילה. המטרה שהיהדות רואה לנגד עיניה היא הקהילה והאמצעי למימוש מטרה זו הוא הקהילה. המונח קהילה נושא עמו מספר משמעויות, והיהדות סובלת את כולן ומאמצת את כולן.

קהילה כאמצעי, קהילה כמטרה. הקהילה היא גם אמצעי וגם מטרה. כאמצעי, התפקיד של הקהילה הוא לאגד ביחד מספר חברים כך שימשיכו את קיומה של היהדות. ההנחה היא שעצם ההתאגדות בקהילה יוצרת מחויבות להמשכיותה של היהדות. ניתן להסביר זאת כך: כשם שהסיבה שחיילים מסתערים בשדה הקרב נובעת בעיקר מהעובדה שהם יודעים שהחבר שלידם יסתער, כך היהודי מסתער על טנק המצוות כי הוא יודע שהחבר שלידו יעשה אותו דבר.

בושה, מחויבות ואחריות. הקהילה יוצרת בושה, מחויבות ואחריות: כאשר יהודי מבקש מחברו שישלים לו מניין, יכול להיות ש"משלים המניין" לא רוצה להתפלל, אך מפאת הבושה הוא יעשה זאת; יתר על כן, יכול להיות ש"המחזר על המניין" לא רוצה להתפלל, אך המחויבות שלו למניין לצורך דברים שבקדושה – למשל, אמירת קדיש – יחייבו אותו בכך. בין כך ובין כך, היהדות נשמרת.

קהילה אנכית וקהילה אופקית. יש שני סוגים של קהילות: קהילה אנכית, או קהילה דיאכרונית, משמעותה יהודי העולם מראשית העולם ועד אחריתו, "שרשרת הדורות", כלומר יהודי העבר ויהודי העתיד. הקהילה האנכית מקבילה ל"מסורת", אך שמה את הדגש במקום אחר: במרחב החברתי ולא בפרט. קהילה אופקית, או קהילה סינכרונית, משמעותה הקהילה ברגע נתון בהווה, יהודי כל העולם בהווה.

משפחה. היחידה הקהילתית הקטנה ביותר היא זו שיכולה לשרת את הפונקציה של הקהילה. ולכן משפחה, על אף שהיא מורכבת משני פרטים בלבד, נחשבת לקהילה: המשפחה היא בניית חוליה בדרך להצטרפות לשרשרת הדורות. שני בני הזוג, בהיותם משקפים זה לזו את מעשי האחר, יוצרים בכך את אפקט הבושה שגורם להמשכיות הפרקטיקות היהודיות, והם מייצרים מחויבות ואחריות זו לזו (ובהמשך: כלפי ילדיהם), מחויבות שנעדרת מהיהודי הבודד, מחויבות שיוצרת סנקציה כלפי המפר אותה מצד שאר חברי הקהילה.

קהילה כמטרה. עד כה התמקדתי בעיקר בקהילה כאמצעי לשימורה והמשכיותה של היהדות. אך הקהילה היא גם המטרה של היהדות, כיוון שהקהילה מעניקה משמעות לכל מעשה שהפרט עושה. וכאן באים לידי ביטוי ההבדלים שבין הקהילה האופקית לקהילה האנכית. כאשר היהודייה שומרת שבת או משלימה מניין, היא מרגישה מחויבות ואחריות כלפי יהודיות העבר ויהודיות העתיד (קהילה אנכית) וכלפי היהודיות בזמן נתון (קהילה אופקית), היא לא יכולה לנתק את שרשרת – קהילה כאמצעי.

אולם הקהילה מעניקה גם משמעות למעשים. המשמעות של המעשים כמובן לא קשורה לקטגוריות של "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו"; המצוות שבין אדם למקום מקבלות אף הן את משמעותן מהיותן מתרחשות במסגרת הקהילה. כשהיהודים צמים ביום כיפור, העובדה שעוד מיליוני אנשים ברחבי העולם צמים איתם – מעניקה משמעות לצום; כשיהודיות מסבות לשולחן הסדר, העובדה שבמשך אלפי שנים, באותו תאריך שנה, יהודיות ויהודים הסבו לשולחן הסדר – מעניקה למעשה זה משמעות.

הקהילה מנתקת את המעשה מארעיותו, מחדפעמיותו, המעשה מקבל הד גדול יותר מהמעשה החד-פעמי. הקהילה היא התרופה הכי יעילה כנגד אחד הפחדים הכי גדולים של האדם: הזמניוּת. כשהאדם מת, המעשה הפרטי שעשה מת איתו; אך כשהאדם מבצע את המצווה במסגרת פרויקט גדול יותר, כשהמצווה נעשית במסגרת הקהילה האופקית והקהילה האנכית – המצווה מקבלת מעמד אחר, היא מקבלת מעמד של נצח.

אלוהים. איפה אלוהים בסיפור? האם הקהילה מחליפה את אלוהים? האם היא מאיינת אותו? לא בהכרח. הן כאמצעי והן כמטרה, הקהילה יכולה לשמש ככוח מסייע לשימורה ותחזוקה של היהדות – היא יכולה לסייע בקיום הפרקטיקות היהודיות היומיומיות, והיא יכולה להעניק למצוות משמעות – לצד העובדה שכל אלו הן "דברי אלוהים" ועלינו לעשותם כיוון שאלוהים ציווה. כאשר היהודי נמצא שלא במסגרת קהילה ממשית (משפחה, חברה מסוימת) – המשמעות שמעשיו מקבלים היא פחותה. גם אם כל המעשים מקבלים את המשמעות שלהם מהקהילה, אני אישית לא ויתרתי על אלוהים. אני מקווה שאלוהים לא ויתר עליי.

יתרה מכך: הקהילה עשויה לשמש כאמצעי אכיפה מקום ש"דבר האלוהים" אינו מספק. קשה לי להאמין שדעתו של אלוהים אינה נוחה מיהודי שחותך נייר טואלט בשבת, על אף האיסור שבכך. מנגד, כאשר היהודי לא מקיים את אחת הפרקטיקות שהקהילה הסכימה שהן הפרקטיקות של הקהילה – הוא בוגד בקהילה.

ככל שהקהילה קטנה יותר, כך הסנקציה החברתית חזקה יותר. כאשר גבר לא מניח תפילין הוא חשוף לסנקציה מצד בן זוגו את בת זוגו; כאשר אשה מחללת שבת בפרסהיא היא מסתכנת בכך שידירו אותה מן הקהילה הרחבה יותר שלה. כאשר היהודים לא מקיימים מצוות או לא ממשיכים בצורה כלשהי את המסורת – הם בכך, בעצמם, מוציאים את עצמם מן הכלל, מוציאים עצמם מן הקהילה.

עקידת האינדיבידואליזם. יסוד עיקרי ביהדות הוא מעשה העקידה. לצד התשואות שהשתייכות לקהילה מניבה, היא דורשת גם לשלם מחיר, והוא עקדת האינדיבידואליזם: אם הפרט רוצה לעשות מעשה שהוא בניגוד לדעתה של הקהילה – עליו לעקוד את רצונו הפרטי לטובת ההשתייכות לקהילה. אולם עקידת האינדיבידואליזם היא לא רק "ויתור". עקידת האינדיבידואליזם היא חלק ממצוות הקהילה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “יהדות כקהילה (טיוטה למאסה)

  1. ולכן, אומר ישעיהו ליבוביץ, המשבר הגדול ביותר של היהדות הוא החילון, הואיל והעם הוא כבר לא עם שומר מצוות, אז המצוות מאבדות הרבה מכוחן וממשמעותן ואז שומרי המצוות הם רק כת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s