הירח והכוכבים: על הספר "תאנה ממתינה לשמיים" של מירה קדר

הספר "תאנה ממתינה לשמיים" של מירה קדר נע על ציר עלילה דו-ראשי: העלילה הראשונה מתרחשת בשנת תשס"ב (2002), בערב הצגת בכורה של המחזאית רחלקָה, כאשר בהצגה משולבות יצירותיהן של האמניות ענבר ורותם; העלילה השנייה מתחילה בשנת תש"ה (1945), עם גיחה קצרה לשנת תרפ"ט (1929), שבמרכזה עומדים רות, דויד, נעמי ויגאל, בימי המחתרות שהטרימו את קום המדינה. הקשר שבין שני הסיפורים נפרש לקורא לקראת השליש האחרון של הספר.

בעמודים הראשונים של הספר מקדמת את פניו של הקורא רשימת הדמויות המפרנסות את העלילה, לצד הסבר קצר ליד כל דמות, פתיחה שאני טרם ראיתי כדוגמתה בספרים אחרים. ככל הנראה פתיחה זו נובעת מכך שהספר משלים טרילוגיה של המחברת (לצד "אחד מאֶלף" ו"אהבה שמיים וריח הדרים"), אך היא גם מעידה על הכשל המרכזי שבספר ושרשימה זו נועדה לתת לו מענה, והוא היעדר מיקוד: אין זה רק הפיצול לשתי העלילות שהקשר ביניהן רופף-משהו וניתן היה לארוג אותן לעלילה אחת, אלא גם העובדה שכל סיפור כשלעצמו מרובה בדמויות שנדמה כי כולן ראשיות או משניות באותה מידה.

אין זה מן הנמנע שיהיו בספר מספר עלילות. אלא שכאשר יש מעט דמויות-ראשיות שהן ירח ומסביבן חגות דמויות המשנה ככוכבים – הקורא יודע לקרוא את הסיפור באופן סלקטיבי, אפילו באופן לא-מודע, ולמקד את תשומת לבו בדמויות הראשיות; אך כאשר כל הדמויות הן מרכזיות – כולן ירחים – חלוקת הקשב המוגבלת של הקורא מתבזבזת על פרטים שוליים בסיפור.

מתוך הפיזור הזה, מצאתי בכתיבתה של קדר שני מאפיינים מרכזיים. כתיבתה של קדר היא כתיבה דתית. הכתיבה הדתית מצליחה לתפוש יסוד מרכזי במעשה הכתיבה, שהוא בעיקרו משחק של הסתר וגילוי. מבחינה זו הכתיבה היא כמו ארוטיקה: היא לא חושפת הכול אלא מנסה לגרות את הדמיון של הנמען. יסוד זה משותף גם לכתיבתה הדתית של קדר, אשר על כל טפח שהיא מגלה היא מכסה טפחיים, כל פרט שהיא חושפת טומן בחובו סיפור גדול יותר שלא סופר. אלא שאם בכתיבה ככלל משחקי ההסתר והגילוי הם "טקטיקה", בכתיבה הדתית כבר מדובר ב"מהוּת": יש דברים שהשתיקה יפה להם. אך השתיקה, לדעתי, רק מגרה ומפרה את הדמיון של הקורא.

המאפיין השני הוא ניתוח מדוקדק של הדינמיקה בין הדמויות, באופן שהזכיר לי מאוד את גישת האינטראקציה הסימבולית של ארווין גופמן. יסוד זה קשור ליסוד הראשון, שכן הוא מסתפק בתשומת לב למחוות ותנועות גוף שעל פרשנותן מופקד לקורא. כאשר סך הדמויות הוא מצומצם, הכתיבה הדתית "השותקת" יחד עם תשומת הלב הפרטנית ליחסי הגומלין בין הדמויות, מעשירים מאוד את הקריאה. אולם כאשר הכתיבה מבוזרת בין הרבה דמויות, הדקדוק הזה עשוי להעיק.

המבנה המפוצל של העלילה מעצים את החוט השוזר את כל הספר, והוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אל מול פרעות תרפ"ט והמאבק לכינון המדינה שבעלילה המוקדמת יותר, עומדת העלילה השנייה המתרחשת בימי האינתיפאדה השנייה ושההצגה שבמרכזה עוסקת באירוע ביטחוני. הנראטיב הזה, הנראטיב "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", הוא כמובן לגיטימי ומקובל, ולדעתי האישית גם משקף במעט את המציאות. אלא ששיקוף המציאות יכול להיעשות במגוון דרכים ואמצעי מדיה, בעוד רק הספרות, באמצעות כוח הדמיון, יכולה גם לעצב את המציאות מחדש. ספרות שנאמנת לנראטיב היסטורי ולא מגרה אותנו לדמיין את מה שמעבר למציאות – אפילו אם הוא לא ניתן להשגה כעת – במובן מסוים חוטאת לתפקידה.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון" (כפי שאפשר לראות כאן)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s