זכות היוצרים של עורך ספרותי

"אני עורך שמרבה להתערב", מודה פרי [מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה", א' נ']. "ככל שהסופר גדול יותר, כך יש יותר מה לערוך. אני מתערב התערבויות גדולות, אבל הסופרים מאושרים. כי הם יודעים שככל שאני משקיע יותר עבודה, כך יהיו יותר פירות לעבודתם". […] "לעתים קרובות יש סצנות שלמות בטקסט שלא אמינות, שצריכות להיכתב מחדש"

שרי מקובר מליקוב "אני מגלומן" סופשבוע (23.11.2007)

ראובן כתב ביקורת על ספר שקרא, והבמה עליה הביקורת התפרסמה היא מדור ספרות באתר אינטרנט. בטרם פרסומה עברה הרשימה שכתב ראובן עריכה על-ידי העורך שלו, שמעון. שמעון גם דאג להפיץ את הביקורת, שבעקבותיה עלה קרנו של ראובן. למי שייכת זכות היוצרים באותה רשימה? האם לשמעון יש זכויות יוצרים ברשומה? סוגיה זו מעלה מספר שאלות: מה טיב היחסים שבין ראובן לשמעון? האם הם עובד ומעביד? האם הם יוצר (קבלן) ומזמין? האם הם שני שותפים ליצירה? אלו הן השאלות העומדות לפתחנו.

יחסי עובד ומעביד. האם התפתחו בין ראובן לשמעון יחסי עובד ומעביד? ס' 34 לחוק זכויות יוצרים, התשנ"ח-2007, מורה כי "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו". כלומר במקרה זה זכות היוצרים שייכת למעביד, קרי לשמעון. קיימים שני מבחנים לקיום יחסי עובד–מעביד: מבחן המרות והפיקוח (אדם נחשב לעובד אם היה נתון למרותו ולפיקוחו של מי ששכר את שירותיו), מבחן שהיה נהוג בעשורים הראשונים למדינה, ואילו המבחן המקובל יותר הוא מבחן ההשתלבות: אדם הוא עובד כל עוד הוא משתלב במפעלו של המעסיק. [טוני גרינמן זכויות יוצרים 486-483 (2008)].

כך, בעניין בן דב [ת"א (מחוזי י-ם) 2366/00 בן דב נ' מזר (פורסם בנבו, 29.4.2004)] קבע בית משפט כי בין התובע, ארכיאולוג, לבין ציירת שאיירה בעבורו איורים של הממצאים הארכיאולוגים, התקיימו יחסי עובד–מעביד: הציירת השתלבה ב"מפעלו"; ביצעה את העבודה באופן רצוף במשך שנים רבות ובתדירות גבוהה; יצרה את האיורים במקום העבודה של הארכיאולוג ותוך כדי שימוש בכלי העבודה שהוא סיפק לה; עשתה זאת תחת הדרכתו ופיקוחו ותמורת קבלת תשלום חודשי קבוע; הארכיאולוג נשא בסיכונים שבעבודה זו, ואף הציירת ראתה עצמה כעובדת. כמו כן יש לציין כי יחסי עובד-מעביד יכולים להיות זמניים ואף מזדמנים. [גרינמן, שם].

לדעתי, בחינת המקרה דנן לאור המבחנים שפותחו בפסיקה, תצביע על כך שלא התפתחו יחסי עובד-מעביד: הן ראובן והן שמעון לא ראו עצמם כמעביד ועובד (הגם שיש ביניהם היררכיה ו"יחסי עבודה"), ראובן לא קיבל שכר על עבודתו (פרט לקבלה בחינם של "כלי המלאכה" שלו, קרי הספרים, כמו שנעשה בעניין בן דב), לא נחתם בין הצדדים חוזה, שמעון לא נשא בסיכון משמעותי בשל העבודה עם ראובן, והעבודה לא בוצעה בתדירות גבוהה.

עוד חשוב לציין שהחוק מתייחס אך ורק לזכות חומרית (ס' 11 לחוק), שהיא הזכות להעתקת היצירה, לפרסומה, לעשיית יצירה נגזרת ממנה ועוד; אין סעיף זה נוגע לזכות היוצרים המוסרית ביצירה (זכות האבהות של היוצר ביצירה, הזכות לא לסלף את היצירה וכו'), אשר לגביה קובע ס' 45(ב) כי היא "אינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

יחסי קבלן ומזמין. האם התפתחו בין ראובן לשמעון יחסי קבלן ומזמין? ס' 35(א) מורה כי "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע". כלומר ברירת המחדל היא הפוכה מזו שביחסי עובד ומעביד: זכות היוצרים נתונה ליוצר (קבלן) ולא למזמין, קרי "המעביד".

כאמור, אין חוזה בין ראובן לשמעון. האם ניתן להבין במשתמע כי זכות היוצרים עברה לשמעון? גרינמן מציין כי התשובה מושפעת מהשאלה מה היחס בין תרומת הקבלן ליצירה לבין זו של המזמין – האם התרומה של היוצר היא משמעותית (ואז לא תועבר הזכות)? האם יש למזמין תרומה ליצירה? (ואז הכף תטה להעברת הזכות) [שם, עמ' 496].

בנידון, נוכח העובדה כי ראובן כתב את הרשימה ואילו שמעון רק ערך אותה, נראה לומר שתרומתו של שמעון היא שולית, הגם שהיא שיפרה את היצירה מאוד, ולכן אין השתמעות של העברת הזכות. אסף יעקב מציין שתשלום עבור היצירה (שכאמור, לא היה כאן) הוא אינדיקציה נוספת להעברת הזכות, וכן מזכיר כי לפי הסעיף ניתן להעביר רק חלק מהזכות [אסף יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים 273, 307-306 (מיכאל בירנהק, גיא פסח עורכים, 2009)].

יוצרים במשותף. האם ראובן ושמעון הם יוצרים במשותף? חוק זכויות יוצרים מציב את היוצר בקדמת הבמה. החוק מפקיד את הבעלות הראשונית ביצירות בידי היוצרים, ובתוך כך מעניק להם את מלוא אגד הזכויות (החומריות והמוסריות) בקשר ליצירה [מיכאל בירנהק "קריאה תרבותית: החוק ושדה היצירה" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים 83, 94 (מיכאל בירנהק, גיא פסח עורכים, 2009)]. החוק אינו מגדיר "יוצר" ו"יצירה", אך ס' 1 לחוק מגדיר יצירה משותפת כ"יצירה שנוצרה בידי כמה יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה". גרינמן מוסיף שהקושי להבחין בין חלקו של כל אחד הוא בעיני אדם שלישי, ולא בעיני היוצרים [שם, בעמ' 474].

אם החוק אינו מגדיר מיהו יוצר, כיצד נדע מי הם "יוצרים במשותף"? לדעת גרינמן, אין הכרח שכל יוצר משותף יתרום ליצירה תרומה שווה לזו של חברו; די בתרומה יצירתית מהותית, אפילו היא שולית. יחד עם זאת, סיוע טכני בעריכת יצירה, אינו הופך אדם ליוצר. כך למשל, יונתן לרסון (בארה"ב), המחזאי של המחזמר "רנט", הסתייע בשירותיה של דרמטורגית, שקראה את הטיוטות השונות של המחזה, העירה הערות והציעה תוספות ושינויים, שחלקם אומץ במחזה הסופי. בית המשפט קבע כי לא היה בסיוע זה, מועיל ככל שהיה, כדי לעשות את הדרמטורגית ליוצרת משותפת של היצירה. [שם, בעמ' 475-474].

לעניין יצירות ספרותיות, זליגסון מציין כי "הנותן ליוצר עזרה מכנית, או טכנית, גרידא, אינו הופך כשלעצמו ליוצר. הכתבנית שלה מכתיב הסופר את סיפורו – איננה יוצרת; המגיה, שבודק את ההגהות ומתקן אותן – איננו הופך על-ידי כך ליוצר משותף…" [א' ח' זליגסון יסודות דיני זכות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים 49 (התשכ"ג)].

אין בפסיקה מקרה הנוגע לזכות היוצרים של עורך ספרותי. יש מקרים של עורך טכני (מלקט, עורך לשוני). האם תרומת העורך הספרותי היא תרומה טכנית? האם תרומתו של מנחם פרי, שצוטט לעיל, היא טכנית? נראה שלא, וגם א. ב. יהושע ודויד גרוסמן, שאת ספריהם ערך פרי, יסכימו לכך. המקרה הדומה ביותר שמצאתי עוסק במתרגם ועורכת תרגום. במקרה זה, למרות שבסוף עורכת התרגום לא נזקקה כלל לתרגומו של המתרגם, ולכן לא נקבעו לו זכויות בתרגום הסופי, קבע ביהמ"ש כי "כאשר עסקינן ביצירה הנגזרת מיצירה ראשית, כמו תרגום או עריכה, הרי שגם יוצרה של היצירה הנגזרת זכאי לזכות יוצרים בה, אם הושקע בה די מאמץ וכישרון". [ת"א (מחוזי ת"א) 1428/03 אייל לוין נ' גלריה גורדון בע"מ פס' 20 (פורסם בנבו, 22.12.2003)].

דבריו של השופט בעניין לוין מכוונים אותנו לבחינת הסוגיה לאור מטרות זכויות היוצרים. השופט מבכר ערכים של מאמץ וכישרון, ובכך הוא מכוון לתפיסה שבירנהק מכנה מקוריות כהשקעה. תפיסה זו רואה ביצירה כמשקפת את היוצר, אשר משליך עליה מתוך אישיותו. הצדקה אפשרית לתפישה זו היא שביצירה יש רכיב של כישרון, כושר שיפוט ועמל, מיומנות, בחירה, ניסיון ומאמץ. השקעת זמן כשלעצמה איננה מספקת. הסבר אחר נעוץ בדימוי היוצר הרומנטי. אנו רואים ביצירה תהליך שכרוך בו ניצוץ, הברקה. ההסבר לכך מצוי בתפיסה יסודית אחרת של זכויות היוצרים הנסמכת על תיאורית העבודה [מיכאל ד' בירנהק "דרישת המקוריות בדיני זכויות יוצרים ושליטה תרבותית" עלי משפט ב 347, 368, 373-372, 378 (התשס"ב)].

תפיסה מתחרה לתפיסה זו היא תפיסת הקדמה: יצירת הידע נתפסת כפרויקט אוניברסלי אנושי, אשר במסגרתו נצבר הידע האנושי לאורך זמן. רעיון הקדמה בא לידי ביטוי בשתי מטפורות: מטפורת הבנייה – בני האדם שותפים לפרויקט בניה גדול ונמשך, וכל אחד מניח לבנה נוספת; מטפורה שנייה היא זו של הגמדים הניצבים על כתפי ענקים, בני הדורות הקודמים – הגמדים אמנם מרחיקים לראות אך הם מסתייעים בכוחם של הענקים: אם תוענק הגנה ליצירה שאין מקורה בטוען לזכות, הרי אין בכך משום הנחת לבנה נוספת בבניין הנבנה; הדבר שקול להנחת לבנה שכבר מונחת במקומה [בירנהק "דרישת המקוריות, בעמ' 364-363].

אסף יעקב מציין כי את התשובה לשאלה האם להכיר ביוצרים משותפים בתחום היצירה הספרותית נעוצה אף היא בגישת הקדמה: הקדמה לא תושג, ואף תעוכב, אם היוצר לא יוכל להיוועץ עם אחרים ולאמץ את עצותיהם המועילות מבלי להקריב לשם כך את בעלותו היחידה ביצירה. הגדרה רחבה מדי של המונח "יוצר" תביא לידי כך שיוצרים רבים יבודדו את עצמם ולא ישלבו ביצירותיהם תרומות יצירתיות שאחרים היו יכולים לתרום [שם, בעמ' 283]. כלומר, לפי גישה זו אין להכיר בזכות היוצרים של העורך – אחרת היוצרים לא יכתבו כלל.

כמובן, אין אנו צריכים להכריע בין שתי הגישות (ויש עוד גישות מתחרות), וכל אחת מהן מתאימה למקרה אחר. יש משהו מאוד רומנטי ולדעתי גם אמיתי בגישת המקוריות כהשקעה, ויש משהו מאוד צנוע ויפה בגישת הקדמה – ודווקא ככל שהאנושות מוסיפה ידע היא מבינה שהידע שלה בנוי על ידע של אדם אחר, (וראו את השיר שכתבתי "הכי חשוב: להתכתב"). עם זאת, בנידון דנן נראה שהן חשיבה רומנטית והן חשיבה תמריצית תותיר את זכויות היוצרים בידי היוצר – ראובן – ותותיר אותו כבעלים הראשון.

ראש השנה והחוויה הקפקאית

בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון […] ובחג נידונין על המים

(משנה, ראש השנה טז, א)

עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו–אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו

(משנה, יומא ח, ז)

ראש השנה והימים הנוראים הם ימים של חשבון נפש. כתבתי בעבר ("כולנו זקוקים לחסד"), שאני חסיד גדול של ימי חשבונפש וכל מועד בלוח השנה יכול להוות מסד ל"יום כיפורים קטן". אם ביום ההולדת שלנו חשבון הנפש מתמקד בהישגים ובכישלונות האישיים, או אם ביום העצמאות אנו מתמקדים בחשבון נפש קולקטיבי-לאומי – הימים הנוראים הם ימים של חשבון נפש כללי; אם ביום הרתנו, ביום בו נולדנו, המבט הוא פנימה, חשבון הנפש הוא בין האדם לעצמו, ראש השנה, יום הרת עולם, הוא יום של חשבון נפש בין האדם לחברו ובין האדם למקום (אלוהים) – המבט הוא החוצה. יותר מדויק: המבט הוא פנימה והחוצה – התבוננות פנימית על יחסינו לזולת.

לפני החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא בן כפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל שומר הסף אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר-כך. "אולי", אומר השומר, "אבל עכשיו לא" [פרנץ קפקא לפני החוק (מגרמנית: אילנה המרמן, 1997)]

כשאני מבקש לעשות חשבונפש בראש השנה אני חש כמו ב"חוויה קפקאית": כמו ב"המשפט" של קפקא, אני מרגיש שאני עומד למשפט ("בארבעה פרקים העולם נידון… בראש השנה כל באי עולם…"), אך אני לא יודע על מה. ניתן לומר שהאדם יכול לערוך רשימה מדוקדקת של העבירות שהוא עבר או שהוא יודע בערך אלו עבירות הוא עבר, הוא יודע במה הוא אשם, אך עדיין התחושה היא שזה לא משנה אלו עבירות עברת והאם אתה אשם. כמו הווידוי הנאמר בסוף תפילות העמידה של יום הכיפורים הכולל עשרות חטאים, מפורטים ועמומים – ועל כולם אתה מתוודה, בין אם חטאת בהם ובין אם לא. וכמו שאמר חוקר קפקא רונלד היימן על היצירה הזו, "[ה]מצב [ה]אנושי דן את כולנו למיתה. איש מאתנו לא יצא זכאי בדינו, ולכל איש מאתנו פתח משלו אל המוות [רונלד היימן קפקא – ביוגרפיה 183 (1986)].

בהקשר זה, מעניין לציין שניתן למצוא בסיפור "לפני החוק" (שגם מופיע בתוך "המשפט", מפי לא אחר מאשר איש האלוהים – הכומר – וזוכה לפרשנות מצדו; עמ' 213-205) רמזים לכך שהחוק הוא גן עדן, או מבוא לגן עדן, ושידיעת החוק היא המפתח אליו, היא כמו פרי עץ הגן האסור. כמו שנאמר שם, "אבל עכשיו אין ספק שהוא רואה באפלולית כמן זוהר המפציע בעד שער החוק ואינו כבה". רק חסר לשמוע את בן הכפר שעומד בפני שער החוק אומר "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום", כמו שאנו אומרים בתפילת נעילה של יום הכיפורים. הטענה הפוקויאנית, כאילו זה עוד אחד מאמצעי הפיקוח והמשטור של האדם והחברה – העיקר שתעשה תשובה ותציית לחוקים – פחות מעניינת אותי; הדגש שלי הוא שזו החוויה האנושית, החוויה האישית שלי.

אלה כנראה ספרי חוק, ומטיבה של מערכת המשפט הזאת הוא, שאדם נידון לא רק בלא אשם אלא גם בלא ידיעה [פרנץ קפקא המשפט 49 (מגרמנית: אברהם ארבל, 1992)].

אך גם אם נאמר שבמצוות שבין אדם למקום חוקי הפורמט יחסית ברורים, הדברים עמומים הרבה יותר כאשר מדובר בעבירות שבין אדם לחברו, וגם אם העובדה ש"עיצומו של יום" (כיפור) אינו מכפר על עבירות אלו, כך שהחשיבות של יום כיפור מתעמעמת – אין הדבר מפקיע את קיומו של חשבון נפש באותו יום.

יש מספר אנשים שהייתי עמם בעבר בקשרי ידידות וחברות, אך בשלב מסוים היחסים בינינו עלו על שרטון (כך התברר לי, בדיעבד), כאשר איני יודע מה עשיתי לא נכון או אם בכלל הדבר באשמתי. כלומר, אני מניח שטעיתי, אני מניח שפגעתי בהם, אבל אני לא יודע מה בדיוק עשיתי שפגע בהם. כמאמר הציטטה למעלה, אין לי לא אשם ולא ידיעה – אין לי אשם, כי איני יודע מה עשיתי.

העובדה שיוסף ק', גיבור "המשפט", לעולם לא זוכה לראות את ספר החוקים, העובדה שהחוק לא כתוב בשום מקום, הולמת את הפרשנות לפיה מדובר ב"חוקים חברתיים", בכללים תרבותיים שלא כתובים בשום מקום, ובכל זאת אנו מצופים לנהוג על פיהם וכאשר אנו סוטים מהם אנו עשויים לפגוע באנשים אחרים, בלא שידענו זאת.

חשוב לי להבהיר משהו בנוגע אלינו: לרוב, אנו לא מתכוונים לפגוע, אנו לא רוצים לפגוע, אנו לא יודעים שפגענו, אם פגענו. אני רוצה לבקש סליחה, אני רוצה לתקן את דרכיי, אך אני לא יודע כיצד ואם פגעתי. זה יהיה נחמד לדעת שסלחו לי. אבל אני אסתפק בפחות מזה. אני מוכן להסתפק אפילו רק בידיעה. ואחרי שאדע מה חטאי – אני מוכן לעמוד למשפט.

אני האשה: על "ניצבת" של אברהם ב. יהושע

במוקד הספר "ניצבת" של אברהם ב. יהושע עומדת נוגה, גרושה ללא ילדים, אשר מנגנת בנבל בתזמורת בהולנד. לאחר מות אביה שבה הגיבורה לישראל בכדי שאימה תוכל לבחון את אפשרות המעבר לדיור מוגן בתל אביב, קרוב למקום מגוריו של אחיה חוני, ובאותו זמן תשמור נוגה על דירת אמם בירושלים. בזמן שהותה בארץ, על מנת שתוכל להתפרנס מעט ולהעסיק את עצמה, נוגה עובדת בסוכנות ניצבים, ומופיעה כניצבת בסרטים וסדרות שונים.

העיסוק של יהושע באשה שמחליטה מרצונה שלא להביא ילדים הוא פורץ דרך. ארגוני נשים התנפלו בתוכחה על יהושע על כך שאמר בראיון ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כי לדעתו אשה שמחליטה שלא להביא ילדים היא נכה, אך הראיון בעיתון טפל לרעיון שעומד במרכז הספר; מחר יעטפו בעיתון הזה דגים, ואילו לספר של יהושע, שבמרכזו עומדת אשה שבחרה שלא להביא ילדים לעולם, מובטחים חיים ארוכים. עוד עשור ויותר, אשה אשר תקרא בספר, ותעמוד בדילמה שליוותה את הגיבורה, עשויה אולי לשאוב ממנו כוחות.

חידת בחירתה של נוגה שלא ללדת זוכה להתרה במהלך הספר, וזה לדעתי הפגם היחידי בספרו המצוין של יהושע. כמובן, הקורא רשאי שלא לקבל את הפרשנות שהגיבורה הראשית או דמויות אחרות מעניקות למעשה זה או למעשה אחר, שכן דמויות העלילה עשויות לפעול ממניעים שהן לא מודעות להם או שהמחבר בוחר שלא לחשוף ואפילו לכסות עליהם באמצעות פרשנות-מסווה. ולכן גם דעתו האישית של יהושע, שאינה באה לידי ביטוי מפורש בספר, היא שולית. אלא שהדיון הנרחב יחסית שנעשה בבחירתה של נוגה דוחק את רגלי הקורא מלפתח מניעים משלו למעשה. מוטב היה, לדעתי, לו המניע למעשה היה רק נרמז בספר.

הכתיבה של יהושע נעימה מאוד לעין ולא פחות חשוב ערבה לאוזן, כלומר בעלת ריתמוס שהתנגנותו גורמת לעונג של ממש. השפה שלו לא מציבה בפני הקורא משוכות המקשות עליו לקרוא את הספר, ויחד עם זאת אינה מקלה על הקורא ואינה מאפשרת לו לרוץ ולדלג בספר. השפה של יהושע מכריחה את הקורא לשהות בתוך הטקסט, להשעות את מבטו על הטקסט ולהשתאות על האמור בטקסט.

טווית העלילה של המחבר היא מעשה אמן, והיא אינה מתמקדת רק בעלילה המרכזית אלא גם בפרטים הכי קטנים. כך למשל, יהושע דואג ששוט שנקנה במערכה הראשונה, יצליף, באופן לא צפוי, במערכה השלישית. עבודתה של נוגה כניצבת הופכת את הספר למרובה עלילות, לרב עלילייה, ומאפשרת למחבר, באמצעות הגיבורה הראשית שפושטת ולובשת דמויות, להשתתף במשחק הזהויות הפוסטמודרני, אך מבלי להיות חלק ממנו. זה למעשה הפוסטמודרניזם בהתגלמותו: להיות הייצוג של הדבר מבלי להיות הדבר עצמו; ללכת עם ולהרגיש בלי.

עד היכן מגיעה קפדנותו של יהושע על כל פרט? הנה למשל פרט שקוראים רבים בוודאי לא הבחינו בו: לאורך כל הקריאה בספר הדהד בי הפסוק מהתנ"ך "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה" (ספר שמואל א, פרק א, פסוק 26). המילה נִּצֶּבֶת, כשם הספר, מופיעה בתנ"ך רק בפסוק זה. את המשפט הזה אומרת חנה, אשת אלקנה, שהיא אולי האישה העקרה המפורסמת ביותר בתנ"ך (לצד רוב אימהות האומה – פרדוקס נפלא בפני עצמו). משסיימתי לקרוא פתחתי את התנ"ך ומצאתי שלאחר שחנה נפקדת בבנה שמואל וזה נגמל, היא מעלה למשכן שלושה פרים ואיפת קמח. ועוד משהו קטן חנה מעלה – נבל-יין (כלי קיבול ליין).

כזכור, נוגה בחרה שלא להביא ילדים, כלומר היא "עקרה", היא עיקרה את רצונה ללדת, והיא גם נבלנית. אלו אולי פרטים קטנים, אך הם מאירים את כל הספר, והם מכריחים את המוח של הקורא לעבוד גם לאחר שסיים לקרוא. האינטר-טקסטואליות והדיוק של יהושע אינם רק מלאכת מחשבת של המחבר, והם לא רק גורמים המניעים את גלגלי-המוח החורקים של הקורא. אותי אישית הם ריגשו, עד כדי הוזלת דמעה בקצה העין.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר מגפון (כפי שאפשר לראות כאן)

התיאור הסוריאליסטי הוא הכי ריאליסטי שיש: על הספר "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו

הספר "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו מלווה את שירותן הצבאי של שלוש נשים בְנות אותו מושב בצפון: יעל, המשרתת כמדריכת קליעה; אבישג, המגויסת ליחידת חי"ר של נשים ומשמשת גם כתצפיתנית בגבול הדרום; וליה, המשובצת ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית. הספר מוצג כרומאן הסָדוּר לפי פרקים, אולם נראה שנכון יותר יהיה לומר שמדובר בקובץ סיפורים שהחוט השוזר אותם הוא שבמרכזם עומדות שלוש דמויות אלו, אם כי הלחמתם יחד של כל הסיפורים אינה קוהרנטית דיה.

על אף שמוקד הספר הוא שירותן הצבאי של הגיבורות הראשיות, הספר נפתח בזמן היותן בכיתה י"ב. התחלה נבונה זו, שזוכה לסגירת מעגל לקראת סוף הספר, מעצימה את העובדה שלדעתי המחברת מבקשת להדגיש: חיילי צה"ל הם בסך הכול ילדים; הם מגויסים כילדים והם משתחררים כילדים. החייל לא עובר מטמורפזה בצבא, החיילים לא מתגייסים כנערים והופכים ל"גברים" (ולמה הצבא הופך את הנערות? ל"נשים"?!); הם פשוט הופכים להיות ילדים במדים, נערות במדים. נתון זה שם בפרופורציות הראויות את הציפיות שאנו משליכים על ילדינו וילדותנו המופקדים על ביטחוננו.

"עם הנצח לא מפחד" מצטרף לשורה של יצירות המתארות את ההווי הצבאי, אך יוצא מן השורה במספר דרכים שמבדלות אותו ומרוממות אותו על השאר, וששילובן יחד יוצר אפקט סינרגטי: מיקומן של שלוש הגיבורות בתפקידים הנמצאים על הרצף שבין הלוחם הקרבי בקוטב האחד לבין הג'ובניק בקוטב השני מאפשר למחברת לתאר את ההווי הצבאי של הלוחמות והלוחמים מזווית ראיה שונה, שהייתה פחות אמינה לו התיאור היה מצד לוחם קרבי.

זווית ראיה זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים בספר. הדרך הראשונה היא כתיבה בסגנון סוריאליסטי. תיאור כזה לא מפקיע את הרובד הריאליסטי של הסיפור, כלומר אין מניעה שדברים אלו אכן התרחשו; ומאידך, התיאורים נראים לעתים כל-כך הזויים שאתה כקורא מתקשה להאמין שהם אכן יכולים לקרות. אך במחשבה שניה, כשאני נזכר בחוויות שעברתי במהלך השירות הצבאי שלי, כשאני חושב על המדמנה שבה מדינת ישראל מתבוססת יותר מדי זמן, נראה כי במציאות הנוכחית התיאור הסוריאליסטי הוא התיאור הכי ריאליסטי שיש.

הדרך השנייה משתלבת בראשונה – גם אם אין היא הכרחית לה – והיא הליכה על הגבול הדק שבין מציאות לדמיון. כך, במספר מקומות בספר לא ברור האם הדברים התרחשו באמת או שהם רק פרי דמיונן של החיילות המְסַפרות.

מניסיוני כחייל, ההליכה באזור הדמדומים שבין המציאות לדמיון, ההסתכלות על כל המתרחש מבעד מַסַך חוצץ, היא הדרך היחידה המאפשרת לצלוח את השירות הצבאי. כשהחוויות הצבאיות הן קשות מנשוא, לעתים אין ברירה אלא לחשוב על כל הצבא כעל משחק, כהפקה אחת גדולה; כאשר המפקד מתאכזר אליך, הוא לא באמת אכזרי; הוא משחק את תפקיד המפקד האכזר ואתה בתפקיד החייל הקורבן. והשילוב שבין כתיבה סוריאליסטית יחד עם העמימות שבין המציאות לדמיון הופכים את הספר "עם הנצח לא מפחד" לתיאור מדויק, חד ונוקב של המציאות הצבאית.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון" (כפי שאפשר לראות כאן)

הערה על (אשליית) הבחירה החופשית

ביושבנו בינות עצי הזית, בעוד אחד מן המארבים ההו-כה חשובים שהשכבנו במילואים, שוחחתי עם חבריי למילואים על עובדת היותי צמחוני (סוגיה שעלתה לעתים קרובות כאשר המנה הצמחונית שלי בוששה לבוא, בעוד חבריי מלקקים את אצבעותיהם הנוטפות שומן-עוף). כפי שציינתי ברשומה קודמת ("רקמה אנושית אחת"), האגדות מספרות שכאשר הייתי בן שמונה, ביקשתי לחקות את אחי הגדול, שכחלק ממרד הנעורים שלו קרא תיגר על הבשר, ונהייתי צמחוני כמוהו. ושאלו אותי אחיי-לנשק, האם אין זה מבעס שקריירת הצמחונות שלי, שכבר מחזיקה 21 שנה (and counting), החלה למעשה מאיזו גחמה ילדותית שהטעם לה בטל, והאם באין הטעם בטל המעשה, בטלה הגזרה.

והשבתי: מתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם כבר איני כרוּך ושרוּך אחר אחי הגדול (אגב, אחי הוא קרניבור כבר כח"י שנים), אך ברבות השנים הצמחונות הפכה להיות חלק ממני: אני "חלבי" בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, קרי אין בי את אותה אכזריות שאני מוצא לעתים באוכלי-בשר (הרחבתי בנושא ברשומה על הסרט "בעל זבוב"), אכילת בשר מגעילה אותי (במובן של disgust ולא במובן של not tasty), ואני חושב שצמחונות נכונה מבחינה מוסרית (אם כי איני די אידיאולוג בכדי לעשות-נפשות לצמחונות).

ואני חושב שטמונה כאן תובנה שנכונה לחיים שלנו בכלל ולדת בפרט ובעיקר. בעוד אחד מדיוני-הסרק שניהלנו במהלך המילואים, הטיח בפניי חבר-מילואים שהוא אינו מבין איך ניתן להיות גם אדם דתי וגם משכיל, או בעל מחשבה ביקורתית. ובסוף כל התשובות אמרתי לו שכמה שהוא משחק אותה משכיל וביקורתי ואפיקורוס – הוא לא בחר באפיקורוסיותו, הוא נולד אליה. הוא מעולם לא היה באמת בעל בחירה חופשית לבחור בחילוניות או בדת. אם היה נולד דתי, ככל הנראה הוא היה נשאר דתי. כל שביכולתו לעשות, מרגע שנולד למציאות זו, הוא לשכלל את אמונתו בחילוניות.

הדברים כמובן נכונים גם לאנשים דתיים (בהסתייגות אחת, שאציין בהמשך). הרב יובל שרלו נשאל פעם מדוע אינו חוקר בנצרות ובבודהיזם ולמה אינו מנסה דתות אחרות בכדי לבחון את צדקת הדרך של היהדות, והוא השיב (למיטב זיכרוני) שבמקום בחינה אופקית (של כל הדתות) הוא מעדיף בחינה אנכית, להעמיק את תפישתו והבנתו את היהדות בכדי להוכיח את נכונותה. ואני חושב שכך רוב הדתיים, אולי אף באופן תת-מודע: הם בסך-הכל תינוקות שנשבו לתוך הדת שלהם; הם יכולים לשכלל ולהעמיק את התפישה הדתית שלהם, לבקר אותה ואף למקם עצמם בשוליה, אך בשל נקודת ההתחלה שלהם הם יישארו "לכודים בדת", לפחות ברמה מסוימת.

רק הסתייגות אחת: יותר קל להתפרק מהדת מאשר להתפרק מהאגנוסטיות או מהאפיקורסיות, שכן החילוניות אינה דורשת דבר בעוד לדת דרישות רבות, ו-ויתור על אחת מהן או על חלקן יוצר אפקט דומינו שגורם לנטישת הדת כולה (וכיוון שגברים מחוייבים ביותר מצוות מאשר נשים, שמעתי שזו אחת הסיבות לכך שיותר גברים חוזרים בשאלה מאשר נשים). ולכן מהבחינה הזו יותר קל לעזוב את הדת מאשר לעזוב את החילוניות.

והדברים נכונים לחיים בכלל: כמובן שאפשר להגר מהדת או להגר אל הדת, ויש אנשים רבים שעושים זאת (ורובם מרגישים, כמדומני, עקוּרים וזרים כמהגרים). אך הדבר מנפץ-במקצת את אשליית הבחירה החופשית: תאורטית האדם הינו בעל בחירה חופשית, וזה אחד מעיקרי האמונה (הלא-דתית, הכללית) שלי. בפועל, רוב בני האדם יוותרו אחוזים, ברמה מסוימת, בחינוך שהם קיבלו מבית.

ההשפעה של החינוך היא כמעט בלתי-מבוטלת. ולכן, טענתי ברשומה אחרת ("נגד שלמות: קצת אפולוגטיקה על מצוות המילה"), שחינוך הוא מעשה אלים הרבה יותר ממעשה המילה: שניהם משאירים חותם בל-יימחה בגוף האדם, רק שהחותם של החינוך משמעותי הרבה יותר להמשך החיים שלנו.

ואפשר להתבעס. ואפשר להשלים, ואפשר לשכלל ולהעמיק את התפישה שלנו שמושתתת על החינוך שקיבלנו. ואפשר ורצוי להשקיע בחינוך בדרך שאנו מאמינים בה.

דמויות שלא ידעו אהבת אם: בעקבות "גברת ורבורג" של עירית לינור

עטיפה ורבורגכאשר באתי לסכם לעצמי בכמה שורות על מה מספר הרומאן "גברת ורבורג" של עירית לינור, תקפה אותי מבוכה שאין אני מורגל בה: למרות שהספר מפרנס למעלה מ-350 עמודים, קשה לתאר במספר שורות מה מתגולל בין דפיו. נכון, יש בו אשה, היא "גברת ורבורג", שגדלה ומתגוררת בתל-אביב ולאחר משבר משפחתי מתאהבת בבן-השכנים. אך מעבר לכך, קשה לדבר על ציר עלילה (או מספר צירים) עליו נע הספר, או אפילו על "מהות" הטמונה בספר. גם בכריכה האחורית של הספר לא מצאתי מזור ומנחם: היא אמנם אומרת הרבה על מה שמתרחש בספר – וכמובן לא שוכחת לפאר ולקלס את המחברת – אך למעשה לא אומרת כלום.

את גברת ורבורג אפשר לתאר כאשה מהזן הישן, אולד-פאשן, כזו שהגברים, כולל הגברים במשפחתה, סובבים את חייה, וכפי שמעיד שם הספר – כזו שכרוכה אחרי בן-זוגה ולא בעלת זהות עצמאית. נראה לי שתיאור כזה יעשה חסד עם הדמות הראשית: לינור אינה מציבה בספר אלטרנטיבה שמרנית לתפישות פמיניסטיות או "חדשניות" שמסתובבות בעיר המגורים של הגיבורה, שכן חלופה כזו אינה מבוססת בספר; נכון יותר יהיה לומר שתיאורה של הדמות הראשית נעשה באופן שטחי וסטריאוטיפי, ולא מתוך היכרות מעמיקה עם האפשרות השמרנית.

חיזוק לדבריי אני שואב מאופן תיאור עיסוקה של גברת ורבורג כעורכת דין. פרט לתיאור עורכי הדין כאנשים תאבי בצע, ציניים ושקרנים, שמסובבים את המציאות כך שתתאים לאינטרסים שלהם, לא ניתן למצוא על הפרופסייה דבר: אין שימוש בשפה ובמונחים המשפטיים, אין תיאורי-רוחב של אורחות החיים של עורכי הדין, אין כמעט דבר על הממשק שבין הקריירה לבין תחומי-החיים האחרים. כאילו המקצוע של הגיבורה הוא נספח-לחייה, הוא מקרי. אין זו מקריות במובן הקרקסי (כצירוף-מקרים מצחיק) או האבסורדי; זו מקריות שקרובה יותר להיות רשלנות.

נדמה כי החיסרון העיקרי של הספר הוא העובדה שהמחברת אינה אוהבת את דמויותיו, את דמויותיה יציר-כפיה, ולמרות שהמחברת אינה מאמינה בסיבתיות פסיכולוגית – כפי שמבטיחה לנו הכריכה האחורית – אני סבור שגם היא יודעת שילד הגדל ללא אהבת-הורה – דמויות שגדלות ללא אהבת מחברם – סובלות מפגמים: כל הדמויות בספר מתוארות בסרקזם, במרירות, בציניות. תיאורים כאלו עשויים להיות משעשעים, נוקבים וחדים, ולפרקים, בעיקר בתיאור הוריה של הגיבורה, הם הזכירו לי את משפחתי שלי.

אולם זווית ראיה צינית כזו על המציאות אינה יכולה להחזיק לאורך זמן. כאשר הדמויות מתוארות באופן זה, קשה לקורא להזדהות עמן, הוא קורא את הספר מבעד אותה סלידה שמתארת המחברת. ציניות, שמעתי פעם, היא כמו מגן משוח בשמן: כל דבר שתזרוק על האדם הציני יחליק לפניו ולא יגע בו, כמו חץ הנזרק על מגן משוח בשמן. כאשר הדמויות מתוארות באופן ציני, הקורא לא יכול להזדהות עמן, אפילו לא לשנוא אותן. הן אינן יכולות לעורר רגש כלשהו בלב הקורא.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון (כפי שאפשר לראות כאן)