דמויות שלא ידעו אהבת אם: בעקבות "גברת ורבורג" של עירית לינור

עטיפה ורבורגכאשר באתי לסכם לעצמי בכמה שורות על מה מספר הרומאן "גברת ורבורג" של עירית לינור, תקפה אותי מבוכה שאין אני מורגל בה: למרות שהספר מפרנס למעלה מ-350 עמודים, קשה לתאר במספר שורות מה מתגולל בין דפיו. נכון, יש בו אשה, היא "גברת ורבורג", שגדלה ומתגוררת בתל-אביב ולאחר משבר משפחתי מתאהבת בבן-השכנים. אך מעבר לכך, קשה לדבר על ציר עלילה (או מספר צירים) עליו נע הספר, או אפילו על "מהות" הטמונה בספר. גם בכריכה האחורית של הספר לא מצאתי מזור ומנחם: היא אמנם אומרת הרבה על מה שמתרחש בספר – וכמובן לא שוכחת לפאר ולקלס את המחברת – אך למעשה לא אומרת כלום.

את גברת ורבורג אפשר לתאר כאשה מהזן הישן, אולד-פאשן, כזו שהגברים, כולל הגברים במשפחתה, סובבים את חייה, וכפי שמעיד שם הספר – כזו שכרוכה אחרי בן-זוגה ולא בעלת זהות עצמאית. נראה לי שתיאור כזה יעשה חסד עם הדמות הראשית: לינור אינה מציבה בספר אלטרנטיבה שמרנית לתפישות פמיניסטיות או "חדשניות" שמסתובבות בעיר המגורים של הגיבורה, שכן חלופה כזו אינה מבוססת בספר; נכון יותר יהיה לומר שתיאורה של הדמות הראשית נעשה באופן שטחי וסטריאוטיפי, ולא מתוך היכרות מעמיקה עם האפשרות השמרנית.

חיזוק לדבריי אני שואב מאופן תיאור עיסוקה של גברת ורבורג כעורכת דין. פרט לתיאור עורכי הדין כאנשים תאבי בצע, ציניים ושקרנים, שמסובבים את המציאות כך שתתאים לאינטרסים שלהם, לא ניתן למצוא על הפרופסייה דבר: אין שימוש בשפה ובמונחים המשפטיים, אין תיאורי-רוחב של אורחות החיים של עורכי הדין, אין כמעט דבר על הממשק שבין הקריירה לבין תחומי-החיים האחרים. כאילו המקצוע של הגיבורה הוא נספח-לחייה, הוא מקרי. אין זו מקריות במובן הקרקסי (כצירוף-מקרים מצחיק) או האבסורדי; זו מקריות שקרובה יותר להיות רשלנות.

נדמה כי החיסרון העיקרי של הספר הוא העובדה שהמחברת אינה אוהבת את דמויותיו, את דמויותיה יציר-כפיה, ולמרות שהמחברת אינה מאמינה בסיבתיות פסיכולוגית – כפי שמבטיחה לנו הכריכה האחורית – אני סבור שגם היא יודעת שילד הגדל ללא אהבת-הורה – דמויות שגדלות ללא אהבת מחברם – סובלות מפגמים: כל הדמויות בספר מתוארות בסרקזם, במרירות, בציניות. תיאורים כאלו עשויים להיות משעשעים, נוקבים וחדים, ולפרקים, בעיקר בתיאור הוריה של הגיבורה, הם הזכירו לי את משפחתי שלי.

אולם זווית ראיה צינית כזו על המציאות אינה יכולה להחזיק לאורך זמן. כאשר הדמויות מתוארות באופן זה, קשה לקורא להזדהות עמן, הוא קורא את הספר מבעד אותה סלידה שמתארת המחברת. ציניות, שמעתי פעם, היא כמו מגן משוח בשמן: כל דבר שתזרוק על האדם הציני יחליק לפניו ולא יגע בו, כמו חץ הנזרק על מגן משוח בשמן. כאשר הדמויות מתוארות באופן ציני, הקורא לא יכול להזדהות עמן, אפילו לא לשנוא אותן. הן אינן יכולות לעורר רגש כלשהו בלב הקורא.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון (כפי שאפשר לראות כאן)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s