הערה על (אשליית) הבחירה החופשית

ביושבנו בינות עצי הזית, בעוד אחד מן המארבים ההו-כה חשובים שהשכבנו במילואים, שוחחתי עם חבריי למילואים על עובדת היותי צמחוני (סוגיה שעלתה לעתים קרובות כאשר המנה הצמחונית שלי בוששה לבוא, בעוד חבריי מלקקים את אצבעותיהם הנוטפות שומן-עוף). כפי שציינתי ברשומה קודמת ("רקמה אנושית אחת"), האגדות מספרות שכאשר הייתי בן שמונה, ביקשתי לחקות את אחי הגדול, שכחלק ממרד הנעורים שלו קרא תיגר על הבשר, ונהייתי צמחוני כמוהו. ושאלו אותי אחיי-לנשק, האם אין זה מבעס שקריירת הצמחונות שלי, שכבר מחזיקה 21 שנה (and counting), החלה למעשה מאיזו גחמה ילדותית שהטעם לה בטל, והאם באין הטעם בטל המעשה, בטלה הגזרה.

והשבתי: מתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם כבר איני כרוּך ושרוּך אחר אחי הגדול (אגב, אחי הוא קרניבור כבר כח"י שנים), אך ברבות השנים הצמחונות הפכה להיות חלק ממני: אני "חלבי" בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, קרי אין בי את אותה אכזריות שאני מוצא לעתים באוכלי-בשר (הרחבתי בנושא ברשומה על הסרט "בעל זבוב"), אכילת בשר מגעילה אותי (במובן של disgust ולא במובן של not tasty), ואני חושב שצמחונות נכונה מבחינה מוסרית (אם כי איני די אידיאולוג בכדי לעשות-נפשות לצמחונות).

ואני חושב שטמונה כאן תובנה שנכונה לחיים שלנו בכלל ולדת בפרט ובעיקר. בעוד אחד מדיוני-הסרק שניהלנו במהלך המילואים, הטיח בפניי חבר-מילואים שהוא אינו מבין איך ניתן להיות גם אדם דתי וגם משכיל, או בעל מחשבה ביקורתית. ובסוף כל התשובות אמרתי לו שכמה שהוא משחק אותה משכיל וביקורתי ואפיקורוס – הוא לא בחר באפיקורוסיותו, הוא נולד אליה. הוא מעולם לא היה באמת בעל בחירה חופשית לבחור בחילוניות או בדת. אם היה נולד דתי, ככל הנראה הוא היה נשאר דתי. כל שביכולתו לעשות, מרגע שנולד למציאות זו, הוא לשכלל את אמונתו בחילוניות.

הדברים כמובן נכונים גם לאנשים דתיים (בהסתייגות אחת, שאציין בהמשך). הרב יובל שרלו נשאל פעם מדוע אינו חוקר בנצרות ובבודהיזם ולמה אינו מנסה דתות אחרות בכדי לבחון את צדקת הדרך של היהדות, והוא השיב (למיטב זיכרוני) שבמקום בחינה אופקית (של כל הדתות) הוא מעדיף בחינה אנכית, להעמיק את תפישתו והבנתו את היהדות בכדי להוכיח את נכונותה. ואני חושב שכך רוב הדתיים, אולי אף באופן תת-מודע: הם בסך-הכל תינוקות שנשבו לתוך הדת שלהם; הם יכולים לשכלל ולהעמיק את התפישה הדתית שלהם, לבקר אותה ואף למקם עצמם בשוליה, אך בשל נקודת ההתחלה שלהם הם יישארו "לכודים בדת", לפחות ברמה מסוימת.

רק הסתייגות אחת: יותר קל להתפרק מהדת מאשר להתפרק מהאגנוסטיות או מהאפיקורסיות, שכן החילוניות אינה דורשת דבר בעוד לדת דרישות רבות, ו-ויתור על אחת מהן או על חלקן יוצר אפקט דומינו שגורם לנטישת הדת כולה (וכיוון שגברים מחוייבים ביותר מצוות מאשר נשים, שמעתי שזו אחת הסיבות לכך שיותר גברים חוזרים בשאלה מאשר נשים). ולכן מהבחינה הזו יותר קל לעזוב את הדת מאשר לעזוב את החילוניות.

והדברים נכונים לחיים בכלל: כמובן שאפשר להגר מהדת או להגר אל הדת, ויש אנשים רבים שעושים זאת (ורובם מרגישים, כמדומני, עקוּרים וזרים כמהגרים). אך הדבר מנפץ-במקצת את אשליית הבחירה החופשית: תאורטית האדם הינו בעל בחירה חופשית, וזה אחד מעיקרי האמונה (הלא-דתית, הכללית) שלי. בפועל, רוב בני האדם יוותרו אחוזים, ברמה מסוימת, בחינוך שהם קיבלו מבית.

ההשפעה של החינוך היא כמעט בלתי-מבוטלת. ולכן, טענתי ברשומה אחרת ("נגד שלמות: קצת אפולוגטיקה על מצוות המילה"), שחינוך הוא מעשה אלים הרבה יותר ממעשה המילה: שניהם משאירים חותם בל-יימחה בגוף האדם, רק שהחותם של החינוך משמעותי הרבה יותר להמשך החיים שלנו.

ואפשר להתבעס. ואפשר להשלים, ואפשר לשכלל ולהעמיק את התפישה שלנו שמושתתת על החינוך שקיבלנו. ואפשר ורצוי להשקיע בחינוך בדרך שאנו מאמינים בה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s