התיאור הסוריאליסטי הוא הכי ריאליסטי שיש: על הספר "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו

הספר "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו מלווה את שירותן הצבאי של שלוש נשים בְנות אותו מושב בצפון: יעל, המשרתת כמדריכת קליעה; אבישג, המגויסת ליחידת חי"ר של נשים ומשמשת גם כתצפיתנית בגבול הדרום; וליה, המשובצת ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית. הספר מוצג כרומאן הסָדוּר לפי פרקים, אולם נראה שנכון יותר יהיה לומר שמדובר בקובץ סיפורים שהחוט השוזר אותם הוא שבמרכזם עומדות שלוש דמויות אלו, אם כי הלחמתם יחד של כל הסיפורים אינה קוהרנטית דיה.

על אף שמוקד הספר הוא שירותן הצבאי של הגיבורות הראשיות, הספר נפתח בזמן היותן בכיתה י"ב. התחלה נבונה זו, שזוכה לסגירת מעגל לקראת סוף הספר, מעצימה את העובדה שלדעתי המחברת מבקשת להדגיש: חיילי צה"ל הם בסך הכול ילדים; הם מגויסים כילדים והם משתחררים כילדים. החייל לא עובר מטמורפזה בצבא, החיילים לא מתגייסים כנערים והופכים ל"גברים" (ולמה הצבא הופך את הנערות? ל"נשים"?!); הם פשוט הופכים להיות ילדים במדים, נערות במדים. נתון זה שם בפרופורציות הראויות את הציפיות שאנו משליכים על ילדינו וילדותנו המופקדים על ביטחוננו.

"עם הנצח לא מפחד" מצטרף לשורה של יצירות המתארות את ההווי הצבאי, אך יוצא מן השורה במספר דרכים שמבדלות אותו ומרוממות אותו על השאר, וששילובן יחד יוצר אפקט סינרגטי: מיקומן של שלוש הגיבורות בתפקידים הנמצאים על הרצף שבין הלוחם הקרבי בקוטב האחד לבין הג'ובניק בקוטב השני מאפשר למחברת לתאר את ההווי הצבאי של הלוחמות והלוחמים מזווית ראיה שונה, שהייתה פחות אמינה לו התיאור היה מצד לוחם קרבי.

זווית ראיה זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים בספר. הדרך הראשונה היא כתיבה בסגנון סוריאליסטי. תיאור כזה לא מפקיע את הרובד הריאליסטי של הסיפור, כלומר אין מניעה שדברים אלו אכן התרחשו; ומאידך, התיאורים נראים לעתים כל-כך הזויים שאתה כקורא מתקשה להאמין שהם אכן יכולים לקרות. אך במחשבה שניה, כשאני נזכר בחוויות שעברתי במהלך השירות הצבאי שלי, כשאני חושב על המדמנה שבה מדינת ישראל מתבוססת יותר מדי זמן, נראה כי במציאות הנוכחית התיאור הסוריאליסטי הוא התיאור הכי ריאליסטי שיש.

הדרך השנייה משתלבת בראשונה – גם אם אין היא הכרחית לה – והיא הליכה על הגבול הדק שבין מציאות לדמיון. כך, במספר מקומות בספר לא ברור האם הדברים התרחשו באמת או שהם רק פרי דמיונן של החיילות המְסַפרות.

מניסיוני כחייל, ההליכה באזור הדמדומים שבין המציאות לדמיון, ההסתכלות על כל המתרחש מבעד מַסַך חוצץ, היא הדרך היחידה המאפשרת לצלוח את השירות הצבאי. כשהחוויות הצבאיות הן קשות מנשוא, לעתים אין ברירה אלא לחשוב על כל הצבא כעל משחק, כהפקה אחת גדולה; כאשר המפקד מתאכזר אליך, הוא לא באמת אכזרי; הוא משחק את תפקיד המפקד האכזר ואתה בתפקיד החייל הקורבן. והשילוב שבין כתיבה סוריאליסטית יחד עם העמימות שבין המציאות לדמיון הופכים את הספר "עם הנצח לא מפחד" לתיאור מדויק, חד ונוקב של המציאות הצבאית.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון" (כפי שאפשר לראות כאן)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s