אני האשה: על "ניצבת" של אברהם ב. יהושע

במוקד הספר "ניצבת" של אברהם ב. יהושע עומדת נוגה, גרושה ללא ילדים, אשר מנגנת בנבל בתזמורת בהולנד. לאחר מות אביה שבה הגיבורה לישראל בכדי שאימה תוכל לבחון את אפשרות המעבר לדיור מוגן בתל אביב, קרוב למקום מגוריו של אחיה חוני, ובאותו זמן תשמור נוגה על דירת אמם בירושלים. בזמן שהותה בארץ, על מנת שתוכל להתפרנס מעט ולהעסיק את עצמה, נוגה עובדת בסוכנות ניצבים, ומופיעה כניצבת בסרטים וסדרות שונים.

העיסוק של יהושע באשה שמחליטה מרצונה שלא להביא ילדים הוא פורץ דרך. ארגוני נשים התנפלו בתוכחה על יהושע על כך שאמר בראיון ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כי לדעתו אשה שמחליטה שלא להביא ילדים היא נכה, אך הראיון בעיתון טפל לרעיון שעומד במרכז הספר; מחר יעטפו בעיתון הזה דגים, ואילו לספר של יהושע, שבמרכזו עומדת אשה שבחרה שלא להביא ילדים לעולם, מובטחים חיים ארוכים. עוד עשור ויותר, אשה אשר תקרא בספר, ותעמוד בדילמה שליוותה את הגיבורה, עשויה אולי לשאוב ממנו כוחות.

חידת בחירתה של נוגה שלא ללדת זוכה להתרה במהלך הספר, וזה לדעתי הפגם היחידי בספרו המצוין של יהושע. כמובן, הקורא רשאי שלא לקבל את הפרשנות שהגיבורה הראשית או דמויות אחרות מעניקות למעשה זה או למעשה אחר, שכן דמויות העלילה עשויות לפעול ממניעים שהן לא מודעות להם או שהמחבר בוחר שלא לחשוף ואפילו לכסות עליהם באמצעות פרשנות-מסווה. ולכן גם דעתו האישית של יהושע, שאינה באה לידי ביטוי מפורש בספר, היא שולית. אלא שהדיון הנרחב יחסית שנעשה בבחירתה של נוגה דוחק את רגלי הקורא מלפתח מניעים משלו למעשה. מוטב היה, לדעתי, לו המניע למעשה היה רק נרמז בספר.

הכתיבה של יהושע נעימה מאוד לעין ולא פחות חשוב ערבה לאוזן, כלומר בעלת ריתמוס שהתנגנותו גורמת לעונג של ממש. השפה שלו לא מציבה בפני הקורא משוכות המקשות עליו לקרוא את הספר, ויחד עם זאת אינה מקלה על הקורא ואינה מאפשרת לו לרוץ ולדלג בספר. השפה של יהושע מכריחה את הקורא לשהות בתוך הטקסט, להשעות את מבטו על הטקסט ולהשתאות על האמור בטקסט.

טווית העלילה של המחבר היא מעשה אמן, והיא אינה מתמקדת רק בעלילה המרכזית אלא גם בפרטים הכי קטנים. כך למשל, יהושע דואג ששוט שנקנה במערכה הראשונה, יצליף, באופן לא צפוי, במערכה השלישית. עבודתה של נוגה כניצבת הופכת את הספר למרובה עלילות, לרב עלילייה, ומאפשרת למחבר, באמצעות הגיבורה הראשית שפושטת ולובשת דמויות, להשתתף במשחק הזהויות הפוסטמודרני, אך מבלי להיות חלק ממנו. זה למעשה הפוסטמודרניזם בהתגלמותו: להיות הייצוג של הדבר מבלי להיות הדבר עצמו; ללכת עם ולהרגיש בלי.

עד היכן מגיעה קפדנותו של יהושע על כל פרט? הנה למשל פרט שקוראים רבים בוודאי לא הבחינו בו: לאורך כל הקריאה בספר הדהד בי הפסוק מהתנ"ך "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה" (ספר שמואל א, פרק א, פסוק 26). המילה נִּצֶּבֶת, כשם הספר, מופיעה בתנ"ך רק בפסוק זה. את המשפט הזה אומרת חנה, אשת אלקנה, שהיא אולי האישה העקרה המפורסמת ביותר בתנ"ך (לצד רוב אימהות האומה – פרדוקס נפלא בפני עצמו). משסיימתי לקרוא פתחתי את התנ"ך ומצאתי שלאחר שחנה נפקדת בבנה שמואל וזה נגמל, היא מעלה למשכן שלושה פרים ואיפת קמח. ועוד משהו קטן חנה מעלה – נבל-יין (כלי קיבול ליין).

כזכור, נוגה בחרה שלא להביא ילדים, כלומר היא "עקרה", היא עיקרה את רצונה ללדת, והיא גם נבלנית. אלו אולי פרטים קטנים, אך הם מאירים את כל הספר, והם מכריחים את המוח של הקורא לעבוד גם לאחר שסיים לקרוא. האינטר-טקסטואליות והדיוק של יהושע אינם רק מלאכת מחשבת של המחבר, והם לא רק גורמים המניעים את גלגלי-המוח החורקים של הקורא. אותי אישית הם ריגשו, עד כדי הוזלת דמעה בקצה העין.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר מגפון (כפי שאפשר לראות כאן)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s