מהרהר על חתונה – פרק ג

הייתי השבוע בחתונה של חברה קרובה, ובתור אנתרופולוג-חתונות חובבן (אם הייתי מקצוען הייתי גם נטמע בקהילת המוזמנים לחתונה, ודי לחכימא), חשבתי לפרוט חלק מההרהורים שעלו בי במהלך החתונה, ובכך להמשיך את מסורת כתיבת הרהוריי על חתונות (תנו מבט ברשימות קודמות: מהרהר על חתונה; מהרהר על חתונה (פרק ב); החתונה של האקסית). יום יבוא וגם אהיה אנתרופולוג-הלוויות, אך בינתיים, כיוון שאני בגיל שבו כו-לם מתחתנים, אסתפק ברשמיי מחתונות.

הרב בחתונה היה מהזן המכונה "הרב המזמר" או "הרב הסטנדפיסט", ומדי פעם שילב בטקס עוד בדיחה עבשה. בהתחלה נרתעתי. חתונה זה סיפור רציני. מעבר לעובדה שמדובר בסיפור אהבה מרגש ובמחויבות משפטית בעלת השלכת כלכליות עצומות – כפי שכתבתי ברשומה "החתונה של האקסית", לפי התפישה היהודית זהו רגע קדוש, רגע שבו המציאות אינה כמו שהייתה בעבר. העולם (ולא רק בני הזוג) לא ישוב להיות אותו דבר.

אבל בדיעבד אני חושב שהגישה הזו נכונה, שכן "הרב המזמר" הוא למעשה "הרב המתקשר". הייתי בעוד שתי חתונות בחצי שנה האחרונה. בחתונה הראשונה, של זוג חילוני, החופה הייתה קצרה מאוד ולא ניתנו הסברים כלל על הטקס. בחתונה השנייה, של זוג דתי, היה הליך הפוך: החופה הייתה ארוכה כאורך הגלות. משתי החתונות יצאתי בתחושה שהרב והזוג ויתרו על הקהל: הן בחופה המקוצרת והן בחופה הארוכה, הזוג והרב ידעו שהקהל ממילא לא מקשיב: בחתונה של החילונים ביקשו להקל על הקהל בכדי להגיע לחלק המשמעותי של החתונה (אוכל, ריקודים); בחתונה של הדתיים הזוג למעשה אמר: אם ממילא הקהל לא מקשיב, נעשה חופה כפי שאנחנו רואים לנכון. שהקהל ימתין.

ולעומת זאת, בחתונה שבה הייתי השבוע הרב היה רב מתקשר, הוא תיקשר עם הקהל. היה אכפת לו מהקהל. הוא הבין שהחופה לא מתרחשת רק במרחב הפנימי שבין בני הזוג, או במעגל הרחב יותר של כל שחקני החתונה (המשפחה המצומצמת, העדים וכו') – החתונה היא טקס חברתי, ולכן חשוב ללכוד את תשומת הלב של הקהל, חשוב שהקהל יהיה נוכח בו.

ברשומה הראשונה (מהרהר על חתונה) עמדתי בהרחבה על כך שחתונה היא בראש ובראשונה טקס חברתי, שבו החברה חוגגת את המשך קיומה של הקהילה, את הבטחת רציפות הקהילה. באותה רשימה ביקרתי את אותם זוגות שנכנעים לרצון הקהילה ומוותרים בכך על הפן האישי והרומנטי שמשתקף מהנישואין.

ובמהלך החתונה של השבוע חשבתי שהפן החברתי-קהילתי שבחתונה הוא גם "סוד המשיכה" שלה. החתונה היא מוסד חברתי כיוון שהיא דואגת להמשך של שרשרת הדורות, ולכן הקהילה מקדשת את הרגע הזה. אבל קידוש רגע החתונה, הפיכת החתונה למוסד חברתי, גם מציב את המוסד הזה כנורמה, ואת כל מי שאינו חלק מן המוסד הזה – להלן: רווקים – ללא-נורמליים, לאנשי-שוליים. נכון, אפשר לבקר את הציפייה החברתית להתיישר לפי הנורמות החברתיות, ולפעמים רצוי ואף חובה לרדת לשוליים.

אבל גם הנון-קונפורמיסטים, כפי שאני באתרים מסוימים בחיים, רוצים מדי פעם אשרור שהם נורמליים, שהם בסדר, שהם כרו לעצמם – ברצון או באונס – דרך ייחודית ועצמאית, ולא כרו לעצמם קבר. כי כשהאדם סוטה מדרך המלך, כאשר הוא משיל מעליו את הפיקוח החברתי, הוא לוקח סיכון שהוא ילך לאיבוד בנתיבי ה(אי)-שפיות.

כשהאדם מתחתן, כאשר הוא עושה מעשה כמו שכולם עושים, הוא גם יודע שהוא נורמלי, שהוא פועל בהתאם לנורמות, והוא גם מכניס את עצמו מתחת לחופה-החברתית; הוא עוד חוליה בשרשרת-הדורות, ושאר החוליות בשרשרת ידאגו שהוא לא ילך לאיבוד. כל עוד האדם לא מתחתן, הוא מנותק מהשרשרת. והחתונה מספקת את האשרור הזה, היא חותמת כשרות, חותמת נורמליות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s