עיקור הרצון: בין חנה גיבורת "שמואל" לנוגה גיבורת "ניצבת"

בביקורת שלי על "ניצבת", ספרו המצוין של אברהם ב. יהושע, כתבתי שהתרגשתי מאוד מהאינטר-טקסטואליות שמצאתי בין הספר של יהושע ובין סיפור חנה אשת אלקנה (שמואל א א), שכן ספרו של יהושע מספר על אשה שהחליטה שלא להביא ילדים לעולם והיא ניצבת בסרטים וסדרות שונות, ואילו חנה היא אחת מנשות התנ"ך העקרות (שנפקדת בסוף בבנה שמואל) והיא גם אומרת לעלי הכהן "אני האשה הניצבת עמכה בזה", כאשר זו הפעם היחידה שהמילה ניצבת מופיעה בתנ"ך. ובעקבות הביקורת נשאלתי על ידי חבריי שאלות הנוגעות לאותה אינטר-טקסטואליות ו"כיצד זה עובד", ובעיקר נשאלתי "ואז מה?", כלומר חיברת בין נוגה גיבורת "ניצבת" לחנה מהתנ"ך. so what?

נתחיל בשאלה הראשונה: האינטר-טקסטואליות מתרחשת במוחו של הקורא; הטקסט יכול לרפרר או לרמוז לטקסט אחר, אבל אין הכרח שהוא יעשה זאת. למשל, במקרה של נוגה וחנה, אני פרגנתי ליהושע וחשבתי (באמת ובתמים) שהוא חשב על זה לבד, אבל בעקבות הביקורת יהושע כתב לי מייל ובו הוא אמר שהוא בכלל לא חשב על חנה והחיבור שעשיתי הוא יוצא מן הכלל. האינטר-טקסטואליות התרחשה בראשי בלבד.

אינטר-טקסטואליות יכולה להיות בין שני טקסטים כתובים (למשל, שני ספרים), והיא יכולה להיות בין טקסט כתוב לבין טקסט-סיטואציוני, כלומר בין מה שקראנו לבין התרחשות שהייתה לנו במציאות. למשל, אינטר-טקסטואליות יכולה להיות בין הספר "ניצבת" לבין סיפור (שהתרחש במציאות) ששמענו על אשה שמחליטה לא להביא ילדים, ואנו עשויים להתפעל מאותו "צירוף מקרים". במקרה זה, ברור שיהושע לא יכול לכוון לאותה אשה שהחליטה החלטה פרטית לחלוטין, שכן החלטה זו מאוחרת לספר.

אוקיי, ואז מה? מגניב, מצאת שחנה העקרה היא "האשה הניצבת" ונוגה היא אשה שניצבת בסרטים ובוחרת שלא להביא ילדים, כלומר היא, עברה עיקור מנטלי, היא עיקרה את הרצון שלה ללדת. ואז מה? למרות שחשבתי על "ההשלכות" של החיבור בין נוגה לחנה, אני אישית לא חש צורך להמשיך הלאה, ומבחינתי אפשר לעצור כאן. ההתרגשות שחשתי והדמעה האמתית בקצה העין נקוותה אך ורק בשל החיבור בין שני הטקסטים.

אבל, מכיוון שהאינטר-טקסטואליות מתרחשת במוחו של הקורא, הקורא יכול להמשיך הלאה ולחשוב על המשמעות של אותו חיבור. ראשית, יש (מעט) קווי דמיון בין חנה ונוגה: לאלקנה בן-זוגה של חנה יש שתי נשים (חנה ופנינה), וגם לאוריה, בן-זוגה לשעבר של נוגה יש שתי נשים – נוגה, אשתו לשעבר, ואשתו בהווה. אוריה אמנם לא ביגמיסט רשמית, כמו אלקנה, אך עלילות הסיפור מראות שהוא עדיין חש את עצמו נשוי לנוגה.

קו-הדמיון המרכזי קשור אף הוא לבן-זוגן של העקרות: אלקנה מטורף על חנה, והוא אומר לה, עזבי אותך מילדים, שרק יכולים להרוס לנו את הרומנטיקה, "אנוכי טוב לך מעשרה בנים". גם אוריה בן-זוגה של נוגה מטורף עליה, אבל הטירוף הזה לא מקהה את רצונו לילדים. אלא שנוגה חשה שהאהבה הזו חונקת אותה, ולכן היא מחליטה שלא להביא ילדים, דבר שמביא בסופו של דבר לגירושיהם. כלומר, בעוד העקרות אצל חנה ואלקנה הביאו למשבר בנישואין והילד – שמואל – הציל אותם, העקרות-מרצון של נוגה הביאה לסיום הנישואין שלה.

לכן התלייה של נוגה את אי-הולדת הילדים באהבתו של אוריה, ובאופן כללי, האמירה כאילו ההורות משפיעה על הזוגיות – היא לא משכנעת: מדובר בשני מישורים שונים: בן זוג הוא לא תחליף לילד (כמו שחושב אלקנה), והילדים לא בהכרח הורסים את הזוגיות; שמואל אמנם מוכיח שילדים יכולים להציל את הזוגיות, אך באופן כללי אלפי משברי-נישואין ומקרי גירושין יעידו שהולדת ילדים לא פותרת בעיות בזוגיות; בעיות בזוגיות יש לפתור במישור הזוגיות בלבד.

וכאן אני מגיע לשוני בין הדמויות. יהושע רמז, והדבר עולה גם בראיון שהוא ערך ב"שבעה ימים", כי הניצבות – בניגוד לשחקנים הראשיים במחזה או בסרט – מעידה על פסיביות, וכמוה ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם. לעולם זאת, הניצבות של חנה צועקת אקטיביות, צועקת נוכחות: הנני כאן, אני האשה! היא אומרת לעלי הכהן, אני האשה שהתפללה שייוולד לה ילד וכמו שנדרתי אני מקריבה את הילד לעבודת האל. חנה הייתה אקטיבית בתפילתה (ומכאן, שגם תפילה היא "אקטיבית", בניגוד למחשבה כאילו תפילה משמעותה פסיביות, אפס מעשה), והיא אקטיבית כעת, כאשר שמואל נגמל והיא מקיימת את נדרה.

השוני המרכזי בין חנה לנוגה הוא כמובן שנוגה מרגישה שהיא מממשת את עצמה גם אם אין לה ילדים, ואילו חנה מרגישה שבלי ילדים חייה אינם חיים, עד כדי כך שהיא עושה מעשה אבסורדי: היא מקריבה לעבודת ה' את הילד שאליו התפללה כל-כך. הדבר דומה (אם כי בהחלט לא זהה) לאשה שכל-כך רוצה ילד, שלאחר שהיא יולדת היא נותנת אותו לאישה אחרת שתגדל אותו. (בפרק ב מסופר שחנה ילדה עוד שלושה בנים ושתי בנות, אבל את זה היא כמובן לא הייתה יכולה לדעת; היא צפתה לילד אחד).

לכן ניתן לומר שמה שחנה רוצה הוא לא בהכרח את הילד, אלא היא רוצה לדעת שיש ביכולתה ללדת ילדים, היא חשה פגומה שהיא לא ככל הנשים – והדבר בוודאי נכון שהיא חלק מצמד, כלומר שהיא משווה את עצמה כל הזמן לפנינה, אשתו השנייה של שמואל. והצורך לדעת שהיא יכולה ללדת ילדים מלווה את כל הסיפור "ניצבת", והוא גם חותם את הסיפור.

סיכום: כאמור, אני מסתפק רק ברפרור שבין נוגה לחנה. אבל אם רוצים להתקדם הלאה, הדבר המרכזי שאני לוקח מהחיבור הזה הוא שהעקרות, הן אצל חנה והן אצל נוגה, היא עקרות הרצון, עיקור הרצון. חנה היא עקרה, אבל הרצון שלה מבקיע את העקרות (תנו דעתכןם לכך שבשפה הארמית לרצון ותפילה יש אותה מילה – בעי); הרצון הבוער של חנה, הניצבות שלה, הם אקטיביים, והאקטיביות הזו היא שמובילה אותה להיפקד. מנגד, נוגה אכן פסיבית. אך היא לא פסיבית בגלל שהיא החליטה שלא להביא ילדים; היא פסיבית בגלל שהיא עיקרה את הרצון שלה להביא ילדים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s