האם יש פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין? בעקבות שקד נ' זילברפרב – פסק דין אחד בשבוע

מדור חדש: פסק דין אחד בשבוע. במדור זה אספר את הסיפור שעומד בבסיסו של פסק דין אחד, מן העבר, ושבמרכזו עומדת שאלה משפטית או סיפור אנושי מעניינים. לפעמים פסק הדין יהיה קשור לענייני דיומא, לרוב הבחירה בפסק הדין תהיה בגלל שהוא התרחש היום לפני כך וכך שנים. מעבר לסיפור העובדות בפסק-הדין, אנסה לתת ערך מוסף, כמו ביקורת על פסק הדין או הפנייה למקורות נוספים, משפטיים ולבר-משפטיים.

**

זיוה זילברפרב התגרשה מבן-זוגה באוקטובר 1962. כחודש לאחר מכן, הכירה את יואב שקד. לא יצאו ימים רבים ובני הזוג החלו לקיים יחסי אישות, אשר כתוצאה מהם הרתה זילברפרב ונולד ילדם. לאחר שהרתה נרשמו בני הזוג לנישואין ברבנות, אך אז חזר בו שקד מהבטחתו ומצא לו אשה אחרת. בעקבות כך זילברפרב תבעה את שקד על הפרת הבטחת הנישואין [ע"א 58/73 שקד נ' זילברפרב, פ"ד כט(1) 151 (1974); היום לפני 40 שנה].

זילברפרב פרטה את כל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרה זו: הפסקת העבודה בעת ההיריון ושנה אחריו לשם טיפול בילד, הוצאות הטיפול בילד וכן נזק של צער נפשי והבושה, לרבות הקושי להתחתן מחדש. המשיבה חישבה שסכום זה מגיע ל-21,250 לירות ישראליות (ל"י), ואילו ביהמ"ש המחוזי פסק לה 12,000 ל"י מבלי שפרט מדוע, אם כי ניתן לתלות זאת בכך שהאשה התחתנה מחדש, כך שהחשש מהקושי להתחתן מחדש – התבדה.

השאלה המשפטית שעמדה במוקד הערעור היא האם יש להביא בחשבון הפיצויים את נזקי האשה הקשורים בהריון ובלידה, כלומר האם הפסד ההשתכרות (שכן האישה הפסיקה לעבוד בשל ההיריון והלידה) הוא תוצאה של הפרת הבטחת הנישואין. בהנחה שהאיש ממילא צריך לשאת בהוצאות הילד (מזונות ילדים) והאשה התחתנה מחדש – כל הנזק של הפרת ההבטחה מסתכם למעשה בהפסקת העבודה, שהיא תוצאה של ההריון, שהוא – כך נטען – תוצאה של הבטחת הנישואין.

השופט ברנזון מציין שהוא לא מצא מקרה של הפסד השתכרות או ויתור על מקום עבודה בשל היריון שהיה קשור בהבטחת נישואין, אך הוא מביא מספר מקרים בהם הפרת הבטחת נישואין גרמה להפסד כספי, למשל אשה שכתוצאה מהפרת הבטחת נישואין חיסלה את העסק שלה, או אשה שבשל הריונה הפסיקה לעבוד. לאור זאת, השופט ברנזון מציין שמכיוון שההיריון הוא תוצאה ישירה של ההסכמה להינשא, אפשר להביא בחשבון את ההוצאות שנגרמו לאשה בשל ההיריון, לרבות הפסקת העבודה.

פסק הדין פותח פתח לעולם שכבר כמעט ואיננו קיים: הבטחות נישואין. את הבטחות נישואין יש לראות בפרספקטיבה של דיני החוזים. בעבר היה נהוג לראות בהבטחות נישואין כחוזה מחייב ולכן אפשר לתבוע על הפרתן. לצורך כך, על התובע היה להוכיח כי אכן בבסיס החוזה הזה, חוזה הבטחת הנישואין, עמדה כוונה לכונן יחסים משפטיים, ולא "הסכם ג'נטלמני", שהגם שכוונת כורתיו הייתה להתחייב זה לזה – אין הם התכוונו לכונן יחסים משפטיים.

נושא הפרת הבטחת הנישואין מעלה עמו קשיים רבים: ראשית ישנה השאלה המוסדית: האם ראוי לאכוף הבטחות שהן מתחום הרגש, האם ראוי לבחון יחסים רגשיים באספקלריה חוזית? האם ניתן לכפות על זוג מאורסים להתחתן זה עם זו בשל ההבטחה שניתנה למרות שאין הם חפצים בכך? שנית, האם ניתן בכלל לבחון נושא זה בכלים חוזיים. למשל, לפי דיני החוזים אסור שיהיה שום פגם בחוזה, כמו הטעיה: נניח שהאיש חשב שהאשה אוהבת אותו והתברר לו שלא – האם הוא הוטעה?

השופט ריבלין מפרט קשיים אלו בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209, 234-226 (2004), ומציין כי לאור זאת, כיום המגמה היא שלא להכיר בהבטחת נישואין כחוזה מחייב, ובמספר מדינות (אנגליה, קנדה, מדינות שונות בארה"ב) נקבע בחקיקה או בפסיקה כי הבטחה לנישואין אינה מחייבת, או שזו צומצמה מאוד. ריבלין מציין שלשיטתו יש לצמצם את עילת התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין לנזקים כספיים שהוצאו בגין הבטחה זו (הכנות לחתונה), ואילו נזקים נפשיים יש להגביל רק למקרה של תרמית או מצג שווא (קרי, שמעולם לא הייתה כוונה להתחתן).

הביקורת שלי על פסק הדין של השופט ברנזון היא שראשית, הפסד ההשתכרות הוא לא תוצאה ישירה של הבטחת הנישואין, אלא תוצאה עקיפה: האשה נכנסה להיריון ולכן הפסיקה לעבוד. ברנזון מציין מקרה של אשה שהפסיקה את הריונה ואף ניסתה להתאבד בשל הפרת הבטחת הנישואין, ושם נקבע כי כיוון ששתי פעולות אלו הן פעולות רצוניות – אין הן תוצאה של הפרת ההבטחה. האם כניסה להיריון איננה פעולה רצונית? (אפילו אם כתוצאה מהפרת ההבטחה נגרמו לאשה נזקים).

יתרה מזו, נראה לומר שאין קשר בין הבטחת הנישואין (ובין הפרתה) לבין ההיריון. למשל, במקרה האחרון שהשופט ברנזון מציין [ת"א (מחוזי י-ם) 2068/62 בן הרוש נ' חזן, פסקים (מחוזיים) מו 150 (1965)], מדובר היה במקרה שבו האיש כמעט אנס את האשה, וזו נתרצתה לו רק לאחר שהבטיח שיינשא לה: "בלילה הראשון שכב הנתבע עם התובעת משכב גבר עם אשה ואם כי הדבר לא היה לרצונה בתחילה וניסתה לדחותו היא נתרצתה כשהוא הבטיח להינשא אליה. כך הוא עשה בכל לילה…" [שם, בעמ' 153]. כלומר, ההיריון והבטחת הנישואין היו קשורים זה לזה לבלתי הפרד.

לעומת זאת, במקרה שלנו ההיריון קדם להבטחת הנישואין, כפי שעולה מעובדות פסק הדין: "כחודש לאחר [גירושיה – א' נ'] הכירה את המערער. לא יצאו ימים רבים והם החלו לקיים חיי אישות, אשר כתוצאה מהם הרתה המשיבה […] לאחר שהרתה נרשמו הצדדים ברבנות לנישואין… [שם, בעמ' 152; ההדגשה שלי – א' נ']. ההיריון אינו תוצאה של הבטחה אלא של יחסי האישות שקדמו להבטחה. הגם שעל האיש לשאת בהוצאות מזונות הילדים, על האשה לשאת בהשלכות ההיריון לבדה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s