מי אני, העיר תל אביב? על קובץ הסיפורים "תל אביב נואר"

הספר "תל אביב נואר" מאגד בתוכו ארבעה-עשר סיפורים קצרים שכתבו יוצרים שונים ומתכתבים בצורה זו או אחרת עם העיר תל אביב. הקובץ, בעריכתם של אתגר קרת ואסף גברון, יוצא לאור בו-זמנית בעברית ובאנגלית ב"סדרת ערי נואר" של הוצאת Akashic, במסגרתה יצאו לאור למעלה מששים ספרי-נואר על ערים רבות ברחבי העולם, מניו-יורק ועד טהרן.

ההתכנסות סביב תל אביב מטילה על הכותבים אחריות מוגברת. ראשית, סיפורי הקובץ מעמידים מראה מול העיר ללא הפסקה. הם מציירים קלסתר של העיר, גם אם קלסתר סובייקטיבי וחלקי בלבד, והם מחייבים את העיר העברית הראשונה לשאול את עצמה: מי אני? האם אני ניו-יורק של הישראלים, או שכפול של עיר אחרת בעולם רק בגרסה עברית? איני יודע אם הדבר בשלבי תכנון, אך כמדומני ש"ירושלים נואר" יהיה קובץ מעניין יותר, לאור הגיוון הדמוגרפי של העיר, הקדושה שדתות שונות מייחסות לה והמצב הגיאופוליטי הנפיץ שלה; יש הרבה יותר פוטנציאל לאפלוליות בירושלים.

הנטל הרובץ על כתפי הסופרים גדול יותר בשל הוצאת הספר בעברית ובאנגלית במקביל, שכן עליהם להציג את פניה של תל אביב הן בפני הקהל בישראל והן בפני הקהל בעולם, כאשר כל אחד מן הקהלים שופט את התוצאה לפי קריטריונים שונים: אם תל אביב היא עיר קוסמופוליטית, מה מייחד אותה, ישאל הקורא העולמי, ממטרופולין אחרות בעולם? הקורא הישראלי, מנגד, יבקש לקרוא את העיר בעיניים חדשות, שלא מבעד לסטריאוטיפים המוכרים של תל אביב.

נוסף על כך, על הכותבים להוכיח כי הסיפורים שלהם ראויים לפרסום בפני עצמם, ולא נכנסו לקובץ רק בגלל שהדמות הראשית בסיפור גרה ברחוב "ארבע ארצות" בתל אביב או כי שוכב במגירה של הסופרת סיפור בו הגיבור עובד בדיזינגוף סנטר. קיבוץ סיפורים לפי קונספט מזמין בינוניות, כשם, להבדיל, שכל הזמנת סיפור לפי אידיאולוגיה מסוימת מעלה את החשש שהמניע לכתיבת הסיפור עלול לפגום בטיבו.

רוב הסיפורים בקובץ נופלים באחת המלכודות האלו. סיפורים רבים, בהם "Clear Recent History" של גון בן-ארי, "מערבולת" של סיליה בקנג או "המיותרים" של גיא עד, הם גם בינוניים מאוד וגם לא מאוד תל-אביביים, והיו יכולים באותה מידה להתרחש בעיר אחרת, הגם שרחובותיה של תל אביב מפציעים באופן רנדומלי במהלך הסיפורים; סיפורים אחרים, כמו "נשים" של מתן חרמוני, "הבלש שזלג הצידה בזמן" של לביא תדהר, "סנטר" של אסף גברון או "תל כביר" של שמעון אדף הם אמנם יחסית תל-אביביים, אך מעבר לכך הם די בינוניים, מה שמעלה את החשש האמור שלולא הקובץ הנוכחי לא היו רואים אור.

סיפורים אחרים, כמו "מורה דרך" של יואב כ"ץ או "מסכת שינה" של גדי טאוב, הם יחסית טובים, אך הם מאששים את הסטריאוטיפים התל אביביים, ולכן קצת משעממים בעיניי, כקורא ישראלי. הסיפור של טאוב, למשל, מתרחש סביב מכוני ליווי. בכך שיש זונות בתל אביב, כשם שיש קדושה בירושלים – אין כל חידוש. יהיה מרתק יותר לקרוא על אי של קדושה בתל אביב או על מכוני ליווי בירושלים. מנחם בגין הודיע לנו ש"יש שופטים בירושלים". האם יש זונות בירושלים?

שני הסיפורים הטובים ביותר בקובץ, הן מבחינה תמתית והן מבחינה פיגורטיבית, הם "אל הגינה" של דקלה קידר ו"מי ילד טוב!" של ג'וליה פרמנטו. הראשון מעניק חתך סוציו-אקונומי מדויק של תושבים שונים בתל אביב ובכך מספק מבט פנורמי על העיר; השני פותח בתל-אביב, יוצא ממנה וחוזר אליה, ובאמצעות בחינת הגבולות של העיר מצליח להעמיד דיוקן עמוק ומדויק – או לפחות טיוטה לדיוקן – של תל אביב.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

תענית משפחה

גזרתי על עצמי תענית משפחה. מאז המפגש המשפחתי האחרון לפני קצת יותר משבועיים – שגם אותו חתכתי באמצע – ניתקתי, כמעט לחלוטין, קשרים עם המשפחה: אני לא עונה לטלפונים, ולא משיב למסרונים, וכמובן לא בא לבקר את ההורים. כמו שתענית דיבור תפקידה להתנקות משימוש לרעה בדיבור, ותענית אכילה (שלא מטעמי דת) באה לאחר תחושה של האבסת-יתר – כך תענית משפחה נועדה להתנקות מהמשפחה. נחנקנו. נחנקתי.

לפני מעט יותר משנתיים עשתה אחותי הבינונית צעד דומה, וניתחתי ברשומה "לאחותי", למיטב הבנתי, את המעשה שלה. כתבתי אז שלושה דברים: ראשית, שמשהו קרה ואין אנו, משפחתה, אשמים בכך, אך היא בוחרת לכלות בנו את זעמה כיוון שהיא יכולה – אגב, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש לגלות שאנשים עושים מעשים, בעיקר מעשים שגובלים בכוחנות, רק כיוון שהם יכולים – שכן בתור משפחה אנחנו נמחל לה; שנית, שמדובר בהימנעות מעשייה שדורשת ממנה אנרגיה רבה; ושלישית, שההיעלמות ההיא צועקת תשומת לב.

לי ולאחותי, שאנו חולקים ביחד את התואר "ילד סנדוויץ'", יש קווי דמיון מסוימים. אולם מעבר לעובדה כי ניתן למתוח קווי דמיון בין כל צמד אחים, גם במשפחתנו – הנתק שלה והנתק שלי שונים, לפחות ככל שמדובר בקריטריונים שמניתי לעיל: הן מבחינת האנרגיה הנדרשת, הן מבחינת תשומת הלב ובעיקר מבחינת הסיבה לנתק. אתחיל דווקא מהסיבה, שכן היא לדעתי משליכה על האנרגיה ועל תשומת הלב ושני אלו הם נגזרות שלה.

שלא כמו במקרה של אחותי (כפי שאני הערכתי אותו), במקרה שלי הנתק מהמשפחה נובע מהמשפחה. כתבתי אז שבניגוד לקשר-חברי, אחד המאפיינים הייחודיים של קשר משפחתי הוא היותו בלתי ניתן להתרה, והמשפחה תסלח לנו על רוב פשעינו, גם אם ננתק איתם את הקשר ללא סיבה – כמו שאחותי עשתה. אין ספק שגם אני מנצל תכונה ייחודית זו, והסיכון שאני לוקח בהפסקת-המשפחה שלי הוא נמוך מאוד לכן.

אלא שהעובדה שהכל נסלח וקשר משפחתי הוא לאו-בר-ניתוק, יוצרת מאזן כוחות אימתני שבו כל אחד רשאי לעשות (כמעט) ככל העולה על רוחו, ולעולם לא ייענש בסנקציה על מעשיו: אם אברהם ינצל באופן מערכתי את חברו שלמה, כנראה שבשלב מסוים שלמה ינתק את הקשרים עמו. לעומת זאת, אם ראובן ינצל את אחיו שמעון, או אפילו רק ינסה לשחק קצת על הפריבילגיה לפיה הקשר המשפחתי לא במהרה יינתק – אזי הסיכון שהוא לוקח הוא נמוך מאוד. לכן אחי הגדול ואחותי הבינונית – שעל שניהם אני כועס במיוחד – יכולים לנצל את קשרי המשפחה, או אותי באופן ספציפי (גם אם לא ניצול חמור), מבלי לחשוב שהדבר מחייב אותם במשהו; הם יכולים לנגן על המיתר הייחודי הזה מבלי לחשוש שהמיתר ישחק או יקרע.

אמת: שלא כמו אצל בועז שרעבי או ג'וזי כץ – אצלי לא הכל בסדר, "אצלי הכל ברוך השם", וברוך השם זה רמז יהודי יפה בעיניי לכך שלא הכל בסדר, בלשון המעטה. ולכן אולי בימים כסדרם הייתי מוחל לאחיי על מה שאני מרגיש כניצול. אני גם לא כועס על אחיי בכך שהמצב הוא ברוך השם. אלא שהעובדה שהמצב הוא ברוך השם רק מחדדת אצלי את ההתייחסות הלא-הוגנת של אחיי. ומכאן לעניין תשומת הלב: התענית כן נועדה למשוך תשומת לב במובן זה שאחיי יבינו שאני כועס על מה שאני מחשיב כניצול, שיבינו שמערך הכוחות לפיו קשר המשפחה הוא לעולמי-עולמים הוא לא דבר מובן מאליו; אני לא מבקש בתעניתי שישימו לב למצוקותיי האחרות, אלא שלא יעמיסו מצוקה נוספת על מצוקותיי האחרות.

המצוקות האחרות משיבות גם לשאלת האנרגיה הנגזלת או הנחסכת. ככל שאני מזקין ובא בימים אני מעריך את הוריי, ובעיקר את אימא שלי, יותר. אלא שבכל פעם שאני פוגש או אפילו מדבר עם אימא שלי, אני חש את המבט שלה עליי, את המבט הספק שופט-ספק מרחם על "המצב שלי", על כך שאני עדיין לא נשוי ועדיין לא דתי-מספיק (ועל שאר הצרות שלי, או בקיצור: "מה נהיה ממך?!"). והמבט השופט והמבט המרחם של אימא – גם אם הוא נעשה מאהבה – הוא כמו ריחיים על צווארי. ככל שהמגע שלי עם אימא הוא קרוב ואינטנסיבי יותר, כך הצער שאני גורם לה הוא גדול יותר. כך שמעבר לכך שאני צריך לשאת בחיי את האבל שלי על עצמי, אני יודע שכל מגע עם אימא רק גורם לה לצער גדול וכך אני צריך לשאת גם את הצער שלי על עצמי וגם את צערה של אימי עליי.

ולכן בניתוק המשפחתי יש הרבה אנרגיה שנחסכת, כי היגון הכפול הזה הוא מעיק. נכון, יש גם צד שני למטבע והוא שתענית-המשפחה שלי גם שואבת ממני כוחות, שכן לפעמים בא לי להתקשר עם אחיי ובעיקר עם אימא, לדרוש בשלומה ולספר לה בשלומי. אלא שאני יודע, שככל שארבה לדרוש בשלומי גם ארבה את צערה שלה. ובמאזן הזה – גדול עווני מנשוא.

ספר הזוהר: על הספר "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק

הספר "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, המתאר את קורותיו של פָּאול בּוימֶר וחבריו החיילים הגרמניים במלחמת העולם הראשונה – הוא ספר מעגלי, או יותר נכון: ספר ספיראלי, כלומר קו העלילה בספר לכאורה מתקדם, אך למעשה הוא מוביל לאותו מקום. "האם חולפים שבועות – חודשים – שנים?" שואל המספר. "לא, רק ימים. אנחנו רואים את הזמן חולף בפניהם הדהויות של הגוססים".

על אף שהספר נפרש על פני תקופה של ארבע שנים, העלילה בספר מתקדמת באופן מעגלי ולא באופן ליניארי: אנשים מתים, נפצעים, יוצאים לחופשה וחוזרים לחזית – והמלחמה עדיין נמשכת. במערב אין כל דבר חדש.

המעגליות הזו מעייפת קמעה את הקורא, אך היא בהחלט משרתת את התמה הפציפיסטית של הספר – דור הולך ודור בא והמלחמות לעולם נמשכות. הפציפיזם של בוימר נבנה במהלך המלחמה והוא משתף את הקוראים בתובנותיו האנטי-מלחמתיות שהולכות ומתגבשות אצלו ככל שהמלחמה מתקדמת. כך למשל הוא אומר על שבויים רוסיים שנלכדו במהלך המלחמה: "פקודה היא שהפכה את הדמויות השקטות הללו לאויבנו. ופקודה היתה יכולה להפוך אותם לידידינו. אי-שם כמה בני אדם, שאיש מאיתנו אינו מכיר, חותמים על מסמך כלשהו, ובמשך שנים מטרתנו העליונה היא מה שבדרך כלל בז לו העולם כולו ומטיל עליו את הגדול בעונשים".

נקודת התצפית של הסיפור, הנמסר מפי בוימר, היא משמעותית. לרוב אנו שומעים על היסטוריה של מנצחים והיסטוריה של מצביאים. נקודת המבט של "במערב אין כל חדש", הנמסר מפי חפ"ש בצבא שהובס במלחמה – שונה בשני אלו: ראשית, היא משלבת בין ההיסטוריה של היומיום לבין ההיסטוריה של המלחמות, היא מספרת את ההיסטוריה דרך היומיום של החיילים במלחמה. ובנוסף, זו היסטוריה של מפסידים, היסטוריה של האויב. המחבר מצליח לגרום לקורא השקוע בתוך הסיפור לשכוח שמדובר בגרמנים ובהיסטוריה האדומה מדם של הגרמנים והיהודים. לכן המסר הפציפיסטי של הספר, שנכתב במקור ב-1929, חתרני הרבה יותר בשנת 2014.

בשלב מסוים בספר, לאחר שאחד החיילים שואל איך בעצם פורצת מלחמה, הוא נענה בכך: "בדרך כלל כשארץ אחת מעליבה עלבון כבד ארץ אחרת". השואל מקשה: "ארץ? את זה אני לא מבין. הלוא הר בגרמניה לא יכול להעליב הר בצרפת, או נהר או יער או שדה חיטה". "מה, אתה מפגר או שאתה רק עושה את עצמך?" משיבים לו. "התכוונתי שעם אחד מעליב עם אחר…" אם ככה, אין לי מה לחפש כאן," הוא משיב, "אותי אף אחד לא העליב". כבר ב-1929 המחבר מבקיע בקיעים בתזה הלאומית: הספר לא משתף פעולה עם הנראטיב הלאומי אלא מספר את סיפורם של בני האדם.

בשיעורי התנ"ך בתיכון, לימד אותנו המורה שהחבר הטוב ביותר של קורא התנ"ך הוא המרקר, ובניגוד לכל אלו שאומרים שהתנ"ך הוא כל כך קדוש ולכן אסור לקשקש עליו, המורה שלנו טען שככל שהספר יותר חשוב לנו, כך רצוי יותר שנמרקר בו. וכך העברנו שיעורים שלמים כשידינו האחת אוחזת בתנ"ך, והשנייה אוחזת במרקר, וכל משפט שנראה לנו חשוב – היינו ממרקרים אותו. ברבות השנים הרחבתי את העיקרון הזה גם לספרי פרוזה שאני קורא.

מזמן לא מירקרתי בכזו אינטנסיביות כשם שמירקרתי קטעים קצרים וקטעים ארוכים בספרו של רמרק. גם ספרים שהמלצתי עליהם בפה מלא ונהניתי מאוד מקריאתם – כמעט ולא הביאו אותי לשלוף את המרקר. לעומת זאת, הספר "במערב אין כל חדש" מלא בסימונים צהובים שלי, שאת חלקם הבאתי כאן למעלה. אז אמנם הסטגנציה של הספר קצת מקשה את הקריאה על הקורא, אך על כך מפצות עשרות פנינות ותובנות, שצובעות את הספר באור זוהר.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

האם פגיעה בדגל הלאום חוסה תחת חופש הביטוי? – פסק דין אחד בשבוע

בעקבות: ת"פ (שלום י-ם) 42062-04-10 מדינת ישראל נ' חזן (פורסם בנבו, 17.5.2011); בג"ץ 8507/96 אורין נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 269 (1997); בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(1) 750 (2003)

נטלי כהן-וקסברג העלתה לרשת סרטון שבו היא נראית עושה את צרכיה על דגל ישראל (ועל עוד 40 דגלי לאום אחרים) כשברקע מושמע המנון "התקווה". הסרטון לא זכה לתפוצה רחבה, עד שהראפר יואב אליאסי ("הצל") פרסם את הסרטון בסטטוס שכתב בפייסבוק. בעקבות ההד שיצר הסטטוס, עצרה משטרת מחוז תל אביב את כהן-וקסברג בשל פגיעה בסמלי השלטון.

סעיף 5 לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, התש"ט-1949, קובע כי "הפוגע בכבוד דגל המדינה או בכבוד סמל המדינה, או גורם לפגיעה בכבודו, או משתמש בו באופן שיש בו כדי לפגוע בכבודו, דינו – מאסר עד שנה אחת או קנס עד שלוש מאות לירות או שני הענשים כאחד". לשון החוק הנוקטת בלירות לתשלום הקנס, כמו גם העובדה שהסעיף לא שונה מאז חקיקת החוק לפני 65 שנה, מצביעים על כך שהסעיף הוצא מהנפטלין. האם יש תקדים לענישה לפי סעיף זה? האם מדובר באות מתה?

סריקת מאגרי המידע המשפטיים מעלה מעט מאוד מקרים בהם נעשה שימוש בסעיף. באופן סכמטי, ניתן לחלק מקרים אלו לשניים: פגיעה פיזית בדגל הלאום – שהיא כמובן גם פגיעה סמלית – באמצעות שריפת הדגל; ופגיעה בדגל הלאום באופן מופשט, לרוב באמצעות ביטויים מילוליים פוגעניים. נתחיל בקבוצה הראשונה.

את טענת האות המתה השמיע גם יחיאל חזן [ת"פ (שלום י-ם) 42062-04-10 מדינת ישראל נ' חזן (פורסם בנבו, 17.5.2011)]. באותו עניין, הנאשם התאסף ביחד עם אחרים בכיכר השבת בירושלים, וכשנשמעה צפירת יום הזיכרון החל לקפוץ ולמחוא כפיים ולנהום בקול רם, הצית את דגל הלאום ולאחר שהדגל נשרף, הנאשם ואחרים רמסו את הדגל ברגליהם. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין וכן פגיעה בדגל הלאום לפי סעיף 5 הנ"ל. הנאשם טען כי סעיף זה הינו "אות מתה", שכן הוא כונס בתוכו הרבה מקרים גבוליים.

כנגד טענת "אות מתה" אומר השופט דב פולוק כי אין מדובר במקרה גבולי. העובדה שניתן באופן תיאורטי להעמיד אזרחים רבים לפי חוק זה בנסיבות גבוליות – אינה יכולה לזכות את הנאשם ממעשיו. המעשה שמיוחס לנאשם אינו גבולי כלל ועיקר.

עוד טען חזן לפגיעה בחופש הביטוי. על הטענה לפגיעה בחופש הביטוי משיב השופט פולוק בשתי טענות מעניינות: הראשונה היא שאין דגל הלאום של מדינת ישראל כדגל הלאום של שאר המדינות, שכן יש המערערים על צדקת קיומה של מדינת ישראל; שריפה של דגל הלאום, ועוד בערב יום-הזיכרון, נועדה אף היא לקעקע את זכות קיומה של המדינה:

מדינת ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם שקבוצות שונות ואף מדינות אחרות טוענות נגד עצם זכות הקיום שלה ונגד הלגיטימיות שלה להיות מדינה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שיש עלילה לגבי דגלה, על פיה  שני פסי הכחול על הדגל מסמנים את שאיפת המדינה לשלוט מנהר הנילוס עד נהר הפרת. הדגל אף מסמל את המדינה ומוסדותיה. למעשה, הדגל מסמל את סמכותי לכתוב החלטה זאת.

הטענה השניה של השופט פולוק מעניינת אף יותר. ראשית, פולוק טוען שסמלי המדינה הם כמו סמלים דתיים – ובכך הוא מחזק את התפישה כי הלאום הוא הדת החדשה – ואל האיסור הפלילי בחוק הדגל יש לצרף את העבירות הנוספות האוסרות על פגיעה ברגשות הדת והמסורת, בהן עוסקים סעיפים 170 ו-173 לחוק העונשין. החידוש של פולוק הוא שהבעיה בפגיעה בדגל המדינה ובסמלי לאום (ובשינויים המחויבים – בסמלי דת) היא שמדובר בפגיעה בקניינה הרוחני של מדינת ישראל:

"הבעלות" על סמל דגל ישראל, דגל המדינה היהודית והדמוקרטית, שייכת לכלל העם היהודי ולכל אזרחי מדינת ישראל. הזכות לקבוע את דרכי השימוש בדגל ישראל, כוללת גם את הגבלת זכות השימוש בו, בשם העם היהודי וכל אזרחי מדינת ישראל היא אך ורק של הכנסת בשם העם ואזרחיה […] סופר הכותב ספר (או מו"ל) שומר על זכויותיו לגבי דרך הפצת הספר, מכירתו או השימוש בו במצבים שונים. גם כשאדם נכנס לחנות ורכש את הספר של אותו סופר, השימוש שלו בספר מוגבל. […] בדומה, המחוקק הישראלי, בשם נחלת הכלל, הגביל את השימוש בדגל ישראל לשימוש שאינו פוגע בכבודו של דגל המדינה […] בשני המקרים, אין זה הגיוני לאפשר לאדם להפר את הגבלת השימוש בטענה שיש בהגבלת השימוש פגיעה בחופש הביטוי שלו.

לאור דברים אלו, הטיל השופט פולוק על הנאשם 120 שעות שירות לתועלת הציבור אשר יבוצעו במסגרת עמותת "עזר מציון" בתפקיד של שמירה על חולים בבתי חולים בלילות. [ת"פ (שלום י-ם) 42062-04-10 מדינת ישראל נ' חזן (פורסם בנבו, 17.12.2012)]. עד כאן קבוצת המקרים הראשונה. פרט לפסק הדין בעניין חזן, לא מצאתי פסקי דין שעוסקים בעבירה לפי סעיף 5 לפי חוק הדגל (היו מספר החלטות ביניים שנוגעות להארכות מעצר וכו').

קבוצת המקרים השנייה נוגעת לביטוי פוגעני בדגל הלאום. בעניין אורין [בג"ץ 8507/96 אורין נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 269 (1997)] הרב חיים מילר, סגן-ראש עיריית ירושלים, אמר בראיון ברדיו כי דגל המדינה הוא "מקל עם סמרטוט של כחול לבן עליו", והעותר ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה כלפי מילר לפי סעיף 5 הנ"ל. לאחר זמן מילר התנצל. היועמ"ש החליט שלא לנקוט בהליכים פליליים, שכן הגם שיש באמירה זו פגיעה בדגל המדינה, מולה עומד חופש הביטוי של מילר. לכן החליט אורין לעתור לבג"ץ. השופט מצא, הכותב את חוות הדעת המרכזית, לא מוצא מקום להתערב בהחלטתו של היועמ"ש, בעיקר מטעמים מוסדיים (התערבות בשיקול הדעת של היועמ"ש). השופט חשין מצרף אמנם את דעתו לדעת הרוב מאותם טעמים, אך הוא לא מאמין להתנצלותו של מילר ונוקט נגדו בלשון חריפה:

דגל ישראל אין הוא 'סך הכל ביטוי של מקל עם סמרטוט של כחול לבן עליו'. דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם והן, אנחנו וילדינו. וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו. ואנו כולנו, אין אנו סמרטוט. הרב מילר עבר (לכאורה) עבירה שבין אדם לחברו. עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו: יבקש סליחה מחברו וחברו יתרצה ויסלח לו. הרב מילר לא ביקש סליחה ולא ריצה את זולתו. (עניין אורין, בעמ' 277)

התנגשות בין חופש הביטוי לבין פגיעה בדגל המדינה נידונה גם בבג"ץ חירות [בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(1) 750 (2003)]. באותו עניין השופט חשין – אותו חשין שנקט בלשון חריפה נגד מילר – ביושבו כיו"ר ועדת לבחירות לכנסת ה-16, פסל תשדיר בחירות של תנועת חירות שבו מוצג דגל ישראל מעל לבניין הכנסת אשר הופך תוך שניות לדגל פלסטין. הדיון המרכזי בפסק-הדין עסק בעיקר בהגבלת חופש הביטוי (בתשדיר בחירות) אל מול הפגיעה ברגשות הציבור לפי חוק דרכי תעמולה, אולם חשין הצביע גם על האיסור הפלילי הטמון בפגיעה בדגל לפי סעיף 5 הנ"ל. דעת הרוב אישררה את החלטתו של חשין, בעוד הנשיא ברק נותר בדעת מיעוט. כאמור, הדיון המרכזי היה בהגבלת חופש הביטוי לפי חוק התעמולה, אך הנשיא ברק מוסיף ומציין שנוכח העובדה שאין תשתית עובדתית מספקת – הן לעניין היסוד העובדתי והן לעניין היסוד הנפשי – לקיום יסודותיה של העבירה שבסעיף 5, אין בעובדה כי מדובר גם בעבירה פלילית – כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי.

המקרה של כהן-וקסברג עמו פתחתי מהווה מקרה מעניין, שכן הוא כולל מצד אחד פגיעה "פיזית" בדגל הלאום, כמו זו שבקבוצת המקרים הראשונה (עניין חזן), ולא רק התבטאות נגד הדגל (עניין אורין) או התבטאות נגד הדגל שנעשה במסגרת תשדיר בחירות (עניין חרות), שזוכה להגנה חזקה. יחד עם זאת, בין אם התהליכים יבשילו לכדי הגשת כתב אישום ובין אם לאו, נראה שנוכח העובדה שהפגיעה נעשתה כמעשה אומנותי – היא חוסה תחת חופש הביטוי.

על הפילוסופיה של האזכור האחיד

כללי האזכור האחיד הם לכאורה כללים טכניים שנועדו להסדיר את האופן שבו מאזכרים את המקורות עליהם מסתמכים הכותבים. לרוב, מקורות אלו יופיעו בהערות שוליים שנמצאות בחלק התחתון של מאמר או כתיבה אקדמית אחרת, אך כללי אזכור אחיד חלים גם על הסתמכות המופיעה ברשימת מקורות (ביבליוגרפיה). איני מוצא סיבה לפקפק בניטרליות של כללי האזכור האחיד. כלומר, הבחירה בצורה מסוימת של אזכור מבטאת העדפה מסוימת, אך איני חושב שמאחוריה מסתתרת אידאולוגיה סמויה או סמויה פחות. אז מדובר בכללים ניטרליים. אך הכללים האלו כלל אינם טכניים.

כללי האזכור האחיד הם התמצית והמהות של כל יצירה: יצירת הידע היא פרויקט אוניברסלי אנושי, אשר במסגרתו נצבר הידע האנושי לאורך זמן. רעיון זה בא לידי ביטוי במטפורת הבנייה – בני האדם שותפים לפרויקט בניה גדול ונמשך, וכל אחד מניח לבנה נוספת. ההפניה למקורות קודמים היא למעשה כרטיס הכניסה לעולם היצירה. היוצר הוא "שחקן קבוצתי". היוצר אינו ספון בחדרו ורעיונותיו באים לו באמצעות השראה אלוהית; היוצר הוא חלק מפרויקט אינסופי של יצירת הידע האנושי. ההפניה למקורות קודמים היא למעשה הודאה במוגבלותו של היוצר.

יתרה מכך: כללי האזכור האחיד הם התמצית והמהות של כל יצירה מדעית: המדע בפרט הוא פרויקט בניה וסתירה: הוא נשען על הישגים קודמים, הוא צומח מסתירתן של פרדיגמות ישנות. הדברים מקבלים משנה-תוקף ככל שמדובר בכתיבה שיפוטית שמבוססת על חשיבה תקדימית, חשיבה אנלוגית: ההכרעה במקרה מסוים תיעשה לאור היותו דומה למקרה שהתרחש בעבר, או להפך: השוני של מקרה ב' ממקרה א' מצדיק הכרעה שונה בין שני המקרים. הדקויות המדעיות, כמו הדקויות המשפטיות, מחייבות זהירות. רעיון שאינו מבוסס דיו על הישגי העבר – לרבות הפרכתם – רעיון שלא נצרף בכור ההיתוך של הכתיבה הקודמת – מעלה את החשש שהוא לא מעוגן במציאות, שיש כאן איזו קפיצה לוגית, שחסרה חוליה בשרשרת הטיעונים. היוצר הוא כמו ננס על כתפי ענקים, בני הדורות הקודמים, הוא מתבסס על אוקיינוסים של ידע והוא מוסיף להררי הידע רק טיפה אחת. צעד אחד קטן. צעד קטן ליוצר, צעד גדול לאנושות, לפרויקט האנושי.

הדברים שכתבתי עדיין לא מצדיקים את הפדנטיות של כללי האזכור האחיד; הם רק מסבירים מדוע צריך לבסס את היצירה האנושית על סמך הידע הידוע לנו עד כה, אך לא מדוע יש לאזכר מאמר באופן אחד וספר באופן אחר, ומדוע מספר כרך כתב העת צריך להיות לפני שם כתב העת (באזכור מאמרים זרים) ולא אחרי, וכיוצא בזה.

לכך ניתן להשיב שלוש תשובות שהן על פניו טכניות, אך הן קשורות בטבורן לפילוסופיה והמהות שמאחורי ההפניה למקורות. נתחיל מהקל לכבד: מכיוון שפרויקט היצירה האנושית הוא פרויקט משותף, שמדובר בספורט קבוצתי, חייבים לקבוע כללי משחק אחידים בכדי ליצור שפה משותפת, בכדי לאפשר לכל באי עולם להשתתף במשחק. (ניתן בהחלט לומר כי לאור זאת יש לקבוע כללי אזכור שיאחדו את כל הדיסציפלינות המדעיות, תחת המצב כיום שבו בכל דיסציפלינה יש כללים אחרים. וצריך עיון). לכך ניתן להוסיף את התשובה השנייה, אשר אומרת שמכיוון שפרויקט הידע המדעי הוא פרויקט זהיר, פרויקט של עקב בצד אגודל, הדבר גם משמיע פדנטיות ואחידות. האחידות משמיעה לא רק כללי משחק אלא גם זהירות והקפדה, כשם שנדרשות ההקפדה והדיוק בכל כתיבה מדעית.

התשובה השלישית היא אולי המהותית ביותר: האחידות היא האינדיקציה לכך שהיוצר אכן הסתמך על המקורות אליהם הוא מפנה והוא לא בדה את הרעיון מלבו או שהוא ייחס את המקור ליוצר לא-לו. כללי האזכור האחיד הם תעודת ביטוח לכך שהיוצר לא מפר את כללי המשחק. רעיון זה במידה מסוימת סותר את התשובה הראשונה: כללי האזכור האחיד יוצרים פרובלמטיזציה של האזכור. שדה המכשולים של כללי האזכור האחיד מאפשר לשאר השחקנים בשדה לבחון את נכונות התזה של היוצר.

אם היוצר מפנה למאמר והוא לא מציין את עמוד תחילת המאמר, או שהוא מאזכר את המאמר כמו ספר – אחד מהשניים: או שהיוצר לא יודע את הכללים, כלומר הוא התרשל (אך ההפניה עצמה נכונה) – דבר בעייתי כשלעצמו במגרש המשחקים המדעי, שאמון על דיוק; אך לדעתי הדבר יוצר חזקה לכך שהוא כלל לא פתח את הספר או המאמר, שכן הוא לא יודע אם מדובר במאמר או בספר, שלא מדובר לא במאמר ולא בספר. יכול מאוד להיות שהוא העתיק את כל הערת השוליים מיוצרת אחרת שהעתיקה את הערת השוליים שלה מיוצר אחר שהעתיק את הערת השוליים שלו מיוצר אחר וחוזר חלילה, ושהמקור הזה כלל לא קיים. ובמידה והיוצר מסמיך את החידוש שלו על אותו מקור – אין התזה שלו בנויה על קרקע מצוקה כי אם נשענת על כרעי תרנגולת.

כללי האזכור האחיד מזמינים את כל באי עולם להשתתף בפרויקט הידע האנושי, אך על הדרך מבטיחים שאף אחד לא ישבור את הכלים.

האם ליגאל עמיר יש זכות לחיי משפחה? – פסק דין אחד בשבוע

בעקבות עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נט(6) 145 (2005); ובג"ץ 2245/06 דוברין נ' שרות בתי הסוהר (פורסם בנבו, 13.6.2006)

יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, יצחק רבין, נדון למאסר עולם ועוד שש שנות מאסר. מפאת טיב העבירות שהורשע בהן, ובשל אופי הסיכון הנשקף ממנו, סוּוַג עמיר בבית האסורים כ"אסיר ביטחוני", וסיווג זה הטיל עליו מגבלות שונות. בינואר 2004 פנה עמיר בבקשה כי יותַר לו לשאת את לריסה טרימבובלר לאשה ולהתייחד עמה.

בית-המשפט דחה את עתירתו של עמיר. בית המשפט ייסד החלטתו על חוות-דעת השב"כ, לפיה עלול עמיר לסכן את ביטחון המדינה גם מתוך הכלא, וכי אם יינתן לו היתר להתייחדות, יהיה באותו היתר כדי להגביר את הסיכון הנשקף ממנו. בית המשפט מוסיף כי עמיר מפר באורח שיטתי את ההגבלות המוטלות עליו ומשאינו סר למרות המשיב (שירות בתי הסוהר) – לא ניתן לבטוח בו וליתן בו אמון. מכאן הערעור [עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נט(6) 145 (2005) (להלן: עניין עמיר)].

המשנה לנשיא מישאל חשין, אשר ידוע בלשונו המליצית והספרותית, דוחה את ערעורו של עמיר בפסק דין יבשושי יחסית ונקי מכל התפייטיות. חשין אומנם מכיר בכך שלאסיר נשמרות זכויותיו גם כאשר הוא יושב בכלא – לבד מהשלילה ההכרחית של החירות והתנועה – ובכלל זאת הזכות להתייחדות (חיי משפחה), אולם כיוון שאסירים ביטחוניים, דוגמת עמיר, מונָעִים מאידאולוגיה, ישנה סבירות גבוהה לגביהם כי ישובו ויבקשו להגשים את אותה אידאולוגיה, ולבצע עבירות בעלות אופי דומה. אסירים אחרים אמנם יוצאים לחופשות ויכולים לממש זכות זו במהלך חופשותיהם, אולם כיוון שעמיר אינו יוצא לחופשות, ולצורך ההתייחדות יש לאפשר לבת-זוגו לבוא אל הכלא ולפגוש אותו בהסתר מעין-רואים – התייחדות זו צריכה לסגת מפני שיקולי ביטחון.

השופט חשין אמנם מדגיש כי יש לבחון את הבקשה לא על רקע העבירות שעבר אלא לפי הסיכון הנשקף ממנו, אולם נראה שהראשונות תופסות מקום נכבד בהחלטתו. על המעשה שעשה עמיר אומר חשין:

מי שמביא עצמו לרצוח ראש ממשלה אך בשל המדיניות שהוא מחזיק בה, מעיד על עצמו כי אין מסוכן ממנו ליחיד ולכלל. אדם העושה מעשה כמעשה הנורא שעשה עמיר, מלמד על עצמו כי נעדר הוא לחלוטין אותם מעצורים המוּבְנִים בנו כבני אדם. צרף לכך את המרכיב האידאולוגי הבוער בו, וידעת מה מסוכן הוא עמיר לחברה שסביבו […] עמיר אינו מקבל עליו אורחות חיים של דמוקרטיה ואין הוא רואה עצמו כמי שסר למרות שילטון החוק ולסדר הציבורי. נכון הוא לפרוץ כל גדר של חוק ובלבד שהדבר ישרת את האידאולוגיה שהוא מאמין בה. [עניין עמיר, בעמ' 162-161]

כיצד, אם כן, הדברים מתיישבים? מדוע השופט חשין דן את עמיר לפי מעשיו בבחרותו, ולא מעשיו בזקנותו? לטענת בית המשפט לא ניתן להפריד בין הבחרות לזקנה; העובדה שעמיר לא הביע כל חרטה על מעשה הרצח של ראש הממשלה וממשיך להחזיק באותה אידאולוגיה רצחנית ואלימה שהחזיק בה בעבר – מחזקים את ההערכה כי אם אך תיקרה הזדמנות על דרכו, יעשה שוב למימוש רעיונותיו.

נניח שנשקף מעמיר סיכון ביטחוני, כיצד התייחדותו עם גב' טרימבובלר יסייעו לו לממש סיכון זה? טוען המשנה לנשיא חשין כי לפי הערכת גורמי הביטחון, עמיר ינצל לרעה מפגשים בלתי מפוקחים שיהיו לו, כדי להעביר לחבריו ומעריציו מסרים ברוחו וברוח המעשים שעשה, בין בתמיכה ובעידוד בין בהכוונה ובתכנון, וזאת על רקע העובדה כי לריסה נענתה בעבר לעמיר וסייעה לו להבריח מסמכים מן הכלא, וכן מקיימת קשרים עצמאיים עם פעילים קיצוניים המזוהים בדעותיהם עם דעותיו של עמיר.

כפי שציין המשנה לנשיא חשין, יגאל עמיר הוא בחור נחוש. עמיר לא התייאש: ב-7.3.2005 ניתן פסק הדין של המשנה לנשיא חשין, וב-10.7.2005 עמיר נישא לטרימבובלר באמצעות שליח ונישואין אלו אושרו על ידי בית הדין הרבני. ב-27.7.2005 הוא פנה לרשויות בתי הסוהר וביקש אישור לטיפולי הפריה מלאכותית עם בת זוגו. בקשתו אושרה.

כנגד החלטת הרשויות, הגישו חברי הכנסת נטע דוברין ורונן צור עתירה לבג"ץ [בג"ץ 2245/06 דוברין נ' שרות בתי הסוהר (פורסם בנבו, 13.6.2006) (להלן: עניין דוברין); דוברין כיהנה בכנסת כחודשיים בלבד וצור כשלושה חודשים – והם כבר "הספיקו" להגיש בג"ץ]. העותרים תקפו את החלטת הניצב בשני מסלולים המוכרים בתקיפות הנוגעות להחלטות מנהליות – במסלול הסמכות (הניצב נעדר סמכות) ובמסלול שיקול הדעת (ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני).

השופטת פרוקצ'יה, הכותבת את חוות הדעת העיקרית, אומרת לעותרים צור ודוברין: "הפוך גוטה הפוך". כמו שכל בר בי רב בפקולטה למשפטים יודע למן השיעורים הראשונים ב"משפט חוקתי" לאחר שלמד את פסק דין בז'רנו [בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר-המשטרה, פ"ד ב(1) 80 (1949)] – ניצב שירות בתי הסוהר לא צריך הסמכה חוקית בכדי להתיר לפלוני זכות חוקתית; הוא צריך הסמכה חוקית בכדי לשלול זכות זו; זכויות האדם קנויות לכל אדם – ובכלל זאת הזכות לחיי משפחה – הרשות אינה זו ש"מקנה" לו את הזכויות האלו. עד כאן במסלול הסמכות.

מסלול הסבירות אומר שנוכח הערכים והאינטרסים המתנגשים עם זכותו של עמיר – שלא נשקלו והובאו בחשבון, לכאורה – החלטת הניצב אינה סבירה (וזאת עוד לפני שאלת המידתיות, שמתעוררת רק אם השיקולים רלוונטיים). מה האינטרס או הזכות שעומדים מנגד לזכותו של עמיר לחיי משפחה? לטענת העותרים ערכים נוגדים אלה, הם בראש וראשונה, פגיעה במוסר הציבורי וברגשות הציבור הכרוכים על פי הטענה במתן היתר לפושע שהורשע ברצח ראש ממשלה להעמיד צאצאים. היתר כזה, טוענים העותרים, נוגד את תחושת ההוקעה הטבעית המפעמת בציבור כלפי עבריין שפל כדוגמתו.

על כך משיבה פרוקצי'ה כי ערכים אלו אינם רלוונטיים למבחן הסבירות. רגשות ההוקעה של הציבור את יגאל עמיר על הפשע הנתעב שביצע, הם, כשלעצמם, מובנים וטבעיים, אך הם אינם ממין העניין, ואינם רלוונטיים להגבלת זכותו של האסיר להולדה על דרך הפריה מלאכותית. הם אינם ל"תכלית ראויה" הנדרשת כתנאי הכרחי לפגיעה בזכות אדם. תנאי הכליאה, מזכירה השופטת, אינם חלק מהענישה:

שיקולי הענישה הנשקלים במסגרת הליך גזר הדין, מצויים בתחומיה של הרשות השיפוטית ובתחומה בלבד, ועם הטלת העונש נתמצתה ענישתו של העבריין. אין זה בגדר סמכותו של שירות בתי הסוהר לענוש את האסיר מעבר לענישה שנגזרה עליו בגזר הדין על דרך צמצום זכויות האדם הנתונות לו גם בהיותו אסיר. טעמים של הוקעת שפלות מעשי העבירה שביצע אינם מספקים היתר לכך. תחושות סלידתו של הציבור מעבריין שנטל חיי אדם ורצח את מנהיגה של המדינה, גם הן אין בכוחן להשפיע, כשלעצמן, על היקף זכויות האדם הנתונות לו בכלא, ועל אופי ההגבלות המותרות לגביהן. מושכלות יסוד של מוסר הציבורי, ותחושת נקם המפעמת בחלק מן הציבור כלפי אסיר זה או אחר, אינם בגדר שיקול רלבנטי או תכלית ראויה למנוע ממנו את מימוש זכות האדם להורות הנתונה לו, כל עוד אין במימוש זה משום פגיעה מערכתית משמעותית בסדרי בית הסוהר, או פגיעה רלבנטית אחרת באינטרס ציבורי רב משקל המצדיק את צמצומה. [עניין דוברין, בפס' 17 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה]

שתי חוות הדעת המרכזיות בשני פסקי הדין, של המשנה לנשיא חשין ושל השופטת פרוקצי'ה, טוענות, בלשון זו או אחרת, שהענישה מסורה לרשות השופטת בלבד, ואל לה לרשות בתי הסוהר לצמצם את זכויות האסיר מטעמי ענישה.

עם זאת, השופט ג'ובראן בעניין דוברין מעלה גם גישה שנייה, שאומרת כי הגבלת זכויות יסוד נוספות הנתונות לאסיר, מלבד הזכויות לחירות ולחופש התנועה, תהא אפשרית באם הדבר מתיישב עם המטרות הלגיטימיות הנוספות העומדות בבסיס תכלית הענישה, ובראשן הוקעה של העבריין וגמול. על פי תפיסה זו, על מאסרו של אדם לשקף את מלוא רתיעתה של החברה מהמעשים אותם ביצע האסיר ואת חומרת התייחסותה אליהם. לטענת ג'ובראן, גישה זו היא שעומדת בבסיס טענות העותרים.

גישה זו נמצאת בבסיס פסק הדין האמריקני Gerber v. Hickman, וג'ובראן גם מציין מס' הוראות חוק בישראל שניתן להבינן כי הן מבטאות את הגישה השנייה, למשל החובה המוטלת על אסיר לעבוד במסגרת עונש המאסר המוטל עליו [ס' 48 לחוק העונשין, התשל"ז-1977]. אלא שכמו שמציין השופט, גישה זו היא אינה הגישה השלטת במשפט הישראלי. בסעיף החוק הזה ובסעיפים אחרים, הפגיעה באסיר מעבר לעצם החזקתו במאסר עוגנה בדין בהוראה מפורשת, בעוד דרישות העותרים אינן מעוגנות בשום דבר חקיקה.

כיצד ניתן להסביר את התוצאות השונות של שני פסקי הדין? האם כל ההבדל הוא שבפסק הדין הראשון היה סיכון ביטחוני בעצם ההתייחדות של עמיר וטרימבובלר וסיכון זה נוטרל בהפריה המלאכותית? אולי. ואולי אחרת: בפס' 18 לפסק-דינה של השופטת פרוקצי'ה בעניין דוברין היא אומרת:

ראוי להוסיף בהקשר זה, כי דווקא מאחר שלא ניתנה לעמיר האפשרות להתייחד עם בת זוגו מטעמי בטחון, נותרה אפשרות מימוש הורותו על דרך מתן היתר להזרעה מלאכותית כמוצא אחרון. נסיבות אלה מצדיקות עוד ביתר שאת את החלטת רשויות שב"ס בעניינו של עמיר.

אני מצאתי בדברי השופט פרוקצ'יה רמיזה לכך שהיא מבקשת להתנער מהחלטתו של בית המשפט בעע"א 4714/04. ואם לא התנערות, לפחות תיקון.