האם ליגאל עמיר יש זכות לחיי משפחה? – פסק דין אחד בשבוע

בעקבות עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נט(6) 145 (2005); ובג"ץ 2245/06 דוברין נ' שרות בתי הסוהר (פורסם בנבו, 13.6.2006)

יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, יצחק רבין, נדון למאסר עולם ועוד שש שנות מאסר. מפאת טיב העבירות שהורשע בהן, ובשל אופי הסיכון הנשקף ממנו, סוּוַג עמיר בבית האסורים כ"אסיר ביטחוני", וסיווג זה הטיל עליו מגבלות שונות. בינואר 2004 פנה עמיר בבקשה כי יותַר לו לשאת את לריסה טרימבובלר לאשה ולהתייחד עמה.

בית-המשפט דחה את עתירתו של עמיר. בית המשפט ייסד החלטתו על חוות-דעת השב"כ, לפיה עלול עמיר לסכן את ביטחון המדינה גם מתוך הכלא, וכי אם יינתן לו היתר להתייחדות, יהיה באותו היתר כדי להגביר את הסיכון הנשקף ממנו. בית המשפט מוסיף כי עמיר מפר באורח שיטתי את ההגבלות המוטלות עליו ומשאינו סר למרות המשיב (שירות בתי הסוהר) – לא ניתן לבטוח בו וליתן בו אמון. מכאן הערעור [עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נט(6) 145 (2005) (להלן: עניין עמיר)].

המשנה לנשיא מישאל חשין, אשר ידוע בלשונו המליצית והספרותית, דוחה את ערעורו של עמיר בפסק דין יבשושי יחסית ונקי מכל התפייטיות. חשין אומנם מכיר בכך שלאסיר נשמרות זכויותיו גם כאשר הוא יושב בכלא – לבד מהשלילה ההכרחית של החירות והתנועה – ובכלל זאת הזכות להתייחדות (חיי משפחה), אולם כיוון שאסירים ביטחוניים, דוגמת עמיר, מונָעִים מאידאולוגיה, ישנה סבירות גבוהה לגביהם כי ישובו ויבקשו להגשים את אותה אידאולוגיה, ולבצע עבירות בעלות אופי דומה. אסירים אחרים אמנם יוצאים לחופשות ויכולים לממש זכות זו במהלך חופשותיהם, אולם כיוון שעמיר אינו יוצא לחופשות, ולצורך ההתייחדות יש לאפשר לבת-זוגו לבוא אל הכלא ולפגוש אותו בהסתר מעין-רואים – התייחדות זו צריכה לסגת מפני שיקולי ביטחון.

השופט חשין אמנם מדגיש כי יש לבחון את הבקשה לא על רקע העבירות שעבר אלא לפי הסיכון הנשקף ממנו, אולם נראה שהראשונות תופסות מקום נכבד בהחלטתו. על המעשה שעשה עמיר אומר חשין:

מי שמביא עצמו לרצוח ראש ממשלה אך בשל המדיניות שהוא מחזיק בה, מעיד על עצמו כי אין מסוכן ממנו ליחיד ולכלל. אדם העושה מעשה כמעשה הנורא שעשה עמיר, מלמד על עצמו כי נעדר הוא לחלוטין אותם מעצורים המוּבְנִים בנו כבני אדם. צרף לכך את המרכיב האידאולוגי הבוער בו, וידעת מה מסוכן הוא עמיר לחברה שסביבו […] עמיר אינו מקבל עליו אורחות חיים של דמוקרטיה ואין הוא רואה עצמו כמי שסר למרות שילטון החוק ולסדר הציבורי. נכון הוא לפרוץ כל גדר של חוק ובלבד שהדבר ישרת את האידאולוגיה שהוא מאמין בה. [עניין עמיר, בעמ' 162-161]

כיצד, אם כן, הדברים מתיישבים? מדוע השופט חשין דן את עמיר לפי מעשיו בבחרותו, ולא מעשיו בזקנותו? לטענת בית המשפט לא ניתן להפריד בין הבחרות לזקנה; העובדה שעמיר לא הביע כל חרטה על מעשה הרצח של ראש הממשלה וממשיך להחזיק באותה אידאולוגיה רצחנית ואלימה שהחזיק בה בעבר – מחזקים את ההערכה כי אם אך תיקרה הזדמנות על דרכו, יעשה שוב למימוש רעיונותיו.

נניח שנשקף מעמיר סיכון ביטחוני, כיצד התייחדותו עם גב' טרימבובלר יסייעו לו לממש סיכון זה? טוען המשנה לנשיא חשין כי לפי הערכת גורמי הביטחון, עמיר ינצל לרעה מפגשים בלתי מפוקחים שיהיו לו, כדי להעביר לחבריו ומעריציו מסרים ברוחו וברוח המעשים שעשה, בין בתמיכה ובעידוד בין בהכוונה ובתכנון, וזאת על רקע העובדה כי לריסה נענתה בעבר לעמיר וסייעה לו להבריח מסמכים מן הכלא, וכן מקיימת קשרים עצמאיים עם פעילים קיצוניים המזוהים בדעותיהם עם דעותיו של עמיר.

כפי שציין המשנה לנשיא חשין, יגאל עמיר הוא בחור נחוש. עמיר לא התייאש: ב-7.3.2005 ניתן פסק הדין של המשנה לנשיא חשין, וב-10.7.2005 עמיר נישא לטרימבובלר באמצעות שליח ונישואין אלו אושרו על ידי בית הדין הרבני. ב-27.7.2005 הוא פנה לרשויות בתי הסוהר וביקש אישור לטיפולי הפריה מלאכותית עם בת זוגו. בקשתו אושרה.

כנגד החלטת הרשויות, הגישו חברי הכנסת נטע דוברין ורונן צור עתירה לבג"ץ [בג"ץ 2245/06 דוברין נ' שרות בתי הסוהר (פורסם בנבו, 13.6.2006) (להלן: עניין דוברין); דוברין כיהנה בכנסת כחודשיים בלבד וצור כשלושה חודשים – והם כבר "הספיקו" להגיש בג"ץ]. העותרים תקפו את החלטת הניצב בשני מסלולים המוכרים בתקיפות הנוגעות להחלטות מנהליות – במסלול הסמכות (הניצב נעדר סמכות) ובמסלול שיקול הדעת (ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני).

השופטת פרוקצ'יה, הכותבת את חוות הדעת העיקרית, אומרת לעותרים צור ודוברין: "הפוך גוטה הפוך". כמו שכל בר בי רב בפקולטה למשפטים יודע למן השיעורים הראשונים ב"משפט חוקתי" לאחר שלמד את פסק דין בז'רנו [בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר-המשטרה, פ"ד ב(1) 80 (1949)] – ניצב שירות בתי הסוהר לא צריך הסמכה חוקית בכדי להתיר לפלוני זכות חוקתית; הוא צריך הסמכה חוקית בכדי לשלול זכות זו; זכויות האדם קנויות לכל אדם – ובכלל זאת הזכות לחיי משפחה – הרשות אינה זו ש"מקנה" לו את הזכויות האלו. עד כאן במסלול הסמכות.

מסלול הסבירות אומר שנוכח הערכים והאינטרסים המתנגשים עם זכותו של עמיר – שלא נשקלו והובאו בחשבון, לכאורה – החלטת הניצב אינה סבירה (וזאת עוד לפני שאלת המידתיות, שמתעוררת רק אם השיקולים רלוונטיים). מה האינטרס או הזכות שעומדים מנגד לזכותו של עמיר לחיי משפחה? לטענת העותרים ערכים נוגדים אלה, הם בראש וראשונה, פגיעה במוסר הציבורי וברגשות הציבור הכרוכים על פי הטענה במתן היתר לפושע שהורשע ברצח ראש ממשלה להעמיד צאצאים. היתר כזה, טוענים העותרים, נוגד את תחושת ההוקעה הטבעית המפעמת בציבור כלפי עבריין שפל כדוגמתו.

על כך משיבה פרוקצי'ה כי ערכים אלו אינם רלוונטיים למבחן הסבירות. רגשות ההוקעה של הציבור את יגאל עמיר על הפשע הנתעב שביצע, הם, כשלעצמם, מובנים וטבעיים, אך הם אינם ממין העניין, ואינם רלוונטיים להגבלת זכותו של האסיר להולדה על דרך הפריה מלאכותית. הם אינם ל"תכלית ראויה" הנדרשת כתנאי הכרחי לפגיעה בזכות אדם. תנאי הכליאה, מזכירה השופטת, אינם חלק מהענישה:

שיקולי הענישה הנשקלים במסגרת הליך גזר הדין, מצויים בתחומיה של הרשות השיפוטית ובתחומה בלבד, ועם הטלת העונש נתמצתה ענישתו של העבריין. אין זה בגדר סמכותו של שירות בתי הסוהר לענוש את האסיר מעבר לענישה שנגזרה עליו בגזר הדין על דרך צמצום זכויות האדם הנתונות לו גם בהיותו אסיר. טעמים של הוקעת שפלות מעשי העבירה שביצע אינם מספקים היתר לכך. תחושות סלידתו של הציבור מעבריין שנטל חיי אדם ורצח את מנהיגה של המדינה, גם הן אין בכוחן להשפיע, כשלעצמן, על היקף זכויות האדם הנתונות לו בכלא, ועל אופי ההגבלות המותרות לגביהן. מושכלות יסוד של מוסר הציבורי, ותחושת נקם המפעמת בחלק מן הציבור כלפי אסיר זה או אחר, אינם בגדר שיקול רלבנטי או תכלית ראויה למנוע ממנו את מימוש זכות האדם להורות הנתונה לו, כל עוד אין במימוש זה משום פגיעה מערכתית משמעותית בסדרי בית הסוהר, או פגיעה רלבנטית אחרת באינטרס ציבורי רב משקל המצדיק את צמצומה. [עניין דוברין, בפס' 17 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה]

שתי חוות הדעת המרכזיות בשני פסקי הדין, של המשנה לנשיא חשין ושל השופטת פרוקצי'ה, טוענות, בלשון זו או אחרת, שהענישה מסורה לרשות השופטת בלבד, ואל לה לרשות בתי הסוהר לצמצם את זכויות האסיר מטעמי ענישה.

עם זאת, השופט ג'ובראן בעניין דוברין מעלה גם גישה שנייה, שאומרת כי הגבלת זכויות יסוד נוספות הנתונות לאסיר, מלבד הזכויות לחירות ולחופש התנועה, תהא אפשרית באם הדבר מתיישב עם המטרות הלגיטימיות הנוספות העומדות בבסיס תכלית הענישה, ובראשן הוקעה של העבריין וגמול. על פי תפיסה זו, על מאסרו של אדם לשקף את מלוא רתיעתה של החברה מהמעשים אותם ביצע האסיר ואת חומרת התייחסותה אליהם. לטענת ג'ובראן, גישה זו היא שעומדת בבסיס טענות העותרים.

גישה זו נמצאת בבסיס פסק הדין האמריקני Gerber v. Hickman, וג'ובראן גם מציין מס' הוראות חוק בישראל שניתן להבינן כי הן מבטאות את הגישה השנייה, למשל החובה המוטלת על אסיר לעבוד במסגרת עונש המאסר המוטל עליו [ס' 48 לחוק העונשין, התשל"ז-1977]. אלא שכמו שמציין השופט, גישה זו היא אינה הגישה השלטת במשפט הישראלי. בסעיף החוק הזה ובסעיפים אחרים, הפגיעה באסיר מעבר לעצם החזקתו במאסר עוגנה בדין בהוראה מפורשת, בעוד דרישות העותרים אינן מעוגנות בשום דבר חקיקה.

כיצד ניתן להסביר את התוצאות השונות של שני פסקי הדין? האם כל ההבדל הוא שבפסק הדין הראשון היה סיכון ביטחוני בעצם ההתייחדות של עמיר וטרימבובלר וסיכון זה נוטרל בהפריה המלאכותית? אולי. ואולי אחרת: בפס' 18 לפסק-דינה של השופטת פרוקצי'ה בעניין דוברין היא אומרת:

ראוי להוסיף בהקשר זה, כי דווקא מאחר שלא ניתנה לעמיר האפשרות להתייחד עם בת זוגו מטעמי בטחון, נותרה אפשרות מימוש הורותו על דרך מתן היתר להזרעה מלאכותית כמוצא אחרון. נסיבות אלה מצדיקות עוד ביתר שאת את החלטת רשויות שב"ס בעניינו של עמיר.

אני מצאתי בדברי השופט פרוקצ'יה רמיזה לכך שהיא מבקשת להתנער מהחלטתו של בית המשפט בעע"א 4714/04. ואם לא התנערות, לפחות תיקון.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s