ספר הזוהר: על הספר "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק

הספר "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, המתאר את קורותיו של פָּאול בּוימֶר וחבריו החיילים הגרמניים במלחמת העולם הראשונה – הוא ספר מעגלי, או יותר נכון: ספר ספיראלי, כלומר קו העלילה בספר לכאורה מתקדם, אך למעשה הוא מוביל לאותו מקום. "האם חולפים שבועות – חודשים – שנים?" שואל המספר. "לא, רק ימים. אנחנו רואים את הזמן חולף בפניהם הדהויות של הגוססים".

על אף שהספר נפרש על פני תקופה של ארבע שנים, העלילה בספר מתקדמת באופן מעגלי ולא באופן ליניארי: אנשים מתים, נפצעים, יוצאים לחופשה וחוזרים לחזית – והמלחמה עדיין נמשכת. במערב אין כל דבר חדש.

המעגליות הזו מעייפת קמעה את הקורא, אך היא בהחלט משרתת את התמה הפציפיסטית של הספר – דור הולך ודור בא והמלחמות לעולם נמשכות. הפציפיזם של בוימר נבנה במהלך המלחמה והוא משתף את הקוראים בתובנותיו האנטי-מלחמתיות שהולכות ומתגבשות אצלו ככל שהמלחמה מתקדמת. כך למשל הוא אומר על שבויים רוסיים שנלכדו במהלך המלחמה: "פקודה היא שהפכה את הדמויות השקטות הללו לאויבנו. ופקודה היתה יכולה להפוך אותם לידידינו. אי-שם כמה בני אדם, שאיש מאיתנו אינו מכיר, חותמים על מסמך כלשהו, ובמשך שנים מטרתנו העליונה היא מה שבדרך כלל בז לו העולם כולו ומטיל עליו את הגדול בעונשים".

נקודת התצפית של הסיפור, הנמסר מפי בוימר, היא משמעותית. לרוב אנו שומעים על היסטוריה של מנצחים והיסטוריה של מצביאים. נקודת המבט של "במערב אין כל חדש", הנמסר מפי חפ"ש בצבא שהובס במלחמה – שונה בשני אלו: ראשית, היא משלבת בין ההיסטוריה של היומיום לבין ההיסטוריה של המלחמות, היא מספרת את ההיסטוריה דרך היומיום של החיילים במלחמה. ובנוסף, זו היסטוריה של מפסידים, היסטוריה של האויב. המחבר מצליח לגרום לקורא השקוע בתוך הסיפור לשכוח שמדובר בגרמנים ובהיסטוריה האדומה מדם של הגרמנים והיהודים. לכן המסר הפציפיסטי של הספר, שנכתב במקור ב-1929, חתרני הרבה יותר בשנת 2014.

בשלב מסוים בספר, לאחר שאחד החיילים שואל איך בעצם פורצת מלחמה, הוא נענה בכך: "בדרך כלל כשארץ אחת מעליבה עלבון כבד ארץ אחרת". השואל מקשה: "ארץ? את זה אני לא מבין. הלוא הר בגרמניה לא יכול להעליב הר בצרפת, או נהר או יער או שדה חיטה". "מה, אתה מפגר או שאתה רק עושה את עצמך?" משיבים לו. "התכוונתי שעם אחד מעליב עם אחר…" אם ככה, אין לי מה לחפש כאן," הוא משיב, "אותי אף אחד לא העליב". כבר ב-1929 המחבר מבקיע בקיעים בתזה הלאומית: הספר לא משתף פעולה עם הנראטיב הלאומי אלא מספר את סיפורם של בני האדם.

בשיעורי התנ"ך בתיכון, לימד אותנו המורה שהחבר הטוב ביותר של קורא התנ"ך הוא המרקר, ובניגוד לכל אלו שאומרים שהתנ"ך הוא כל כך קדוש ולכן אסור לקשקש עליו, המורה שלנו טען שככל שהספר יותר חשוב לנו, כך רצוי יותר שנמרקר בו. וכך העברנו שיעורים שלמים כשידינו האחת אוחזת בתנ"ך, והשנייה אוחזת במרקר, וכל משפט שנראה לנו חשוב – היינו ממרקרים אותו. ברבות השנים הרחבתי את העיקרון הזה גם לספרי פרוזה שאני קורא.

מזמן לא מירקרתי בכזו אינטנסיביות כשם שמירקרתי קטעים קצרים וקטעים ארוכים בספרו של רמרק. גם ספרים שהמלצתי עליהם בפה מלא ונהניתי מאוד מקריאתם – כמעט ולא הביאו אותי לשלוף את המרקר. לעומת זאת, הספר "במערב אין כל חדש" מלא בסימונים צהובים שלי, שאת חלקם הבאתי כאן למעלה. אז אמנם הסטגנציה של הספר קצת מקשה את הקריאה על הקורא, אך על כך מפצות עשרות פנינות ותובנות, שצובעות את הספר באור זוהר.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s