מי אני, העיר תל אביב? על קובץ הסיפורים "תל אביב נואר"

הספר "תל אביב נואר" מאגד בתוכו ארבעה-עשר סיפורים קצרים שכתבו יוצרים שונים ומתכתבים בצורה זו או אחרת עם העיר תל אביב. הקובץ, בעריכתם של אתגר קרת ואסף גברון, יוצא לאור בו-זמנית בעברית ובאנגלית ב"סדרת ערי נואר" של הוצאת Akashic, במסגרתה יצאו לאור למעלה מששים ספרי-נואר על ערים רבות ברחבי העולם, מניו-יורק ועד טהרן.

ההתכנסות סביב תל אביב מטילה על הכותבים אחריות מוגברת. ראשית, סיפורי הקובץ מעמידים מראה מול העיר ללא הפסקה. הם מציירים קלסתר של העיר, גם אם קלסתר סובייקטיבי וחלקי בלבד, והם מחייבים את העיר העברית הראשונה לשאול את עצמה: מי אני? האם אני ניו-יורק של הישראלים, או שכפול של עיר אחרת בעולם רק בגרסה עברית? איני יודע אם הדבר בשלבי תכנון, אך כמדומני ש"ירושלים נואר" יהיה קובץ מעניין יותר, לאור הגיוון הדמוגרפי של העיר, הקדושה שדתות שונות מייחסות לה והמצב הגיאופוליטי הנפיץ שלה; יש הרבה יותר פוטנציאל לאפלוליות בירושלים.

הנטל הרובץ על כתפי הסופרים גדול יותר בשל הוצאת הספר בעברית ובאנגלית במקביל, שכן עליהם להציג את פניה של תל אביב הן בפני הקהל בישראל והן בפני הקהל בעולם, כאשר כל אחד מן הקהלים שופט את התוצאה לפי קריטריונים שונים: אם תל אביב היא עיר קוסמופוליטית, מה מייחד אותה, ישאל הקורא העולמי, ממטרופולין אחרות בעולם? הקורא הישראלי, מנגד, יבקש לקרוא את העיר בעיניים חדשות, שלא מבעד לסטריאוטיפים המוכרים של תל אביב.

נוסף על כך, על הכותבים להוכיח כי הסיפורים שלהם ראויים לפרסום בפני עצמם, ולא נכנסו לקובץ רק בגלל שהדמות הראשית בסיפור גרה ברחוב "ארבע ארצות" בתל אביב או כי שוכב במגירה של הסופרת סיפור בו הגיבור עובד בדיזינגוף סנטר. קיבוץ סיפורים לפי קונספט מזמין בינוניות, כשם, להבדיל, שכל הזמנת סיפור לפי אידיאולוגיה מסוימת מעלה את החשש שהמניע לכתיבת הסיפור עלול לפגום בטיבו.

רוב הסיפורים בקובץ נופלים באחת המלכודות האלו. סיפורים רבים, בהם "Clear Recent History" של גון בן-ארי, "מערבולת" של סיליה בקנג או "המיותרים" של גיא עד, הם גם בינוניים מאוד וגם לא מאוד תל-אביביים, והיו יכולים באותה מידה להתרחש בעיר אחרת, הגם שרחובותיה של תל אביב מפציעים באופן רנדומלי במהלך הסיפורים; סיפורים אחרים, כמו "נשים" של מתן חרמוני, "הבלש שזלג הצידה בזמן" של לביא תדהר, "סנטר" של אסף גברון או "תל כביר" של שמעון אדף הם אמנם יחסית תל-אביביים, אך מעבר לכך הם די בינוניים, מה שמעלה את החשש האמור שלולא הקובץ הנוכחי לא היו רואים אור.

סיפורים אחרים, כמו "מורה דרך" של יואב כ"ץ או "מסכת שינה" של גדי טאוב, הם יחסית טובים, אך הם מאששים את הסטריאוטיפים התל אביביים, ולכן קצת משעממים בעיניי, כקורא ישראלי. הסיפור של טאוב, למשל, מתרחש סביב מכוני ליווי. בכך שיש זונות בתל אביב, כשם שיש קדושה בירושלים – אין כל חידוש. יהיה מרתק יותר לקרוא על אי של קדושה בתל אביב או על מכוני ליווי בירושלים. מנחם בגין הודיע לנו ש"יש שופטים בירושלים". האם יש זונות בירושלים?

שני הסיפורים הטובים ביותר בקובץ, הן מבחינה תמתית והן מבחינה פיגורטיבית, הם "אל הגינה" של דקלה קידר ו"מי ילד טוב!" של ג'וליה פרמנטו. הראשון מעניק חתך סוציו-אקונומי מדויק של תושבים שונים בתל אביב ובכך מספק מבט פנורמי על העיר; השני פותח בתל-אביב, יוצא ממנה וחוזר אליה, ובאמצעות בחינת הגבולות של העיר מצליח להעמיד דיוקן עמוק ומדויק – או לפחות טיוטה לדיוקן – של תל אביב.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s