לשאלת הזהות העצמית ומציאת אהבה

"אז מה אודי," פנה אליי הדיקן, "כל עוזרות המחקר שלי מתחתנות. מה איתך?" זו הייתה אמורה להיות פגישת עבודה סטנדרטית, שהתפתחה לשיחה על זהות עצמית ועל מציאת אהבה. כששאל אותי הדיקן באיזה מגזר אני מחפש, אמרתי לו שאני מתרוצץ על הרצף, על הרצף הדתי, וכמו שאני משיב לכולן/ם – אני אעשה מה שאשתי תגיד לי. ואז הדיקן סיפר לי על אחת הדוקטורנטיות שלו, שהייתה בפוזיציה דומה לשלי, והחליטה מטעמים אסטרטגיים שיותר משתלם לה, לצורכי חופה וקידושין, לעבור לצד הדתי. אני הזדעזעתי.

באותה שיחה הגדיר הדיקן שלושה דורות של "דתיים לשעבר" על פי שופטים שונים בבית המשפט העליון, ושל כותב שורות אלו: הדור הראשון, כמו השופט חיים כהן, הם האפיקורסים: אנשים שהיו דתיים ומרדו בדת אך המשיכו לנהל עמה דין וחשבון נוקבים; הדור השני, כמו השופטים יצחק עמית ומני מזוז, הם האדישים: האנשים שהפסיקו לקיים חיים דתיים והדת כבר אינה מטרידה אותם או את מנוחתם; והדור השלישי אלו שופטים שבאו מבית דתי וממשיכים לפלרטט עם הדת. ועל הדור הזה אני נמנה. עד כאן בלשונו של הדיקן.

הזדעזעתי מהבחירה האסטרטגית שעשתה אותה דוקטורנטית והסתייגתי מהבחירה במילה פלרטוט שמשמיעה חוסר רצינות, ועל כך אעמוד בהמשך. אך הדיקן אינו היחיד שדואג לחיי הזוגיות שלי. באחת מנסיעותינו מאוניברסיטתנו הקדושה לירושלים, שני חברים טובים, שבאמת ובתמים דואגים לעתידי, אמרו לי בלשון נחרצת שבכדי להקל על מצבי עליי לבחור צד, ואגב, הם הוסיפו, לבחור צד זה לא סוף המשחק; תמיד אפשר להחליף צד, רק תבחר. הגדיל לעשות אחד החברים שכינה את הפוזיציה שבה אני מתחפר "אידיאליזציה אינפנטילית" (גרסה אחרת: "הרואיות אינפנטילית"), קרי התעקשות ילדותית להמשיך לדבוק ב"אמת שלי" במקום להתאים את עצמי לאחת מהתבניות החברתיות המקובלות. ואני בלבי הוחמאתי.

החברים שלי, בוודאי המשפחה שלי, ואולי גם הדיקן, מפצירים בי לבחור צד, מתוך תקווה או מחשבת-שווא שאבחר בצד הדתי. אולם כפי שהסברתי לאותה חברה שדחקה בי לבחור צד, וכפי שהרחבתי ברשומה "יהדות כקהילה" – אני מאמין שהיהדות אינה מתקיימת בחלל ריק; אורח החיים הדתי, המצוות שאנו עושים, גם המצוות שבין אדם למקום, מקבלות את משמעותן מהקהילה (או למצער הקהילה היא שמהדהדת את משמעותן). וכיוון שכרגע איני חלק – איני חש חלק – מהקהילה הדתית – המשמעות של "בחירת צד" תהיה חציית הקווים, שהיא גם הבחירה הקלה יותר.

מכיוון שאני מאמין שהאדם מקבל משמעות דרך הקהילה, העריקה לצד "האויב" – מבלי שאני אדע שה"אויב" מחכה לי בזרועות פתוחות, מבלי שתחכה לי קהילה לאחר חציית הקווים – פירושה מבחינתי פתיחת דלת אל עבר תהום פעורה. לכן, כמו שאמרתי לדיקן וכמו שאני מסביר לכל מאן דבעי, אני אעשה מה שאשתי תגיד לי, כיוון שהמשפחה היא קהילה.

אבל זה גם יותר מזה: אפשר כמובן "להסתפק" בפחד מפני הלא-נודע שבחציית הקווים או מאידך בחיים של זיוף אם אשאר בגבולות המגזר. אבל לדעתי זה יותר מזה. יהיה זיוף מסוים גם בחציית הקווים; הפוזיציה שבה אני נמצא אינה נובעת מאיזו בחירה אסטרטגית או טקטית ואין לה דבר וחצי דבר עם "הרואיות", עם גבורה; היא העמדה האמתית, היא ההגדרה המהותית שלי. היא לא נובעת מעמדת נוחות, מתוך הנוחות שבאי-בחירה, הנוחות שבישיבה על הגדר; היא רחוקה מ"נוחות" כרחוק צפון מדרום. (והיא יכולה לסגת, והיא תיסוג בשמחה, מפני השלום-בית והכבוד ההדדי שבין איש לאשתו לאחר הנישואין).

יש אנשים שהספק שבבחירה בדרך-החיים הנכונה גורם להם לחזור בשאלה ואילו יש שאומרים שצריך לסלק את הספק והספק הוא תמיד קיים, הוא גורם מסרס שאינו מאפשר בחירה. אבל הספק אינו מכריח בחירת צד. בשיר "היא חזרה בתשובה" כתב יענקלה רוטבליט – "לו הייתה לי תשובה אז הייתי חוזר". ובפרפרזה על השיר אני כתבתי: "לו הייתה לי תשובה הייתי כופר". לו הייתה לי תשובה הייתי חוזר, לו הייתה לי תשובה הייתי כופר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s