השם תשמור? על כינויי האל בלשון נקבה

במחוזות הפמיניזם – שאני חלק ממנו – הדתי וגם הלא-דתי, יש הנוהגות לכנות את ריבונו של עולם בלשון נקבה: מעתה אל תאמרו אלוהים כי אם אלוהימה; תחת הקדוש ברוך הוא אמרו הקדושה ברוכה היא; וכן: השם תשמור, השם תעזור וכיוצא באלו. מאחורי הנקיטה בכינויים אלו, כמדומני, עומדים שני מניעים או שתי סיבות: הסיבה הראשונה, ואולי המהותית יותר, מניחה כי קיומה של אֵלָה-נקבה מיטיב יותר עם הנשים. הסיבה השנייה היא ניסיון להשתחרר מכבליה של העברית, אשר באופן גנרית משתמשת בלשון זכר. או כלשונה של מורתנו ורבנו יונה וולך בשיר עברית: "עברית היא סקסמניאקית/ עברית מפלה לרעה או לטובה/ מפרגנת נותנת פריבילגיות… רוצה לדעת מי מדבר". (מתוך "צורות", הוצאת הספרייה החדשה, 1985).

ההנחה הראשונה היא לדעתי מופרכת: ראשית, כפי שמראה תמר רוס בספרה [תמר רוס ארמון התורה ממעל לה: על אורתודוקסיה ופמיניזם 262-232 (2007)], אין שום הוכחה לכך שהעמדתה של אֵלָה בראש חברה מסוימת מעבירה מסרים "רכים" של סובלנות וזכויות נשים. רוס מראה שגם בחברות שהעמידו בראשן אֵלָה, אין הדבר אומר בהכרח שנשים נהנות וזכאיות לזכויות שוות כמו לגברים או לזכויות יתר על פני הגברים. הטיעון לפיו חברה פטריארכלית שואבת את כוחה ואת דיכוייה מסמכותו של אל זכר, פשוט אינו עומד במבחן המציאות.

שנית, במידה ועמדה זו מניחה כי אֵלָה נקבה הינה אֵלָה חנונה ורחומה בעוד אל זכר הוא אל קנא ואכזר – נשים תהיינה הראשונות להיפגע מעמדה זו, שכן המשמעות היא שהתכונות שנקשרות לאֵלָה נכונות גם לנשים; מה האֵלָה חנונה ורחומה, אף הנשים הן סלחניות ונחמדות ורכות. אני מאמין, ואני חושב שזו העמדה הנכונה יותר מבחינה נורמטיבית (קרי, מהי התפישה שהיינו רוצים להשריש, בהנחה שלא ניתן להכריע בכך מבחינה מציאותית), שאין הבדל מהותי בתכונות של נשים וגברים, ואם הבדל זה קיים הוא הבדל של כמות ולא של איכות, הבדל של צורה ולא של מהות: נשים הן גם אכזריות וגם רחומות, גם כוחניות וגם סלחניות. אלא שאם עד כה תפישות אלו היו בגדר "הנחות תרבותיות" – ייחוסן של תכונות אלו לאֵלָה-נקבה משדרג את מהותנותן של תכונות אלו לרמה של מיתוס, לתכונות שאינן ברות-שינוי, שכן אם נשים הן רחמניות מבחינה ביולוגית או למצער מתוך חינוך ותרבות – התכונות הן עדיין ברות-עיצוב; לא כן, אם התכונה היא מהותנית ברמה של מיתוס.

שלישית, והכי חשוב: לפי התפישה היהודית המקובלת והמשוכללת, לאלוהים אין גוף ואין צורת גוף, הוא לא זכר, לא נקבה, לא גבר ולא אשה. כל המונחים הללו כלל אינם רלוונטיים כאשר מדובר בבורא עולם. העובדה כי בני האדם כינו את אלוהים בלשון זכר – אינה מעידה בשום פנים ואופן על מהותו של אלוהים, אלא לכל היותר על החברה הפטריארכלית שבה הם חיו, חברה שבה הגברים שולטים והלשון הגנרית היא לשון זכר, ואולי גם משקפת את הזמנים לפיהם הגשמת האלוהים הייתה דבר נפוץ. הקריאה לאלוהים בלשון זכר מעידה לכל היותר על המוגבלות והפרימיטיביות של החברות הקדומות, אך כאשר יהודי או יהודייה מכנות במאה העשרים ואחת את אלוהים בלשון זכר הן רק ממשיכות את המסורת לפיה כך כונה האל, מבלי לחשוב שיש בכך בכדי להעיד על מהות האל ואפילו לא על מהות החברה האנושית.

ישאל המקשה ותקשה השואלת: אוקיי, אלוהים אינו גבר ואינו אשה; חזרנו למצב התחלתי שבו אנו יכולות לבחור כיצד לכנות את אלוהים או אלוהימה. האם אין בנקיטה בלשון אשה בכדי להעצים נשים, להנכיח את הנשים בעולם, רק מעצם העובדה שמרבים בלשון אשה בעולם (ברוח הדברים שכתבתי ברשומה: "דברו עברית. על הדיבור בלשון אשה")? לעניות דעתי, וכאן אני מגיע לטענה השנייה, אין בכך בכדי לרפא את הפגם שבכינוי האלוהות בלשון אשה.

המעבר מקריאה לבורא עולם בלשון זכר לקריאה בלשון נקבה – בוראת עולם – ממשיכה את אותה מתכונת פרימיטיבית החושבת שאם החברה היא פטריארכלית אלוהים הוא זכר, מבלי להביא בחשבון שהחברה האנושית התקדמה מאז. קריאה לאל בלשון נקבה משמיעה, לדעתי, הכחשת האלוהות – הן הכחשה במובן של צמצום, קרי הקטנת האל לממדים אנושיים או הקטנה במובן של הגחכת האלוהים, והן הקטנה במובן של ריקון ואיון – אין אלוהים.

ומי ייתן ואלוהים שבשמיים ישמור עלינו גם בימים קשים אלו. בעזרת השם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s