האם הזכות להציב עץ אשוח ברשות הרבים שווה לזכות להציב חנוכייה? – פסק דין אחד בשבוע

בעקבות: בש"א (מחוזי חי') 18870/04 דוח'אן נ' אוניברסיטת חיפה (פורסם בנבו, 24.12.2004); הפ' (מחוזי חי') 283/04 דוח'אן נ' אוניברסיטת חיפה (פורסם בנבו, 23.11.2005)

ועד הסטודנטים הערביים באוניברסיטת חיפה, בראשותו של מוסעאב דוח'אן (המבקש), ביקש מדיקן הסטודנטים להציב עץ אשוח ברחבת "הבניין הראשי" באוניברסיטה לרגל חג המולד, כשם שאִפשר להציב במקום חנוכייה. דיקן הסטודנטים סירב לאפשר את הצבת האשוח ברחבת הבניין הראשי, אך אישר להציב את העץ בטרקלין הבניין "הרב-תכליתי".

לטענת המבקשים, הבניין הרב-תכליתי הינו רחוק ונידח ואינו נגיש לסטודנטים כמו רחבת הבניין הראשי. העובדה כי האוניברסיטה אִפשרה הצבת חנוכייה בבניין הראשי, טענו המבקשים, ושללה הצבת עץ אשוח באותו מקום – פוגעת בשתי זכויות יסוד: זכותם של הסטודנטים הנוצריים לשוויון והיא מהווה אפליה פסולה כלפיהם, וכן היא פוגעת בחופש הדת שלהם במובנו כחופש הביטוי. [הערת הכותב: מדובר בשני הליכים נפרדים: בקשה למתן סעד זמני (בש"א = בקשות שונות אזרחי) ופסק-הדין הסופי (הפ' = המרצת פתיחה). הנימוקים נכונים לשני ההליכים, אך אציין כאשר מדובר בטיעון או נימוק שנוגע להליך מסוים].

השופט רון סוקול מציין כי מכיוון שהאוניברסיטה היא גוף ציבורי, ומכיוון שיש לה מעין מונופול בתחום האקדמי, היא נחשבת למוסד דו-מהותי, ועל כן חלות עליה נורמות מן המשפט הציבורי. מעמדן המיוחד של האוניברסיטאות כמוסדות להשכלה גבוהה, הפעילות הציבורית הנעשית בהן, הציבור הרחב שבא בשעריהן והסמכויות המיוחדות המוענקות להן על פי דין למתן תארים אקדמיים לסטודנטים – כל אלו מצדיקים את הגדרתן כגופים "דו מהותיים". לכך יש להוסיף את העובדה כי האוניברסיטה מתוקצבת על ידי המדינה. יתרה מזו, לפי השופט סוקול אוניברסיטה אינה רק "בית ספר לדיפלומות":

תכליתו של חנוך אקדמי הוא גם להרחיב את אופקיו של התלמיד ולפתח את אישיותו כאדם שלם הנועד לתפוס בבוא הזמן את המקום היאה לו במדינה ולמענה, ולא רק לעשותו בעל מלאכה פחות או יותר טוב […] חופש הביטוי ברחבי האוניברסיטה צריך לפרוש תחולתו גם על ביטויים אחרים, שנועדו לחשוף את מגוון הבאים בשעריה לדעות והשקפות אחרות, בעניינים שונים, לרבות דתיים. חשיפה שכזו, ובעיקר הדיון הנלווה אליה, היא הנותנת למוסד אקדמי את הייחוד האופייני לו, היא המגשימה את תכליתה של האוניברסיטה לחנך וללמד לא במובן הצר בלבד אלא במובן הרחב יותר. (פס' 17 לבקשת ההמרצה).

אלא שכידוע, מציין השופט, גם בחברה המכבדת זכויות אדם אין לזכויות כלשהן מעמד מוחלט. בכל חברה יש צורך לאזן בין זכויות מתנגשות. המגבלות על חופש הביטוי וחופש הפולחן עשויות להיות משני סוגים: מגבלות על תוכן הביטוי או הפולחן; ומגבלות על אופן הביטוי או אופן הפולחן. בנידון, אין הגבלה על תוכן הביטוי (עץ האשוח), שהיא כמדומני הגבלה חמורה יותר, אלא אך ורק במגבלות על "אופן" הביטוי, או מדויק יותר: בקביעת מגבלות על ה"מיקום".

הבקשה לצו זמני, מציין סוקול, הוגשה על ידי המבקשים בשיהוי רב ובסמוך לחג, כך שלא ניתן היה להספיק ולברר את העובדות ולקבוע עמדה ברורה לגבי טיבו של המקום המוצע להצבת עץ האשוח (הבניין הרב-תכליתי). בהעדר נתונים אחרים, ובנסיבות הדיון בבקשה, עולה כי אין במיקום המוצע כדי לשלול את "חופש הנשימה", הוא מרחב הביטוי הבסיסי, מחופש הביטוי, ואין בו כדי לפגוע במהותם של חופש הפולחן וחופש הביטוי של המבקשים. עד כאן לעניין הטענה בדבר הפגיעה בחופש הדת.

לעניין הפגיעה בשוויון, השופט סוקול מציין כי מתן יחס שווה לבני דתות שונות אינו מחייב זהות ביחס. לכל דת צרכים שונים, וסיפוקם אינו מחייב נקיטת אמצעים זהים. כך למשל ברי כי אם בכדי להדליק נרות בחנוכייה יש צורך במקום סגור מוגן מפני שריפה, אין הכרח כי עץ אשוח המקושט בנורות חשמל, ואינו מעלה חשש לשריפה, יוצב באותו מקום. יחס שווה משמעו בעניין זה העמדת מקום סביר ונגיש לכל מי שיהיה מעוניין לראות את סמל הדת, ואולי לערוך פעילות סביבו. במסגרת זו יש כמובן מקום לשקול את מספר הסטודנטים שעשויים לחפוץ בביקור אצל אותו סמל דת. ברי כי כאשר מדובר בסמל דתם של מרבית הסטודנטים יהיה צורך במקום רחב ידיים בהרבה מאשר כאשר מדובר בסמל דת של קבוצה קטנה. באוניברסיטת חיפה מספר הסטודנטים הנוצריים הינו כ-3% בעוד מרבית הסטודנטים הינם יהודים.

חשוב לציין את הכלל הברור מאליו, כלל אשר משמש את בתי המשפט כאשר הם נדרשים להתערב בהחלטות של רשויות ציבוריות ומנהליות: סוקול אינו קובע מהו המיקום הראוי וההולם לדעתו להצבת עץ האשוח ברחבי הקמפוס, והוא אינו ממיר את שיקול הדעת שלו בשיקול הדעת של האוניברסיטה, כי אם בוחן האם החלטת האוניברסיטה היא סבירה. כיוון שהחלטת האוניברסיטה אינה חורגת ממתחם הסבירות, אין מקום להתערב בהחלטתה.

בסוף ההחלטה בבקשה למתן צו זמני, סוקול מציין כי הואיל ועד כה בשנים עברו לא הוצב כל עץ אשוח ברחבי הקמפוס, על הצדדים לבחון לאחר מעשה את העניין שמגלה הציבור בהצבת האשוח, כך שבשנים הבאות יוכלו להעריך טוב יותר האם המיקום שהוצע מספק את צרכי המבקשים והאם יש בו כדי לאפשר ביטוי נאות של זכותם לחוג את חגיהם ולבטא עצמם בציבור. אלא שהמבקשים החליטו שאם לא מתאפשר להם להציב אשוח ב"בניין הראשי", הם לא מציבים אשוח בכלל. לאור זאת, סוקול מציין בפסק הדין הסופי, שניתן כמעט שנה לאחר מכן, כי הדבר מעלה את החשש שבקשת המבקשים נבעה משיקולים זרים:

קשה היה להשתחרר מן התחושה כי ביסוד רצונם של המבקשים להעמיד העץ בבניין הראשי לא עומדת כוונתם ליתן ביטוי לחג הנחגג על ידם, אלא רצונם לייצב את מעמדם, אל מול אגודת הסטודנטים, ביחסיהם עם המשיבה. חיזוק לתחושה זו ניתן היה למצוא בעובדה כי המבקשים לא טרחו להציב עץ מטעמם, כפי שהתאפשר להם, בבניין הרב תכליתי, סירובם להצבת עץ באמצעות האגודה, ועמידתם על הצבת העץ בבנין הראשי על ידם דוקא. (פס' 33 להמרצת הפתיחה)

,

menorag2

החנוכיה ועץ האשוח מחוץ לבניין העירייה

פסק הדין בעניין דוח'אן הזכיר לי את פסק הדין המפורסם בעניין מחוז אלגני שעסק בהצבת סמלים דתיים בשטחים ציבוריים [(County of Allegheny v. ACLU, 492 U.S. 573 (1989]. בית המשפט העליון של ארה"ב בחן באותו מקרה את חוקיותם של מיצג המתאר את הולדת ישו (Nativity scene; crèche), שהוצב ברחבת בית המשפט המחוזי, וחנוכייה ענקית של חב"ד שהוצבה מחוץ לבניין העירייה בסמוך לעץ אשוח. (חוקתיותו של עץ האשוח לא נבחנה בפסק הדין). שלא כמו בישראל, מיסוד הדת בארצות הברית אסור באופן חוקתי. פסקת מיסוד הדת (The Establishment Clause) בתיקון הראשון לחוקה קובעת כי: "Congress shall make no law respecting an establishment of religion".

מיצד המולד על מדרגות רחבת בית המשפט

מיצג המולד על מדרגות רחבת בית המשפט

שופטי המותב היו חלוקים בדעותיהם: השופטים בלקמן (Blackmun) ואו'קונר (O'Connor) קבעו כי מיצג המולד מפר את התיקון הראשון, ואילו החנוכייה לא; השופטים ברנן (Brennan), סטיבנס (Stevens) ומרשל (Marshall) קבעו כי שני המוצגים אינם חוקתיים; ואילו השופטים קנדי (Kennedy), ווייט (White), סקאליה (Scalia) ורנקוויסט (Rehnquist) קבעו כי שני המוצגים חוקתיים, כך שבסכימת הדעות נמצא שמיצג המולד מפר את פסקת המיסוד ואילו החנוכייה לא.

השופטת או'קונר ציינה כי לחנוכייה לבדה יש משמעות דתית, אך הצבתה ביחד עם עץ אשוח מעבירה את המסר של פלורליזם וחופש דת. לדעת בלקמן, גם לחנוכייה, כמו לעץ האשוח, יש משמעות חילונית כאשר שניהם מציינים את עונת חגי החורף. לכך יש להוסיף כי מתחת לחנוכייה ולעץ האשוח ישנה גם כרזה המצהירה בשבח החירות. לעומת זאת, מיצג המולד נושא מסר נוצרי ברור. לדעת ברנן, גם החנוכייה נושאת מסר דתי ברור.

השופטים קנדי, וייט וסקאליה טוענים כאמור שגם מיצג המולד אינו מפר את פסקת מיסוד הדת. לדעתם, גישה קשוחה מדי לדת, שאינה מביאה בחשבון את העובדה כי רוב התושבים הם אנשים דתיים, רק פוגעת באזרחים ועשויה לגרור עוינות כלפי הדת. חופש מדת קובע כי הממשלה אינה יכולה להכריח אדם להשתתף בטקס דתי או לתת יתרון לדת מסוימת, אך הכרה בדת שהינה פסיבית וסמלית אינה עולה כדי מיסוד הדת.

על אף שמדובר בשני סכסוכים שונים ובשתי מערכות חוק וחוקה שונות, נראה שאפשר עדיין ללמוד מעניין מחוז אלגני לעניין דוח'אן. ספיר וסטטמן מציינים אמנם שבעוד אין שום הצדקה לאפליה תקציבית של דתות המיעוט בישראל, ניתן בהחלט להצדיק "העדפה סמלית" של היהדות, כמו שזו באה לידי ביטוי בסמלי המדינה: הדגל, הסגל וההמנון [דני סטטמן וגדעון ספיר "הדתות הלא-יהודיות בישראל" מחקרי משפט כח 185, 197-196 (2012)]. לאור זאת, אפשר בהחלט להצדיק את מיקומה של החנוכייה ברחבת הבניין הראשי המרכזי באוניברסיטת חיפה והדרת עץ האשוח לבניין הרב-תכליתי הצדדי. יחד עם זאת, כמו שכתבה השופטת או'קונר – בהצבתם של שני סמלים דתיים ביחד יש מסר של פלורליזם דתי וסובלנות דתית, מסר שחשוב להשמיעו במדינת ישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s