אבטלה

מזה כחודשיים אני מובטל. אמנם יש לי קצת חסכונות לאכול, ואוטוטו אני הולך להוביל איזה פרויקט עם מלגה נאה בצדו ועוד כחודשיים אני מתחיל התמחות במשפטים, ובינתיים אני עובד קצת מן הגורן ומן היקב – "תופר עבודות", כמו שאמרה לי האשה האחרונה שזרקה אותי – אבל בינתיים אני מובטל. והבינתיים הזה אומר שברוב הימים אני הולך לישון מבלי שאני יודע מה אני הולך לעשות יום למחרת ואין לי סיבה לקום בבוקר. מילולית ומהותית אין לי סיבה לקום בבוקר. ההיי-לייט של היום שלי הוא החדשות של שמונה. עד כמה החיים שלך פתטיים מ-1 ועד 8-בערב-זה השיא-של-היום-כי-יש-חדשות?!

חברים אמרו לי, בין השאר, "תהנה מהחופש לפני שאתה רוצע את אזנך לעבדוּת משפטית", ו"זה הזמן להתמכר לסדרת טלוויזיה טובה", ואני משיב להם: איבדתי אתכם ב"תהנה מהחופש": אני סובל בחופשות, ובפרט שזו חופשה חצי-כפויה. נכון, כל אחד צריך מדי פעם חופשה, ואני גם מנצל את הזמן לקרוא הרבה ולכתוב יותר. אבל גם הקריאה והכתיבה אינן פעולות שגורמות לי לקום בבוקר.

כתבתי בעבר ("5 הערות על עבודה") כי העבודה והמשפחה הם שני המסדים שמתחרים על לבו של האדם, מכיוון ששניהם מהווים עוגן, מקור להעצמה, ובעיקר – מקום להערכה. העבודה היא המקום שבו אדם מרגיש שהוא עושה דברים בעלי ערך. יש הבדל פשוט בין כל הפעולות שתיארתי בפסקה למעלה לבין עבודה: כשאדם מגיע לעבודה הוא יודע שצריכים אותו. תהיה זו העבודה הכי פשוטה שיש, ועל אחת כמה וכמה אם זו עבודה שבה האדם מנצל את כישוריו ויכולותיו, האדם יודע שאם הוא לא יעשה את התפקיד, אף אחד אחר לא יעשה את התפקיד. בנקודה זו בחיי, אף אחד לא צריך אותי. אני יכול להיעלם ואף אחד לא ירגיש בחסרוני. אתן מתארות לעצמכן איזו תחושה נוראה זו? לכן גם אם אעסוק בתחביביי מהבוקר עד הערב וגם אם אארוג גובלנים שעות על גבי שעות – אין הדבר דומה לאדם שקם בבוקר והולך לעבודה כי מישהו צריך אותו. אף אחד לא צריך אותי.

קניתי השבוע נעלי בלנדסטון. ואני מספר לכם את זה כי יש לי בעיה עקרונית ואידאולוגית עם נעלי בלנדסטון: אין להן שרוכים. כשהייתי (כבר לא כל-כך) צעיר, היו לי רשימה של פעולות שלא הצלחתי לעשות, כמו לבלוע תרופות או לקשור שרוכים. ורשימת הפעולות האלו ממש הדאיגה אותי כי אמרתי לעצמי: בחייאת, אתה כבר ילד גדול, זה כבר לא מתאים שאימא או אבא יקשרו לך שרוכים. כאילו מה, גם בגיל 40, בדרך לישיבת דירקטוריון חשובה, אני אעבור אצל אימא ואבקש שתעזור לי לקשור שרוכים? זה לא לעניין. ואחרי שהצלחתי להתגבר וללמוד את כל הפעולות האלו, הייתי מביט ברחמים בכל הילדים עם נעלי הסקוצ'ים, ואמרתי לעצמי שבטח הם לא יודעים עדיין לקשור שרוכים. ואם כך, כלום לא יצא מהם.

ולכן יש לי בעיה עם בלנדסטון, כי נעליים בלי שרוכים שווים מבחינתי לנחשלות, לכישלון, לעצלנות, לחוסר-יכולת להתמודד עם המציאות – בדיוק אותן תכונות שנקשרות במצבי, באבטלה. קניית הנעליים היא מטפורה נכונה ומדויקת למצב הנוכחי: אדם מובטל הולך לקנות נעליים בלי שרוכים. כישלון פוגש כישלון.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s