על רווקוּת וחוויית הקניות

לרווקוּת יתרונות רבים – החירות; העצמאות המוחלטת; הבדידות; ההזנחה העצמית; החמלה שהסביבה משדרת אליך; הביטויים, שמנקדים את יומך האפרורי, כמו "בקרוב אצלך", או "נו, נו", כאילו אתה ובן-שיחך נמצאים באזור הדמדומים שבין נטילת ידיים ל"המוציא", רק שזה שלך אורך כמה שנים ארוכות ומייגעות – אבל לאחרונה מצאתי שיש לה חסרון אחד בולט: אין לנו, הרווקים, עם מי לעשות קניות.

לאחרונה יצא לי – נכון יותר: נאלצתי, לאחר שהגעתי לפת-בגד ופת-נעל – לערוך, בגפי, שני מסעות קניות שהסתיימו במפח נפש, לאחר שנעליים שחשבתי שהיו מתאימות ויפות בחנות התגלו כלא-נוחות בעליל, ושיטוט קצר בחנויות הבגדים הסתיים מהר מאוד כיוון שלא היה לי עם מי להיוועץ עמו ולקבל second opinion (בעיני המוכרת הכל נראה עליי נהדר, ואני יכול להבין אותה, בגלל שהאינטרס שלה הוא למכור כמה שיותר בגדים, אבל לא רק בגלל זה).

תחשבו על זה: אין לנו הרווקים עם מי לעשות קניות. אנחנו לא יכולים ללכת לקניות עם אימא, כי אנחנו כבר ילדים גדולים – הילד אוטוטו בן שלושים; אנחנו לא יכולים ללכת לקניות עם אבא, כי אבא בעצמו לא עושה קניות, ואימא היא זו שקונה לו את הבגדים; אנחנו לא יכולים ללכת לקניות עם ידידוֹת, כי מצד החֶבְרָה אין זה מקובל שגבר ואשה שאינם חברים או נשואים יצאו לבילוי ביחד (והרחבתי על כך ברשומה "שומרת יציאה: לקראת הלכה חילונית"); ואנחנו לא יכולים ללכת לקניות עם גבר נוסף, ובכן… בגלל… – not that there's anything wrong with that (אצל נשים כמדומני זה מעט שונה). הפעם האחרונה שעשיתי קניה מוצלחת הייתה עם אחותי הנשואה, שסחבה את בן-זוגה (גיסי), שהביא איתו את בתם התינוקת (היה חסר רק מרור בשביל לקיים סדר פסח כהלכתו).

המרחב הצרכני, המרחב של הקניות, הוא מרחב נשי. לגברים, ובפרט לגברים רווקים, אין בו מקום. ארנה קזין [ארנה קזין במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה (2004)] מתארת בהרחבה כיצד חנויות הכלבו ורשתות השיווק היו המוסדות הציבוריים הראשונים שפתחו את שעריהם לרווחה לפני נשים, לאחר שהזירות הציבוריות הקלאסיות – מערכות ההשכלה הגבוהה, הפוליטיקה, השלטון והבעלות על עסקים – היו חסומות בפניהן. תחילת האמנסיפציה של נשים במערב בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים באה לידי ביטוי ביציאת נשים אל מחוץ לבתים ולפרברים, ובמעבר שלהן מדפוס של קניות ליד הבית, פעולה עניינית לצורכי היומיום, לעבר דפוס של שופינג, פעולה שחורגת מסיפוק הצרכים המידיים ומשלבת אינטראקציות תרבותיות ואנושיות מורכבות.

קזין מסייגת ואומרת כי הקניון אינו זירה ציבורית לנשים באשר הן, אלא למרכיבי הנשיות המסורתית, ומציינת כי המחלקות הראשיות בחנות הכלבו ובקניון פונות תמיד לתחומי העניין המסורתיים של נשים: אופנה, קוסמטיקה, מטבח וצעצועים. הפעילות המרכזית המשותפת לנשים בזירה הציבורית החדשה היא קנייה – רכישה של מוצרים וחפצים שעשויים לשמש אותן בהמשך מילוי תפקידיהן המסורתיים בזירה הפרטית, ולחזק את מאפייני המגדר שלהן – יופי וטיפוח. הקניון הוא הזירה הציבורית שנצבעה ורוד.

הקניונים ומרכזי הקניות הם מרחבים מדירי-גברים. כשהסביבה הצרכנית פונה אל נשים ואל משפחות, גם אם יש מחלקות וחנויות לגברים –  הגברים הרווקים חשים שם לא בנוח, ולכן הם רק רוצים לעקוץ – לקנות – ולחזור הביתה. לאור זאת, לא מפתיע שהדימוי המקובל הוא שהגברים הם תכליתיים כשהם יוצאים לקניות ואילו אצל נשים הקניות הן חוויה.

אלא שאם לרוב התכליתיות נחשבת כרציונלית, כמעשית, ואילו תפישת החוויה נתפשת כבזבוז זמן (ואולי גם בזבוז כסף) – חוויית הקניות מייצרת היפוך מושגי: בעוד התכליתיות הגברית עשויה להוביל, כשם שהובילה אותי – לקניות פזיזות וחפוזות, מתוך תחושת אי הנוחות שבקניות, תפישת הקניות כחוויה סוללת את הדרך לקניות שקולות ומאוזנות, קניות הנעשות מתוך אורך-רוח והנאה. בקרוב אצלכם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s