ורחמיו על כל מעשיו: על הספר "קו המלח" של יובל שמעוני

קו המלח עדכנילעיירה לֵה שבהודו נקלעים בראשית המאה העשרים איליה פוליאקוב, יהודי שבורח להודו מרוסיה, וד"ר אדוארד מקנזי, מנהל בית החולים של המיסיון בעיירה. לאחר שמקנזי מטפל בפוליאקוב הפצוע, רוקמים השניים תוכנית שמיועדת לנקום בארכיאולוג איטלקי, שיש למקנזי חשבון פתוח עמו. כך נפתח ספרו המונומנטאלי של יובל שמעוני, "קו המלח", אשר נע, לאורך תקופות שונות, בין הודו, אנגליה, איטליה, רוסיה וישראל, שם מתגוררים צאצאיו של פוליאקוב.

כמו בספריו הקודמים של שמעוני, גם ב"קו המלח" – באורכו של הספר, בעלילה המתפצלת והמסתעפת שלו – יש משהו מאוד לא קומוניקטיבי. הליך הקריאה, אני מאמין, הוא הליך של תקשורת בין המחבר לקורא, הוא הליך במסגרתו המחבר והקורא מדברים ביניהם. המחבר אינו מכתיב את הסיפור לקורא אלא משתף אותו, אגב הכתיבה/ קריאה, בהליך היצירה. שמעוני, כך נדמה, כופר בהנחה זו. הוא כמו מצהיר מראש שעל הקוראים ללכת אחריו בעיניים עצומות, ולסמוך עליו שבסוף זה ישתלם להם.

ובסוף זה משתלם. שמעוני זוכר לקוראים חסד נעורים, לאחר שהלכו אחריו בשיירה במדבר בארץ לא זרועה, כשהם מסתפקים בלחם צר ומים לחץ ותוך שהם סובלים מקור וסופות חול – ומוביל אותם אל הארץ המובטחת. כשם ששמעוני דורש הרבה מקוראיו, כך הוא דורש הרבה מעצמו: התיאורים הדקדקניים, חוסר הוויתור על כל פרט ופרט, היסודיות הבלתי-מתפשרת – כל אלו מצמצמים את כל רצונותיו ושאיפותיו של הקורא לרצון אחד פשוט: לשבת ולשקוע בין דפיו של "קו המלח".

לעתים היסודיות הזו נמצאת בעוכריו של שמעוני. ההתעקשות שלו לתאר גם את כל המכוער והדוחה, לרבות כל היוצא מנקביו של אדם, כמו גם הבחירה שלו בוֶטֶרִינָר לגיבור הראשי, בחירה הכרוכה בפשפוש בקרביים של חיות שונות – פוגמת לדעתי באסתטיקה של הספר. לעתים, הדקדקנות של שמעוני עולה כדי נוקדנות, קפדנות עד כדי הפרזה, ומשם לדקדנס, לתחושה שהעלילה עומדת במקום. התחושה הזו חזקה יותר בסיפור חייו של איליה, שעלילתו סוחפת פחות, אך היא מתעמעמת בעלילותיהם של נחמן ואמנון, צאצאיו של איליה, ובעלילה המרכזית הנמסרת מנקודת התצפית של מקנזי – שלוש דמויות אשר מסיעות ואף מדהירות את הסיפור.

אלוהים, אומר הפתגם, נמצא בפרטים הקטנים. הקסם העיקרי שבספר הוא לדעתי העובדה שהנוקשות והקפדנות של שמעוני, כפי שאלו באים לידי ביטוי בירידה לפרטים הקטנים – אינן מחלחלות לגיבורי הסיפור, אשר נהנות כולן מטיפול של אב רחום ומסור. על אף ששמעוני אינו מרחם על עצמו, למרות שהוא לא מרחם על קוראיו – יש לו די חמלה לכל דמויותיו. "ורחמיו על כל מעשיו", אומר משורר ספר תהלים על אלוהים. הירידה לפרטים הקטנים, שהיא לפי הפתגם מעשה אלוהי, אינה סותרת את העובדה שרחמיו של שמעוני על כל מעשיו.

התפרסם לראשונה ב"חיה רעה" – מדור הספרות של אתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

הילד בן שלושים

היום (י"ג טבת) אני בן שלושים, ולקראת ציון מאורע חגיגי זה התנהל דיון שלם בקבוצת הווצאפ המשפחתית – שאני כמובן חבר בה; משפחתי לא חשבה על קונספט של קבוצת ווצאפ "משפחה ללא אודי" או "לקראת יום ההולדת של אודי – קבוצה זמנית" – כיצד למזער נזקים ולערוך את יום ההולדת באופן הזול ביותר. ולמרות שאני מבין את מגבלות התקציב המשפחתי ועל אף שאני ער לקשיים האדמיניסטרטיביים הכרוכים במשפחה המונה שש-עשרה נפשות, לרבות שישה זאטוטים, המתגוררים בארבעה מוקדים שונים, כל הדיון הזה – כיצד לחסוך על אודי הכי הרבה שרק אפשר – הכעיס אותי מאוד, עד שעזבתי את הקבוצה המשפחתית בטריקת דלת.

ותהיתי: מדוע זה כל-כך חשוב לי שהמשפחה תחגוג לי יומולדת? מעבר לכך שחשתי בעצמי קצת דרמה-קווין – תפקיד השמור אצלנו במשפחה לאח אחר – מספר חברים אמרו לי שאצלם במשפחה, גם כשמדובר ביומולדת עגול, חגגו את האירוע באופן צנוע, ובפרט שנוכח התרחבות משפחותינו מדובר בקונסטרוקציה לא פשוטה כלל.

ובהיותי מושפע – שלא לומר: שרוט – מן החשיבה המשפטית, על אף שאני מבין את החשיבות של מבט אופקי, של "משפט משווה" – התבוננות כיצד הדברים נעשים אצל אנשים אחרים ובמדינות אחרות – לדעתי חשובה יותר החשיבה הנורמטיבית, ההתבוננות האנכית, לעומק: כיצד ראוי לחגוג יומולדת שלושים, במנותק מהשאלה מהו הנוהג בעולם, אם כי האלמנט האחרון בהחלט יכול להוות שיקול בהליך השקלול של החשיבה הנורמטיבית, לדעתי. לכך יש להוסיף את העובדה כי אין זה נכון לעשות קופי-פייסט מן הנהוג במדינה או אצל אשה אחרת, שכן לכל מדינה, לכל משפחה, לכל אדם יש תרבות ונסיבות שונות. השאלה היא אם כן האם זה ראוי לחגוג יומולדת שלושים באופן מיוחד, או האם זה ראוי לחגוג יומולדת שלושים באופן מיוחד לי, בהיותי חלק ממשפחה מסוימת ובהיותי מי שאני.

כתבתי בעבר ("כולנו זקוקים לחסד") שאם נרצה אין משמעות מיוחדת ליומולדת, זו סתם סיבה למסיבה – I Think it's nice – ואם תרצו, יומולדת יכול להיות יום משמעותי: ראשית, זו עשויה להיות הזדמנות לחשבונפש על השנה שחלפה. אך מעבר לכך, אחי הקטן טען שבניגוד לציון סיום תואר או הזדכּוּת על העבדוּת בסיום השירות הסדיר בצבא – שני רגעים שעמלנו קשה על מנת להשיגם – לא עשינו דבר בכדי להגיע ליום ההולדת שלנו. על כך השבתי באותה רשומה: אין הכי נמי; ציון יום ההולדת, חגיגת דבר שלא עשינו דבר למענו, היא מעשה מובהק של חסד, והיא מהווה תזכורת שאנחנו לא יכולים להסתדר בחיים בלי חסד, שהחיים שלנו כולם מושתתים על חסד – שכן לא עשינו דבר על מנת להיוולד, וביום שבו נולדנו ניתנו לנו החיים במתנה.

ומבלי לבטל את הדברים, היום אני חושב אחרת. המחשבה לפיה לא עשינו דבר על מנת להגיע ליום ההולדת אומרת למעשה ש"הזמן עושה את שלו". זה מה שיפה (ומכוער) בזמן – הוא לא שואל אותנו אם להמשיך הלאה; הוא עושה את זה בעצמו – ואגב כך מותיר את חותמו על פנינו המזדקנות והקמוטות. הזמן ממשיך לזרום בין אם נרצה ובין אם לא; הוא יכול לעבור לאט או מהר יותר בהתאם לתחושותינו הסובייקטיביות, אך בכל מקרה הזמן עובר.

אלא שכיום, ביום הולדת שלושים, אני חש לגמרי אחרת: את יום הולדת שלושים השגתי בזכות ולא בחסד. עבדתי קשה מאוד, יום-יום, על מנת להגיע למעמד הזה. אני לא מדבר על ההישגים או היעדים שצברתי במהלך חיי, כי לא את ההישגים אני חוגג; את ההישגים חגגנו כשהשגנו אותם. יום ההולדת אינו נמצא על "ציר ההישגים". יום ההולדת נמצא על "ציר הזמן", שהוא ציר נפרד ומקביל מ"ציר ההישגים". ביום ההולדת, ביום הולדת שלושים שלי, אני חוגג את הצלחת המאבק היומיומי, את מאבק ההישרדות הסיזיפי, שמלווה כל יום. יש ימים שעוברים לאחר מאבק פשוט, ויש ימים שעוברים לאחר מלחמה בשיניים, בסופם אני חבול ומוכה, יוצא מהם בשן ועין.

נכון, הזמן עובר בין כך ובין כך, אבל הזמן עובר לא בלי מאבק. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" מספר ספר בראשית על יעקב שעובר במעבר נחל יבוק. השמש אינה זורחת ושוקעת לפי חוקי הטבע. השחר עולה רק לאחר מאבק. ואת הניצחון במאבק אני חוגג.

עיקור הכוח: על ספר הציטטות של שופטי ישראל לדורותיהם/ יניר קפח

יניר"ספר הציטטות של שופטי ישראל לדורותיהם", שליקט וערך יניר קפח, מביא למעלה מ-3,000 ציטטות של שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם, הלקוחות מתוך פסקי הדין של השופטים. הספר מחולק ל-171 ערכים: החל מערכים כלליים, ערכים שיש להם קיום מחוץ למשפט, כמו אדם, אהבה ומיניות או נשים בחברה, וכלה בערכים משפטיים מובהקים, כמו זכויות האדם השונות או ענפי המשפט לגוניהם.

ניכר כי המטרה שהמחבר שם לנגד עיניו הייתה להנגיש את אוצרות ההגות והלשון של שופטי ישראל לדורותיהם לאנשים שאינם נמנים על הקהילה המשפטית ולכן אינם קוראים פסקי דין. ואכן, הספר מכמין בתוכו פנינים רבות שמובנות בנקל על ידי הקהילה הלבר-משפטית. ציטטות כמו "כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו" או "ביטחון אינו רק צבא. גם דמוקרטיה היא ביטחון", שתיהן של הנשיא בדימוס אהרן ברק, אינן דורשות ידע משפטי או הבנה של הטרמינולוגיה המשפטית הפנימית.

יחד עם זאת, ציטוטים רבים, למשל המשפט "רק קניין יכה קניין", על אף לשונו הציורית של השופט חשין, אינו יכול להיות מובן על בוריו למי שאינו בקיא בדיני הקניין ובתיאוריות העומדות מאחוריהם. על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים לציטוטים אחרים, ארוכים ומורכבים יותר, המפרנסים עמודים וערכים רבים בספר.

יתר על כן: הספר מצליח אמנם לחשוף הגיגים יפים מאוד של שופטי ישראל, אולם אגב כך הוא חוטא לבמה עליה מתפרסמים הציטוטים – פסקי הדין. גזירה של ציטוט מסוים מתוך פסק הדין מפקיעה אותו מהקשרו: ראשית, לא ברור האם אותו ציטוט מהווה את תורף פסק הדין – ההלכה היוצאת מבית המשפט, ההכרעה של השופט, או שאותו ציטוט הוא רק אוביטר, אמרת אגב, אשר אינו מהווה חלק מרכזי בפסק הדין.

לכך יש להוסיף את העובדה שכל פסק דין מורכב מחלק עובדתי, מנסיבות של מקרה מסוים, וחלק משפטי. מלאכת השיפוט משמעותה שקלול של כל הנתונים המשפטיים והחלתם על נסיבות המקרה הספציפי. הנתון העיקרי שמבחין בין נכונותה של אמירה בפסק דין אחד לבין מופרכותה בפסק דין אחר הוא נסיבות המקרה, ואלו נעלמות מעיני הקוראים של הספר הנוכחי.

הבעיה המרכזית ביותר בספר הציטטות היא לדעתי בכך שהוא מאיין את העובדה שכל ההגיגים היפים שבספר, כל השפה של פסקי הדין – מגובה באמצעות האיום בכוח. השופט אינו רק איש חשוב מאוד והוא גם לא פילוסוף או נואם כיכרות. בהגיגיו ובפניני הלשון שלו, השופט לא רק מתאר את העולם שאליו יש לשאוף; לשופטים יש יכולת להפוך את העולם הזה למציאות. אפילו אלו שלא השתכנעו מההחלטה השיפוטית, עדיין יהיו נתינים שלה. החלטות שיפוטיות, בהצהרות שלהם על ידע חברתי ומשפטי, משחקות תפקיד חשוב מאוד בתִחזוק מערכות הכוח.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן