הילד בן שלושים

היום (י"ג טבת) אני בן שלושים, ולקראת ציון מאורע חגיגי זה התנהל דיון שלם בקבוצת הווצאפ המשפחתית – שאני כמובן חבר בה; משפחתי לא חשבה על קונספט של קבוצת ווצאפ "משפחה ללא אודי" או "לקראת יום ההולדת של אודי – קבוצה זמנית" – כיצד למזער נזקים ולערוך את יום ההולדת באופן הזול ביותר. ולמרות שאני מבין את מגבלות התקציב המשפחתי ועל אף שאני ער לקשיים האדמיניסטרטיביים הכרוכים במשפחה המונה שש-עשרה נפשות, לרבות שישה זאטוטים, המתגוררים בארבעה מוקדים שונים, כל הדיון הזה – כיצד לחסוך על אודי הכי הרבה שרק אפשר – הכעיס אותי מאוד, עד שעזבתי את הקבוצה המשפחתית בטריקת דלת.

ותהיתי: מדוע זה כל-כך חשוב לי שהמשפחה תחגוג לי יומולדת? מעבר לכך שחשתי בעצמי קצת דרמה-קווין – תפקיד השמור אצלנו במשפחה לאח אחר – מספר חברים אמרו לי שאצלם במשפחה, גם כשמדובר ביומולדת עגול, חגגו את האירוע באופן צנוע, ובפרט שנוכח התרחבות משפחותינו מדובר בקונסטרוקציה לא פשוטה כלל.

ובהיותי מושפע – שלא לומר: שרוט – מן החשיבה המשפטית, על אף שאני מבין את החשיבות של מבט אופקי, של "משפט משווה" – התבוננות כיצד הדברים נעשים אצל אנשים אחרים ובמדינות אחרות – לדעתי חשובה יותר החשיבה הנורמטיבית, ההתבוננות האנכית, לעומק: כיצד ראוי לחגוג יומולדת שלושים, במנותק מהשאלה מהו הנוהג בעולם, אם כי האלמנט האחרון בהחלט יכול להוות שיקול בהליך השקלול של החשיבה הנורמטיבית, לדעתי. לכך יש להוסיף את העובדה כי אין זה נכון לעשות קופי-פייסט מן הנהוג במדינה או אצל אשה אחרת, שכן לכל מדינה, לכל משפחה, לכל אדם יש תרבות ונסיבות שונות. השאלה היא אם כן האם זה ראוי לחגוג יומולדת שלושים באופן מיוחד, או האם זה ראוי לחגוג יומולדת שלושים באופן מיוחד לי, בהיותי חלק ממשפחה מסוימת ובהיותי מי שאני.

כתבתי בעבר ("כולנו זקוקים לחסד") שאם נרצה אין משמעות מיוחדת ליומולדת, זו סתם סיבה למסיבה – I Think it's nice – ואם תרצו, יומולדת יכול להיות יום משמעותי: ראשית, זו עשויה להיות הזדמנות לחשבונפש על השנה שחלפה. אך מעבר לכך, אחי הקטן טען שבניגוד לציון סיום תואר או הזדכּוּת על העבדוּת בסיום השירות הסדיר בצבא – שני רגעים שעמלנו קשה על מנת להשיגם – לא עשינו דבר בכדי להגיע ליום ההולדת שלנו. על כך השבתי באותה רשומה: אין הכי נמי; ציון יום ההולדת, חגיגת דבר שלא עשינו דבר למענו, היא מעשה מובהק של חסד, והיא מהווה תזכורת שאנחנו לא יכולים להסתדר בחיים בלי חסד, שהחיים שלנו כולם מושתתים על חסד – שכן לא עשינו דבר על מנת להיוולד, וביום שבו נולדנו ניתנו לנו החיים במתנה.

ומבלי לבטל את הדברים, היום אני חושב אחרת. המחשבה לפיה לא עשינו דבר על מנת להגיע ליום ההולדת אומרת למעשה ש"הזמן עושה את שלו". זה מה שיפה (ומכוער) בזמן – הוא לא שואל אותנו אם להמשיך הלאה; הוא עושה את זה בעצמו – ואגב כך מותיר את חותמו על פנינו המזדקנות והקמוטות. הזמן ממשיך לזרום בין אם נרצה ובין אם לא; הוא יכול לעבור לאט או מהר יותר בהתאם לתחושותינו הסובייקטיביות, אך בכל מקרה הזמן עובר.

אלא שכיום, ביום הולדת שלושים, אני חש לגמרי אחרת: את יום הולדת שלושים השגתי בזכות ולא בחסד. עבדתי קשה מאוד, יום-יום, על מנת להגיע למעמד הזה. אני לא מדבר על ההישגים או היעדים שצברתי במהלך חיי, כי לא את ההישגים אני חוגג; את ההישגים חגגנו כשהשגנו אותם. יום ההולדת אינו נמצא על "ציר ההישגים". יום ההולדת נמצא על "ציר הזמן", שהוא ציר נפרד ומקביל מ"ציר ההישגים". ביום ההולדת, ביום הולדת שלושים שלי, אני חוגג את הצלחת המאבק היומיומי, את מאבק ההישרדות הסיזיפי, שמלווה כל יום. יש ימים שעוברים לאחר מאבק פשוט, ויש ימים שעוברים לאחר מלחמה בשיניים, בסופם אני חבול ומוכה, יוצא מהם בשן ועין.

נכון, הזמן עובר בין כך ובין כך, אבל הזמן עובר לא בלי מאבק. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" מספר ספר בראשית על יעקב שעובר במעבר נחל יבוק. השמש אינה זורחת ושוקעת לפי חוקי הטבע. השחר עולה רק לאחר מאבק. ואת הניצחון במאבק אני חוגג.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הילד בן שלושים

  1. אודי ראשית מזל טוב. והרבה ברכות לעוד שנים יפות ומלאות ברכה וטוב.
    אהבתי את ההבחנה בין ציר הזמן לציר ההישגים.
    כשאתה חוגג את העובדה ששרדת בציר הזמן , אתה בעצם שוב חוגג הישג שלך…
    כאדם מאמין אני אוהב לחגוג בציר הזמן את ההודאה לה' שזכיתי להגיע ליום הזה (גם אם זה לא בזכותי). ובאופן אישי אני חוגג את כל מה שיש לי ושאני אוהב במסלול החיים שלי שעברתי עד כאן. (אולי זה אותו דבר כמו שכתבת אבל זה מנקודת מבט אחרת)

    גיל שלושים , מי היה מאמין…

    • תודה יאיר,
      זה נכון שההישרדות היא הישג, אך הכוונה שלי הייתה להבחין בין הישגים נקודתיים לבין "ההישג" שבהישרדות היומיומית
      על הנקודה שהעלית – הזכות להגיע ליום הזה – הרחבתי ברשומה קודמת (כולנו זקוקים לחסד), ניסיתי כאמור להצביע על העובדה שאני חוגג את העובדה שהגעתי ליום הזה בזכות ולא בחסד.
      אכן גיל שלושים… תחגוג את העובדה שאתה עוד צעיר 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s