ספר הוא סך הציפיות ממנו: על "סוס אחד נכנס לְבָּר" של דויד גרוסמן

הספר "סוס אחד נכנס לְבָּר" של דויד גרוסמן מתרחש כולו במהלך ערב אחד במרתף של מועדון בנתניה, בו הופעה של דב גרינשטיין, המכונה דובלה ג'י, מתחילה כמופע סטֶנדאַפּ סטנדרטי וממשיכה אל מחוזות אישיים ולא-קונבציונאליים של הסטֶנדאַפִּיסט.

כתיבתו של גרוסמן ידועה בקולאז' הלשוני שלה, ביכולתו להדביק שפות המעורבבות יחד ופולשות אחת לשנייה במרחב אינסופי של מקטעים טקסטואליים. מהבחינה הזו, בחירתו של גרוסמן בסטנדאפיסט, באמן מילים, כדמות הראשית, קצת מחלישה את הווירטואוזיות הטקסטואליות של גרוסמן: לא זו בלבד שמשחקי הלשונות והמילים מחליקים לדמותו של דובלה באופן מושלם, אולי אפילו באופן מושלם מדי, ובכך מאבדים מהפליאה שבהם – הם נותרים ברמה השטחית של חידודי לשון של סטנדאפיסט, נבלעים בדמותו. לא כך, למשל, בדמויות הילדים הרבות בספריו של גרוסמן, כאשר בכל פעם שהן בוראות מילה חדשה, הקורא נמס.

הנזילוּת של מופע הסטנדאפ אל עבר הסיפור האישי של דובלה מדגישה את התפקיד התרפויטי של ההומור מחד ואת התובנה השחוקה שמאחורי כל לץ טמונה טראומה שההומור הינו רק דרך התמודדות עמה. בשתי התובנות הללו אין חדש: לתחושתי, גרוסמן אינו שופך אור חדש על התובנות כי ההומור הוא נשק יעיל מול המציאות וכי יש ביכולתו לרפא את האדם, ולא מציג אותן מזווית קצת שונה.

על כל מה שמתרחש באותו לילה צופה מהצד חבר ילדות של דובלה, אבישי לזר. לזר אמנם מעשיר את הסיפור בזיכרונות משלו על ילדותם המשותפת, אך אני מצאתי את הימצאותו של לזר בסיפור כמיותרת או למצער כלא ממוצה. לזר אמור לספק רפלקסיביות, תמונת ראי למופע של דובלה, באופן שיעניק לסיפור תחושה של רב-ממדיות. עם זאת, האם הקורא בהליך הקריאה אינו מהווה אותה תמונת ראי למה שמתרחש על הבמה? האם הקורא אינו יכול לתת בעצמו את אותו גזר-דין שדובלה כה מייחל לו?

שאלה זו הטרידה אותו לאורך כל קריאת הספר עד לסופו. בסיום הקריאה של "סוס אחד נכנס לבר" הרגשתי שנדרשת יותר מקריאה אחת על מנת להפיק הנאה מהספר, פריבילגיה הנתונה לחוקרי ספרות ולא לקורא מן השורה. לא יצאתי מן הקריאה עם "טעם של עוד", אלא עם תחושת ייאוש. אולי אני מפספס משהו? אולי יש בספר דבר-מה נוסף שלא מצאתי בקריאה הראשונה?

ספר הוא סך כל הציפיות שלנו ממנו, וכאשר מדובר בספר של גרוסמן הציפיות של הקורא הן גבוהות. המוניטין הספרותיים שגרוסמן רכש בזכות, יהפכו כל הוצאת ספר חדש של גרוסמן לאירוע מרגש, לחגיגה. הקוראים קונים את "גרוסמן החדש", הם לא קונים את "סוס אחד נכנס לבר". אלא שאם בספריו הקודמים, לפחות ברובם, הציפיות הצדיקו את עצמן, התחושה שלי היא כי בספרו האחרון גרוסמן שוחק מעט יותר מדי את המטבע הזו, ומפר את האיזון העדין שבין היוצר ליצירה, כך שהראשון מאפיל על השנייה במקום להאציל עליה. אני מקווה שבספרו הבא האיזון ישוב על כנו.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s