על תוצאות הבחירות ופרשת עגלה ערופה

כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל-נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ, וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל-הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. (דברים כא 9-1)

כשקמתי בבוקר וראיתי את תוצאת הבחירות, חשבתי על פרשת "עגלה ערופה". בספר דברים כ"א (פס' 9-1) מסופר שאם מוצאים גופה בשדה ולא יודעים מי הרוצח, נערך טקס לפיו זקני העיר הקרובה ביותר לגופה עורפים את ראשה של עגלה תמימה בנחל איתן, ולאחר מכן רוחצים את ידיהם במי הדם-נחל. ואז הם אומרים: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם."

יש להודות על האמת: יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, ההשפעה שלהן על החיים שלי תהיה, יחסית, שולית. גם אני וגם הרוב הגדול של חבריי, במצב יחסית טוב: רובנו באנו ממשפחות יחסית אמידות, יש לנו את הכלים לרכוש השכלה, להתפרנס, וגם אם יש בעיות של "יוקר המחיה" – רובנו הגדול יצלח את החיים. אם לא ב-100 משכורות אז ב-150, וגם אם אני אישית לא ארכוש דירה – בסופו של דבר החיים במדינת ישראל הם טובים. ועדיין כשקמתי בבוקר חשתי תעוקת לב מוסרית קשה מאוד.

הבשורה הקשה ביותר שעולה מתוצאות הבחירות לכנסת ה-20 (והממשלה ה-34 של מדינת ישראל) היא לאותם אנשים שכמו אותה גופה בפרשת עגלה ערופה שנמצאה בשדה – חיים-לא-חיים בשטח ההפקר של מדינת ישראל. האנשים שחיים בשטח ההפקר של מדינת ישראל נידונים לחיות, ולחיות חיים-לא-חיים ולמות במדינת ישראל.

אני חושב שהתודעה הדמוקרטית בישראל, אפילו התודעה הדמוקרטית "המשטרית" (להוציא זכויות אדם וכו') – היא חלשה מאוד. הישראלים חושבים שכנסת ישראל או ממשלת ישראל היא מין "ועד בית", גוף הכרחי שצריך להסדיר את החיים המשותפים שלנו בבניין המשותף שנקרא מדינת ישראל. אבל עוד לפני כן, הפירוש הבסיסי של הדמוקרטיה הוא שהאדם הוא הריבון – הממשלה והכנסת הן הזרועות הביצועיות של האזרח, אבל האזרח הוא הריבון. ולכן האזרח הוא זה שאחראי על החיים של כל האזרחים במדינת ישראל.

ההבדל בין הגופה בפרשת עגלה ערופה לבין אותם אנשים שחיים בשטח ההפקר במדינת ישראל הוא שלאחרונים יש דורש, יש אחראי – אתם, אנחנו, אזרחי המדינה. שלא כמו בפרשת עגלה ערופה, אנחנו לא נוכל לרחוץ בניקיון כפינו, לא נוכל לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" – ראינו וידענו ושפכנו – אנחנו הריבון, אנחנו אחראים.

אלוהים אדירים, כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל.

האהבה שמקלקלת את השורה: על ״אגדת ברונו ואדלה״ לאמיר גוטפרוינד

הספר "אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה" של אמיר גוטפרוינד מצהיר על עצמו כבר בכריכה האחורית שהוא "לא בדיוק ספק מתח, וגם לא בדיוק אגדה וזה בטח לא רומן קלאסי". לדעתי זו הגדרה קולעת ביותר של הספר. אני מניח שמי שכתב מילים אלו ביקש לשבח את הספר, אך לדעתי הוא בא לברך ונמצא מקלל: "אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה" הוא לא קולאז' מרהיב של ז'אנרים שונים – "פאזל ייחודי" כפי שבעל-הכריכה האחורית כינה זאת – אלא ייצור כלאיים, שעטנז, ערבוב מין בשאינו מינו. אין בו את כסיסת הציפורניים או החידתיות שמאפיינת ספר מתח – לעתים אף נדמה שהוא פארודיה על ספרי מתח; יש בו מעט מאוד מן המורכבות והעומק של רומנים; ואין בו גם את הקסם שמהלך על אגדות.

למרות ממדיו הצנועים של הספר, יש בו הצפה של פרטים, שבהיעדר יכולת שחייה מיומנת, כמו זו שמצטיין בה אחד מגיבוריו – גורמת לקורא לטבוע בהם. הקורא אמנם יכול לקרוא באופן סלקטיבי ולסנן בין פרטים חשובים יותר וחשובים פחות, אך לדעתי זה ענף נוסף של הבעיה השורשית הקודמת: כמו "ההתחמקות" מהגדרת הספר, כך גם ריבוי הפרטים אינו מאפשר טיפול וליבון של התמות המרכזיות בספר. כך למשל הקונפליקט שקשור לשואה בסיפור אינו נידון לעומק, בוודאי לא ב"ממדים שואתיים".

במרכז הספר עומדות – או יותר נכון: שוכבות – מספר גופות, שהשוטר יונה מרלין, בעזרת נערה בשם זואי ועיתונאי בשם רַאי, מנסה להתחקות אחר נסיבות מותן המסתוריות. אלא שהספר אינו נצמד לנקודת התצפית של מרלין, והוא משלב גם את נקודת המבט של אנשים אחרים שאינם מצוות החקירה. כך הקורא נחשף לנסיבות המוות של אותן גופות לא דרך עיניהם של מרלין וחבריו, באופן שמייתר – מבחינת הקורא – את המשך החקירה.

מעבר לפספוס, לדעתי, שנוצר עקב נטישת נקודת התצפית של הצוות החוקר, לא מצאתי הצדקה מדוע אינפורמציה שונה נמסרת מפי דמויות שונות: אין בספר היבט פוליפוני, ריבוי קולות שמצביע על הגיוון הקיים במציאות, ואין הוא רשומון שמצביע על אותה התרחשות מכמה זוויות שונות; פיזור האינפורמציה בטקסט נעשה באופן שרירותי, ללא הנמקה פנימית.

הנמקה חלקית לפיזור הטקסט ניתן אולי למצוא באפילוג של הספר, שלהבנתי נכתב על ידי גוטפרוינד – לא מצוין מי כתב את האפילוג, והרי אפילוג יכול להיות מסופר מפי אחת הדמויות. גוטפרוינד מספר כיצד נשבה בקסמו של ברונו שולץ לאחר שנתקל בספרו חנויות הקינמון, איך לאורך השנים הוא היה כותב מעין מאמרים קטנים על שולץ, וכי הוא ידע שביום מן הימים יכתוב ספר שיוקדש לדמותו. כלומר לגוטפרוינד הייתה תשוקה לדמותו של שולץ, אבל הוא לא ידע כיצד לנתב את אותה תשוקה לכתיבה של רומן בעל ערך. כמו במילותיה של יונה וולך – זה היה אצלו בידיים, אבל הוא לא יכול לעשות עם זה כלום.

יש מקרים שהתשוקה מולידה רומן עוצמתי וסוחף. אך לרוב, כמו במקרה של "אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה", האהבה מקלקלת את השורה.

התפרסם לראשונה במדור הספרות ״חיה רעה״ באתר ״מגפון״ – כפי שאפשר לראות כאן