לא תעמוד על דם רעך: חוק, מוסר וסיינפלד

אחת המצוות בפרשת "קדושים", פרשת השבוע שקראנו השבת בבית הכנסת (לצד פרשת "אחרי מות") – היא המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט 16). מצווה זו היא המצווה היחידה שזכתה שיהיה חוק מיוחד על שמה: חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, אחד החוקים המוזרים שחוקקה כנסת ישראל (להלן גם: "חוק לא תעמוד" או "החוק"). סעיף 1 לחוק זה מורה:

חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו

כלומר, לפי חוק זה ישנה חובה חוקית לכל אדם לעזור לאדם אחר הנמצא בסכנה: אם ראובן מטביע את שמעון בנהר, ואדם שלישי, לוי, עובר ליד ולא עושה דבר – הוא עבר על החוק, הוא עבריין. סעיף 4 לחוק קובע כי "העובר על הוראות סעיף 1 לחוק זה, דינו – קנס".

חוק לא תעמוד על דם רעך הוא מוזר מכמה וכמה בחינות: ראשית, הוא מוזר בגלל שהוא חיוב שבמחדל, הוא מטיל אות קין פלילי על אדם שלא עשה כלום, בגלל שלא עשה כלום. בכך יש כבר מספר בעיות: ראשית, ישנה פגיעה בחירות. מעשה אסור הוא "צו לא תעשה" שמגביל את האדם שלא לעשות מעשה מסוים, מעשה אחד; מחדל הוא "צו עשה" שכופה לעשות מעשה אחד ומגביל 99.9% מהמעשים; שנית, עקרון העל במשפט הפלילי הוא עיקרון החוקיות: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" (סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), כלומר אין מענישים אדם אם אין המעשה שעשה קבוע בחוק. בצו לא-תעשה, כמו רוב מוחלט של העבירות, אדם יודע בדיוק מה לעשות; בצו-עשה יש להפעיל שיקול-דעת מה ואיך לעשות – כאשר פעולה לא נכונה מטילה כאמור סנקציה פלילית; בעיה נוספת היא מתחום המוסר והמשפט: חובת הצלה, כמו זו העומדת בבסיס חוק לא תעמוד, היא חובה מוסרית – אך לא ברור שעל המשפט לאכוף מוסר.

אך מעבר לבעיות הרגילות שיש בחיוב על דרך המחדל, וגם אם נניח שעל המשפט לאכוף את המוסר – דבר הנתון במחלוקת בין גדולי התאורטיקנים של המשפט – בחוק זה יש בעיה אחרת: הוא חוק הצהרתי בלבד. כמו שאומר חבר-הכנסת חנן פורת, שיזם את הצעת החוק, בהעלאת הצעת החוק בקריאה ראשונה במליאת הכנסת [פרוטוקול ישיבה מס' 334, הכנסת ה-15 (5.4.1995)]: "החוק הזה אומנם קובע סנקציה משפטית לא גבוהה כלפי מי שלא יגיש עזרה ולא יושיט אותה. אבל, עיקרו, לטעמי, בעצם קביעה נורמטיבית חוקית של החובה להושטת עזרה". דברים דומים אומרת השופטת וסרקורג בע"א (מחוזי חי') 1404/05 ברונקש נ' קרן (פורסם בנבו, 5.9.2006).

הפן ההצהרתי של החוק מתבטא בשניים: ראשית, וככל הנראה בשל הבעייתיות לעיל של קביעת עבירה במחדל – לחוק אין שיניים: הוא לא קובע סנקציה של מאסר (או חלופותיו), כנהוג בעולם הפלילי, אלא קנס בלבד. שנית, יש הרבה חוקים אחרים שמחייבים אדם להושיט עזרה לאדם אחר שבצרה. סעיף 262 לחוק העונשין קובע עונש מאסר על "אי מניעת פשע" (פשע – עבירה שעונשה שלוש שנים ומעלה). אך מעבר לכך, סעיף 18 לחוק העונשין קובע כי כל עבירה בחוק העונשין היא בין אם העבירה נעשתה במעשה ובין אם היא נעשתה במחדל. בנוסף, ישנו סעיף מיוחד לתאונות "פגע וברח" בפקודת התעבורה – סעיף 64א לפקודה – אם כי זה נחקק לאחר חוק לא תעמוד על דם רעך. כלל הבעיות האלו מולידות שלל של שאלות ובעיות משפטיות, ואלו באות לידי ביטוי בפסיקות בתי המשפט.

כולנו מכירים את הבדיחה על אותו צדיק שמתעקש לעזור לזקנה לחצות את הכביש למרות שמסלול הליכתה אינו כולל חציית כביש ואין היא צריכה ורוצה לעבור את הכביש. בבית-דין למשמעת שוטרים התעוררה השאלה האם חוק לא תעמוד כולל חובת הצלה על אדם שכלל לא רוצה שיצילו אותו. (תיק מס' 92/10, פורסם בנבו, 17.5.2011). בתאריך 2.12.2009 הגיעו הנאשמים, שוטרים בקבוצת סיור במשטרה, לדירתו של המתלונן לאחר שהתקבל דיווח על כוונתו לשים קץ לחייו. הנאשם 1 שאל את המתלונן אם בכוונתו להתאבד והמתלונן השיב בחיוב. לאור תשובה זו הודיע לו הנאשם 1 כי הוא מעוכב לתחנה מחשש שיפגע בעצמו. דרישותיו החוזרות ונשנות של המתלונן לנעול נעליים וליטול תרופות בטרם ייצאו נענו בשלילה, ואז הנאשם 1 הודיע למתלונן כי הוא עצור, וביחד עם נאשמים 2 ו-3 התנפלו עליו שלא לצורך, תפסו את ידיו, דחפו אותו והפילו אותו לרצפה. כתוצאה ממעשי הנאשמים גובסה ידו הימנית של המתלונן בשל חשד לשבר במרפק. כן נגרמו למתלונן חבלות ובהן דימום בשפה העליונה ודימום בזרוע שמאל. הנאשמים טענו בין השאר שפעולותיהם נעשו לאור חוק לא תעמוד.

השופטת רחל אדלסברג קובעת כי על פי ההלכה היהודית חלה חובת ההצלה גם כאשר הניצול מתנגד. ההלכה קובעת במפורש כי החיוב חל גם אם הניצול רוצה לאבד עצמו לדעת. מאידך, חוק "לא תעמוד על דם רעך" לא מתייחס למצב זה. מאחר והחוק אינו שולל את חובת ההצלה במצב בו קיימת התנגדות לקבלת הסיוע, אדלסברג קובעת כי אין להעלות על הדעת מצב בו השוטרים יעמדו מנגד ולא ימלאו חובתם לסייע ולהציל חיים, בין אם הניצול מתנגד לכך ובין אם לאו. לאור זאת, בית הדין למשמעת שוטרים קובע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, השימוש בכוח שהפעילו הנאשמים כלפי המתלונן היה כדין.

שאלה נוספת שעולה היא האם ניתן להאשים את המדינה בעבירה לפי חוק לא תעמוד בשל מחדלים שהיא עושה. בעניין ציסין [ת"א (מחוזי י-ם) 5380/03 עזבון רחלין נ' ציסין (פורסם בנבו, 22.2.2009)], הנתבע ירה במנוח מנשק שקיבל ממעבידתו, חברת שמירה. הדיון נסב, בין היתר, באחריותה של חברת השמירה והמדינה משלא נקבע חובת אפסון הנשק כאשר העובד אינו נמצא בעבודתו. השופט משה דרורי קובע כי גם אם נקבל את העיקרון הרחב, כפי שעולה מחוק לא תעמד על דם רעך, לענין אחריות המדינה, אין מוטלת על המדינה (בחוק, בתקנות או בפסיקה) כל חובה להתקין תקנות או לקבוע בנוהל את החובה לאחסן את הנשק של מאבטחים בחברת שמירה, לאחר שעות העבודה.

הבעיה העיקרית בחוק זה היא כאמור העובדה שהוא מיותר, ולרוב, על אותו מעשה, ניתן יהיה להעניש את האדם בחוק שבצדו סנקציה חמורה פי הרבה, ולכן אין טעם לנקוט בו ולעתים אסור לנקוט בו. כך למשל בעניין ג'אבר [ת"פ (שלום ת"א) 21558-08-09 מדינת ישראל נ' ג'אבר (פורסם בנבו, 23.3.2011)], השופט מרדכי פלד אומר (פס' 26 לפסק דינו): "משהורשעו הנאשמים בעבירה ספציפית של אי מניעת פשע […] אין אני רואה מקום לבחינת השתכללותה של העבירה הנוספת, כפי שיוחסה לנאשמים, על פי חוק "לא תעמוד על דם רעך", הכל כשמדובר באותה מסכת עובדתית". וכן בעניין זוהר [ת"פ (מחוזי ת"א) 40224/03 מדינת ישראל נ' זוהר (פורסם בנבו, 27.9.2004)] אומר השופט אורי שהם, אז עוד שופט מחוזי, שכיוון שהרשיע את הנאשם בעבירה שהעונש הקבוע בצדה הוא 20 שנות מאסר, אין זה ראוי להרשיעו בעבירה לפי חוק לא תעמוד, ומציין כי אפשר שעומדת לנאשם גם הגנת "זוטי דברים", לפי סעיף 34 יז' לחוק העונשין ביחס לעבירה זו, שדינה קנס – הרשעה בעבירה שבצדה קנס היא בבחינת "זוטי דברים" לאור הרשעה בעבירה שעונשה עשרים שנות מאסר.

*

חוק לא תעמוד על דם רעך הוא אמנם מוזר וייחודי, אך הוא קיים במספר מדינות אחרות בעולם [ראו סקירה ממצה אצל ניל הנדל "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998: השראה ומציאות" מחקרי משפט טז 229 (2001)]. ברחבי העולם, חוק זה מכונה "חוק השומרוני הטוב", שכן לפי המסופר בבשורה על פי לוקס שבברית החדשה [פרק י, פס' 36-30], איש אחד ירד מירושלים ליריחו, נפל בידי שודדים והיה מוטל בין המוות לחיים. כהן ולוי שעברו בדרך, בזה אחר זה, התעלמו ממנו, ורק שומרוני אחד ניגש אליו, יצק שמן ויין על פצעיו, חבש אותם, ואחר כך הביא אותו לפונדק דרכים ומימן את שהותו שם.

חוק לא תעמוד על דם רעך, או בשמו הנוצרי – חוק השומרוני הטוב – מצא את דרכו גם אל הסדרה "סיינפלד". בפרק האחרון בסדרה, כל החבורה – ג'רי, ג'ורג', קרמר ואיליין – עדה לשוד בעיירה במסצ'וסטס, ובמקום לעזור לאותו מסכן, החבורה עומדת בצד וצוחקת וקרמר אפילו מצלם את השוד. שוטר שמגיע למקום כעבור דקות עוצר את ארבעתם בשם "חוק השומרוני הטוב", המטיל אחריות על עוברי אורח לעזור לאדם בשעת סכנה. הארבעה מועמדים למשפט, אלא שהמשפט מרחיק מעבר למקרה הספציפי הזה, ודמויות שונות מכל תשע עונות הסדרה מעידות על האופי האנוכי של בני החבורה, עד שהשופט קובע שעליהם לשבת שנה בכלא.

*

נחזור לישראל. במאגר המשפטי "נבו" ישנם כ-150 פסקי דין בהם מופיע חוק לא תעמוד על דם רעך. חלקם מציינים זאת באוביטר, כאגב אורחא, וברובם, כאמור, הנאשמים מורשעים בעבירות לפי חוק אחר. בכל 150 פסקי הדין בהם מופיע חוק לא תעמוד על דם רעך, ישנו רק פסק דין אחד שבו הנאשם מורשע לפי חוק לא תעמוד על דם רעך ולא לפי חוק אחר, ובפסק דין זה הסיטואציה דומה להפליא לזו שב"סיינפלד".

בעניין קוגן [ת"פ (שלום רח') 1500/01 מדינת ישראל נ' קוגן (פורסם בנבו, 7.7.2003)], הנאשם, ביחד עם חבריו, הלכו לחגוג את יום הולדתו ה-18 של אחד החברים. במהלך חגיגת יום ההולדת, שתו הנאשם וחבריו כמויות גדולות של וודקה, בירה ויין. בצאתם מהמסעדה, בעודם הולכים יחדיו וצועקים, בשיכרותם, נקרה על דרכם עובר האורח אליהו קואז (להלן: "אליהו"). אליהו פנה אל הנאשם ואל חבריו ושאל אותם למה הם צועקים ואז, בתגובה לשאלה, תקף אותו אחד מבני החבורה במכת אגרוף חזקה בפניו וזה נפל על הארץ כתוצאה מהמכה. מיד לאחר מכן התקרב חבר אחר אל אליהו, שהיה שרוע על הארץ ובעט בחוזקה עם רגלו בראשו. במשך אותו זמן שהנאשם וחבריו שהו במסעדה ובעת הליכתם ברחוב, לרבות בזמן התקיפה הנ"ל, צילם חבר נוסף את המתרחש במצלמת וידאו השייכת לו. מיד לאחר אירוע התקיפה הנ"ל, נמלטו הנאשם וחבריו מהמקום בהותירם את אליהו אחריהם כשהוא מדמם ומחוסר הכרה.

השופט ברק גדעון קובע כי במעשה זה הפר הנאשם – שלא היה "שותף פעיל בתקיפה" – את חובתו לפי חוק לא תעמוד על דם רעך. בין אם הנאשם היה שיכור ובין אם לאו, הרי בין כך ובין כך הכניס הנאשם את עצמו מרצון ומדעת למצב שנמצא, ולכן גם נטל על עצמו את הסיכון של תוצאת השתייה. השופט גדעון קובע כי נראה שהנאשם ידע מה שהוא עושה, שכן, כפי שנראה מקלטת הוידאו, כולם שרו מול המצלמה ושמחו כטוב ליבם ביין – אך כיוון שמדובר בבחור צעיר אשר נגרר לאחר החבורה שהיה עימה גם קודם לכן, הוא מחליט שלא למצות עם הנאשם את הדין, וגוזר עליו קנס כספי בסך 2,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו.

*

ברשומה קודמת ("עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו") ציינתי שהמשפט שנערך לגיבורי סיינפלד, בעצם העובדה שהוא בנוי על ראיות מופרכות – בעוד יש דוגמאות מצוינות לאנוכיות של בני החבורה – מבסס את טענתי כי בעולם המציאות שהסדרה בונה, עולם שבו אין בני החבורה יכולים להתבגר – אך טבעי שהם יכשלו, שהם ימצאו אשמים במשפט.

כמדומני שההשוואה בין עניין קוגן לבין סיינפלד מחדדת את טיב החובה הקיימת על האדם לפי חוק לא תעמוד על דם רעך: בעבירות מחדל אחרות, צריך להתקיים מקור חובה בין החודל לבין האדם הנזקק לעזרה – חובה על פי דין או חוזה (כמו חובת דיווח על התעללות בקטין לפי סעיף 368ד לחוק העונשין), או חובה מבוססת זיקה, למשל כאשר החודל גרם למצוקתו של הנזקק (כמו בתאונות "פגע וברח"). בעניין קוגן, העובדה שהנאשם היה שייך לחבורה שהתעללה באליהו היא שיצרה את הזיקה האמורה, וקשה לי להאמין שבית המשפט היה מרשיע עובר אורח שהיה חולף על פני החבורה הזו וממשיך בדרכו.

זו בדיוק הסיטואציה ב"סיינפלד": אמנם בני החבורה "שרו מול המצלמה" "כולם שמחו והיה טוב ליבם ביין" – כמו שכתב השופט בעניין קוגן, אך לא הייתה שום זיקה בינם לבין האדם הנשדד – עובדה שממחישה את הטענה כי בני החבורה נאשמו על לא עוול בכפם, כיוון שלפי חוקי הסדרה – אין להם אפשרות אחרת.

חירות המחשבה: על "אִם אשמע קול אחֵר" לחיותה דויטש

הספר "אִם אשמע קול אחֵר" של חיותה דויטש מספר על עוזיה, עיתונאית אשר לאחר גירושין כואבים מבן-זוגה אברהם, מחליטה לקחת פסק זמן מן החיים ונוסעת לנופש במושבה בצפון. תוך זמן קצר עוזיה מתחילה לנהל את בית-הקפה המקומי, ומייסדת בו קבוצת כתיבה עם אנשים כמוה, אשר הותירו מאחוריהם כאב, באו למושבה בכדי להתאוורר, נשבו ביופי ובשקט המקום' והחליטו להישאר.

על אף שהספר לא מאורגן כך, הוא מורכב למעשה משתי עלילות מקבילות: העלילה הראשונה היא זו המתרחשת בגבולות אותה מושבה בצפון, ואילו במסגרת העלילה השנייה עומדות כתובות גרפיטי המרוססות בכל רחבי הארץ ומאיימות להפר את החיים השקטים של עוזיה וחבריה החדשים במושבה הצפונית.

שתי העלילות אמנם מתמזגות זו בזו, אך מכיוון שלכל עלילה ריתמוס פנימי שונה – החיבור ביניהם הוא מלאכותי, הוא לא בעל אפקט סינרגטי כי אם להפך – הוא יוצר דיסוננס, צרימה. בעוד עלילת המושבה מצוירת בנגיעות מכחול עדינות, עלילת כתובות הגרפיטי נעשית באמצעות משיכות עזות של מברשת עבת-סיבים. ההיריון שבין שתי העלילות לא מוליד תינוק בריא כי אם נפל.

החוט השוזר את כל הספר הוא היותו רצוף קלישאות. לרוב מדובר בקלישאות מציאותיות-ספרותיות, כמו הבריחה של עוזיה צפונה כבריחה מחייה; העבר שרודף אותה גם במהלך החופשה; או חברי הילדוּת – עוזיה, אברהם, הדסה, שניאור – שמתחתנים בינם לבין עצמם, למגִנת לבם של חברי-הילדות האחרים. אך לעתים אלו גם קלישאות תבניתיות, כתיבה שבלונית – כמו הציטוט מתוך הטור שעוזיה שולחת לעיתון שלה, שפותח כמעט כל פרק בספר.

את בחירתה של דויטש לכתוב על "המגזר", החברה הדתית שאליה היא משתייכת – ניתן להבין כשליחות, כרצון להשמיע, בגוף ראשון, את קולו של ציבור שלדעתו האישית כמעט ואינו נשמע, ואף להביא את הניואנסים והזרמים השונים שמרכיבים את אותו מגזר – קיצוניים לצד מתונים – ומבחינה הזו הספר הוא חלק מתופעה מבורכת.

מנגד, ולא ברור אם דויטש מבקרת מגמה זו או שהיא חלק ממנה – בואו נהנה מן הספק – התחושה שלי הייתה שהספר הוא מגזרי מדי, הוא מביא את קולו של מגזר מלא חשיבות עצמית, מגזר שמפטפט את עצמו לדעת, מבלי לעצור רגע ולשאול: האם מישהו מקשיב לו? לא אחת שאלתי את עצמי האם הא בהא תליא – האם שני הדברים קשורים זה בזה, כלומר, האם קולו של הציבור הדתי אינו נשמע מכיוון שאינו מדבר בשפה אחת ובדברים אחדים עם שאר חלקי החברה הישראלית.

נדמה שדויטש לוקחת ברצינות רבה מדי את מילותיה של רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי". שכן, כפי שמעיד הדף האחרון בספר – "חיותה דויטש: נגיעות ביוגרפיות" – בין עוזיה וחיותה יש קווי דמיון רבים, אם זו הילדות בתל-אביב, משלח היד בכתיבה עיתונאית עם נגיעות ספרותיות, או העיסוק באגדות חז"ל – נושא הדוקטורט של דויטש.

כתיבתה של דויטש על אשה בת-דמותה, גם אם יש כמובן נקודות שוני רבות – מצביעה על שתי בעיות שקשורות זו בזו: ראשית, יש בה משום המחשבה שהיוצרת – ולא היצירה – היא שעומדת במרכז, יש בה אחד מששים לנרקיסיזם, או גרוע מכך – שהרי בכדי לשרוד כולנו קצת נרקיסיסטים – יש בה משום חוסר הבושה בנרקיסיזם. הבעיה השנייה היא שכתיבה זו מצביעה על היעדרה של "חירות המחשבה" של היוצרת, היא מעידה כי הכותבת אינה יכולה להשתחרר ולצאת מתוך עולמה הצר – וזאת כבר בעיה חמורה הרבה יותר – שעה שהדמיון הוא כלי העבודה העיקרי של הסופר.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה", באתר מגפון – כפי שאפשר לראות כאן

בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן/ חיים סבתו – סקירה וביקורת

973342"בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן", ספרו החמישי של חיים סבתו, אמנם לא מצהיר על עצמו ככזה, אך הספר הוא למעשה מֶמוּאָר (ספר זיכרונות) של המחבר. הספר מדלג, באופן לא עקבי, בין תחנות שונות בחייו של המחבר ובני משפחתו: מילדותו במעברת בית מזמיל בירושלים, עבור בבחרותו בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" ועד שירותו הצבאי במלחמת יום-כיפור ברמת הגולן, כשבדרך הוא מספר על קרובי משפחתו ועל גבורת עלייתם ארצה של עקורים שונים, מאירופה, מארצות ערב ומצפון אפריקה.

הכתיבה הפרגמנטית, שקופצת מקהיר שבמצרים לנַפַח שבגולן ומשם בחזרה לילדות בבית מזמיל – משקפת בהחלט משהו מהשבריריות שמאפיינת את תחושתם הקיומית של המהגרים-עולים לארץ ישראל, ובכך משרתת את אחת ממטרותיו של הספר, והיא העברת תחושת התלישות מהמחבר לקוראים.

יחד עם זאת, נדמה כי פרשנות כזו, שרואה בפרגמנטציה זו תוצר של מחשבה תחילה – עושה לדעתי חסד עם הספר. קרוב לוודאי שאין מדובר בכוונת מכוון אלא עריכת-פְּחת, ויעיד על כך המעין-פרולוג שפותח את הספר, ובו המחבר מתאר כיצד העט שלו הוליך אותו במקום שהוא ימשול בעטו: "סובב סובב הקולמוס ועל חלבּ שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטהו כרצוני אבל הוא הולך לו על פי דרכו לקהיר שבמצרים. שב אני ומטהו על צידו, והוא לנַפַח שבגולן הוא מתפרץ, לוחץ אני עליו בכל כוחי, והוא חוזר וסובב לבית מזמיל". נראה לי כי המוניטין המצוינים של סבתו עמדו לו הפעם לרועץ: לו היה מוכשר פחות, ככל הנראה היה זוכה לעריכה קפדנית יותר, כאחרון הכותבים.

שם הספר, "בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן", לקוח מתוך השורה הפותחת בפיוט "אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן" שחיבר רבי אברהם מימין במאה השש-עשרה. הפיוט, המשופע במונחים מתורת הקבלה, מתאר את תנועת התזזית מן הנסתר לגלוי, תנועה המאפיינת את החוויה הדתית לסוגיה. זו גם התנועה הנפשית של המחבר: מהאמונה באל ועד לתחושת הסתר הפנים ממנו, מן ההבטחה הצפונה במונח הדתי "ארץ ישראל" ועד סדיקה מסוימת של האשליה בדמות מדינת ישראל הממשית, וחוזר חלילה.

באמצעות פיוט זה, שמילותיו שוזרות את הספר לכל אורכו, ממשיך סבתו את הדרך אותה התווה בארבעת ספריו הקודמים, והיא לחבר בין המסורת היהודית ובין המציאות הישראלית. ברובד הראשוני החיבור הוא ליניארי, מדינת ישראל היא חוליה טבעית בשרשרת הדורות היהודית, היא התגלמות כיסופי היהודים במשך אלפיים שנות גלות. מהזווית הזו, אין זה מפתיע שהמנגינה של הפיוט "אל מסתתר" התגלגלה לאחד מהשירים של ראשית הציונות.

אך ברובד השני החיבור בין היהדות לציונות נעשה באמצעות תנועת המטוטלת שבין ההסתר לגילוי: מצד אחד האל מסתתר: אין רציפות אמונית, אין ביטחון שמדינת ישראל היא אכן ראשית צמיחת גאולתנו, כפי שמאמינים בציונות הדתית, אין ביטחון שעיניו של אלוהים משגיחות עליה. כך אני מבין את חזרתו של סבתו למלחמת יום כיפור, אחרי שכבר הרחיב על חוויותיו ממנה בספרו "תיאום כוונות". מאידך, יש תנועה חזרה אל האמונה התמימה, אל ראשית הציונות ואולי אף למעלה מזה: מתוך מלחמת יום כיפור צומחת האמונה, מתוך ההסתר רואים את הגילוי.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

סיפור או תיאור? על "הבשורה על-פי יהודה" לעמוס עוז

אחד המוסדות שהעולם החדש של האינטרנט והרשתות החברתיות החריב הוא לוח המודעות. בתקופת לימודיי בישיבה, לפני כעשור, לוח המודעות של הישיבה היה מקום מפלט ומקלט מסדר-היום התובעני, ובה בעת גם "הברזייה", המקום שבו כולם נפגשים, מתעדכנים, מרכלים ומתפלמסים, הן בעל-פה והן בכתב – על גבי לוח המודעות.

הפייסבוק והרשתות החברתיות ייתרו את לוח המודעות. לרוב אני מנסה להימנע מנוסטלגיה – חסר לנו צער בעולם? – אך ישנו חיסרון גדול בהעתקת לוח המודעות למרחב הווירטואלי, והוא האיון של הגיוון, הצבעוניות, ההטרוגניות וכן של מעגל החיים המשתקפים מלוח המודעות. לוח המודעות היה אתר בו ניתן למצוא מודעות אֵבֶל לצד הזמנות לחתונה, ברושוּרים או פליירים לצד בקשות "דרושים". בעידן הווירטואלי, לוחות המודעות נהפכו להיות ייעודיים – לוח דרושים לחוד ולוח מכירות לחוד. בעידן הייעודיות, קרוב לוודאי שלא היית נתקל במודעה אם לא חיפשת אותה.

בלוח המודעות המקורי היה מקום גם למודעות ביזאריות כמו זו שנתקל בה שמואל אַש, גיבור ספרו החדש של עמוס עוז, "הבשורה על-פי יהודה". מודעה זו, שכותרתה "הצעה לקשר אישי", מבקשת סטודנט למדעי הרוח שמדי יום יארח חברה לזקן נכה כבן שבעים תמורת מגורים בביתו ושכר צנוע. אַש נענה להצעה, וכך הוא מגיע אל בית האבן הישן של אותו זקן, גרשום ואלד, ושל עתליה אברבנאל, בסמטת הרב אלבז שבמורד שכונת שערי חסד בירושלים.

המקריות שבה אַש מתגלגל אל ביתם אפוף המסתורין של ואלד ואברבנאל – מהווה פתיחה נהדרת לרומן. התחלה זו מדמה את הליך הקריאה עצמו: אַש והקורא צוללים אל עבר הלא-נודע, נחשפים ביחד לסודותיו של הבית ולסיפורי החיים והמוות של דייריו, בעבר ובהווה.

אולם מסתורין זה אינו ממצה את הפוטנציאל הגלום בו. במקום להתמקד בשלושת דיירי הבית ברחוב הרב אלבז, הספר בוחר לנבור בפולמוסים שליוו את ימי "המדינה שבדרך" ובספרות המחקרית אודות יהודה איש קריות, תלמידו של ישו הנוצרי – מושא עבודת התואר השני של אַש, העבודה אשר נטש.

בכך עוז חוטא פעמיים, הן לחקר ההיסטוריה והדתות והן לקוראיו: לחקר ההיסטוריה והדתות הוא חוטא בכך שהוא מפריח את רעיונותיו של שמואל אודות יהודה ללא כל ביסוס, כמקובל בעולם המחקר, ואת הוויכוח שליווה את הקמת המדינה הוא אינו מצמיד לקונטקסט הדרוש. אך כיוון שאין עיסוקנו במחקר, לחטא זה נניח.

החטא השני של עוז הוא זניחת הרכיב הנרטיבי של הספר והתמקדות בשני הפולמוסים –  הבגידה לכאורה של יהודה איש קריות והוויכוח של קום המדינה – תוך ניסיון לחיבור, מלאכותי יש לומר, בין שני הסיפורים. ודוקו: הספר לא מתרחש באף לא אחת מהתקופות המתוארות: לא בשלהי תקופת בית המקדש השני וערש הנצרות ולא בשנים של קום המדינה; לו היה הספר מלווה את פולמוס הקמת המדינה, למשל – היה להליך הקריאה גם ממד חווייתי, הקורא היה חי ומשתתף בסיפור.

כמדומני שלעניין זה יפה ההבחנה בין סיפור לתיאור שעשה הפילוסוף המרקסיסטי גיאורג לוקאץ', מהחוג הרעיוני שגיבור הספר אַש כה מעריץ: בסוג הראשון של הרומאנים, זה שלוקאץ' מבכר, התיאורים הינם אינהרנטיים והכרחיים למתרחש בסיפור ולגורל דמויותיו. באופן כזה, הדרמה המתחוללת ברומאן מהווה גם דרמה נפשית הסוחפת אחריה את הקוראים. תיאור מושלם הוא תיאור ההופך את "הרקע" להתרחשות – לרמת-המוכרח, ומעבר לרמת המקרי.

בסוג השני של הרומאנים, לעומת זאת, התיאורים אמנם "מושלמים" בציוריותם, אולם הם רק מצע לסיפור, תמונה ואפיזודה בסיפור. מהבחינה הזו "הבשורה על-פי יהודה" דומה יותר לסוג השני: עלילתו ממוקמת בירושלים בעשור השני של המדינה, אך הוא היה יכול להתרחש גם עשור או שניים אחר כך ובכל מקום אחר בארץ או בעולם.

אף אדם, בוודאי לא מבקר ספרות בן-תשחורת וזב-חוטם כמוני, לא ייקח מעמוס עוז את יכולת הכתיבה המופלאה שלו, כפי שזו באה לידי ביטוי גם ברומאן "הבשורה על-פי יהודה". אולם חבל שעוז אינו מתעל את כתיבתו לרומאן פר אקסלנס, במקום לפולמוס היסטורי או רעיוני במסווה של רומאן.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

ירדנו אל שוק הבשר

ועוד קרה לנו בשלושת החודשים האחרונים שבהם לא כתבנו, וזה דווקא קשור במישרין ליום ההולדת שלי – היום בו נצרנו את מקלדתנו – שקיבלנו החלטה לקחת אחריות על החיים שלנו – כלומר לא (רק) להתלונן על כמה מר גורלנו (ולקוות) ולזכות לרחמיהם של הזולת, אלא לקום ולעשות מעשה, לעשות את ההשתדלות שלנו (אם כי הזכות להתלונן, שהיא זכות-יסוד חוקתית, עדיין שמורה לנו כמובן). ההחלטה לקחת אחריות על החיים שלנו מסתעפת למספר ענפים, חלקם נשאו פרי, חלקם טרם הבשילו, ועל אחד מהם אספר כעת: נרשמתי לאתר היכרויות.

בפוסט קודם – "לשאלת הזהות העצמית ומציאת אהבה" – תיארתי כיצד בנסיעותינו מאוניברסיטתנו הקדושה לירושלים, בהן דנו בחיי הזוגיות שלי, שני חברים טובים שידלו אותי לבחור צד, כלומר להחליט אם אני דתי או חילוני, וזאת מתוך דאגה כנה לעתידי ובכדי להקל על מצבי. לא ציינתי כי החלק השני והאופרטיבי של אותן שיחות היה להירשם לאתר היכרויות. אז אמנם לחלק המהותי של השיחה לא הסכמתי, אך לחלקה האופרטיבי הסכמתי. ומכיוון שיש, לי לפחות, רתיעה מובנת מעשיית צעד כזה, ייפיתי את כוחם של שני חברותיי להירשם בשמי לאתר ההיכרויות ולעדכן אותי כשהפרופיל שלי יהיה מוכן, בבחינת "סע לשלום, המפתחות בפנים". וכך היה. ועל כך תודתי נתונה להם.

וחזרתי כדי לספר. אז אמנם לא אגלה סודות מחדרי חדרים, אך כן אשתף בכמה מחשבות שהיו לי משוטטות באתר במהלך החודשיים האחרונים:

האתר אליו חבריי רשמו אותי מיועד לציבור הדתי והמסורתי. ככזה, יש בו אמנם מגוון אפשרויות להגדיר את עצמך, מדתל"ש בקצה אחד ועד לחרדי בקצה השני, אך אין בו אפשרות להיות "פחות מדתל"ש", או להיות קונסרבטיבי או רפורמי (למרות שיש שתי הגדרות נפרדות ל"דתי" ו"דתי לאומי" – מה ההבדל? – ועוד חמישים גוונים של "דתי"), אך יותר חשוב – אין בו הגדרה "חופשית". באתרים אחרים למשל יש אפשרות להגדיר את עצמך כ"אחר" או כ"לא מזוהה עם אף זרם" – הגדרה שאני הייתי מעדיף, עם אפשרות לפירוט במלל חופשי.

אגב, באתרים אחרים יש גם אפשרות לבחור אם אתה גבר שמחפש אשה, גבר שמחפש גבר, אשה שמחפשת אשה וכן הלאה, ואילו האתר שחברותיי רשמו אותי אליו מיועד להטרוסקסואלים בלבד, ואי אפשר (מבחינה טכנית) אפילו לכתוב הודעה לחבר בן אותו המין. הדבר המוזר הוא שבעמוד הבית של האתר מוצגות תמונות הן של נשים והן של גברים. ואני אומר, אם אין אפשרות להתחיל עם בני מינך, אז למה לגרות סתם, למה לעשות טיזינג?

עוד דבר שנפלא ממני באתר הוא פרופילים של אנשים ללא תמונה. אם אני מבין את הרציונל, אז יכולות להיות לכך שתי סיבות: הראשונה היא שאותם אנשים לא מעוניינים שכל מי שנכנס לאתר יראה את נואשותם, את היותם "בשוק" – ולסיבה זו אתייחס בהרחבה בהמשך. הסיבה השנייה, הקונבנציונלית יותר, היא שאותם אנשים מבקשים שישפטו אותם לפי התכונות שלהם ולא לפי המראה שלהם. גם אני יכול להבין את הדבר העומד מאחורי הסיבה הזו, קשה לי לקבל אותה: ראשית, אני לא מבין אנשים שמתביישים במי שהם. אני יכול להבין אנשים שמתביישים במעשה רע שהם עשו או בטעות שנגרמה על ידם, אבל מדוע להתבייש במי שאתה? מאידך, גם אם אין מה להתגאות במראה החיצוני – ובדידי הווא עובדא – ולא צריך להשפריץ סלפי תחת כל עץ רענן, עדיין אין סיבה להתחבא.

הסיבה השנייה קשורה בעקבה לראשונה: ממה נפשך – בסופו של דבר תהיה היכרות פנים אל פנים. אם פלוני הוא אדם שטחי – כמו כולנו, הגברים – ומפריע לו המראה החיצוני, אין זה משנה אם זה יהיה לפני פגישה או אחרי פגישה; מה עדיף, שהאשה או האיש יקבלו את החלטתם אחרי שכבר נפגשו? כפסדו-משפטן, אני מעדיף סעד אקס-אנטה (מניעתי, מראש) מאשר סעד אקס-פוסט (תרופתי, בדיעבד) – ולכן עדיף שפגישה זו תמנע מראש – לדעתי, זה הרבה יותר מעליב להיזרק אחרי פגישה אחת.

ויש גם בעייתיות נוספת בנשים ללא תמונה והיא שאותן נשים, כאשר הן פונות אליך, והן מביעות את רצונן לשלוח לך תמונה בפרטי, ולכן אם תאמר שזה לא רלוונטי לאחר שראית את התמונה זה מעמיד אותך במצב לא נעים. וזה מתחבר לסיטואציה לא נעימה נוספת, והיא שכאשר פונה אליך משתמשת שאינך עונה לטעמך האישי – ובעניין זה הדבר נכון גם כאשר אני פונה למשתמשות אחרות – נותרו בידך שתי אפשרויות גרועות: הגרועה פחות היא להתעלם – דבר ששנוא עליי ביותר, כי לכאורה אותו אדם לא קיים בעיניך – או לומר לו שלדעתך זה לא רלוונטי, דבר מעליב כלשעצמו.

מה שמוביל אותי למסקנה הבאה (אני מבקש להדגיש שאין בכוונתי לעשות החפצה של נשים במטאפורה זו): אתרי היכרויות הן כמו משחטת עופות, כמו בית מטבחיים. הם מכריחים אותך להיכנס לפני ולפנים של עסקי ההיכרויות, הם מכריחים אותך לעשות פעולות לגמרי לא סימפטיות – לשחוט, לפשוט את העור או למרוט את הנוצות, לבתר את החיה ועוד שלל פעולות לא נעימות לפני שאתה זוכה למוצר הסופי. במקום שיהיה גורם מתווך, סוכן – שדכן – שימסך, שיפזר עשן על כל אותן פעולות, שיעשה את כל הפעולות הלא נעימות הללו וימנע את כל הסיטואציות הלא נחמדות – אתה נאלץ לעשות זה בעצמך. יש אולי אנשים (מאזוכיסטים) שנהנים מהתעסקות בכל שוק הבשר, אבל אני מעדיף את התוצר הסופי, אני מעדיף את הבשר שלי על צלחת, מבלי שיבחינו בגלגול הקודם שלו. אני מעדיף את העוף שלי כשניצל (ואני בכלל צמחוני!)