סיפור או תיאור? על "הבשורה על-פי יהודה" לעמוס עוז

אחד המוסדות שהעולם החדש של האינטרנט והרשתות החברתיות החריב הוא לוח המודעות. בתקופת לימודיי בישיבה, לפני כעשור, לוח המודעות של הישיבה היה מקום מפלט ומקלט מסדר-היום התובעני, ובה בעת גם "הברזייה", המקום שבו כולם נפגשים, מתעדכנים, מרכלים ומתפלמסים, הן בעל-פה והן בכתב – על גבי לוח המודעות.

הפייסבוק והרשתות החברתיות ייתרו את לוח המודעות. לרוב אני מנסה להימנע מנוסטלגיה – חסר לנו צער בעולם? – אך ישנו חיסרון גדול בהעתקת לוח המודעות למרחב הווירטואלי, והוא האיון של הגיוון, הצבעוניות, ההטרוגניות וכן של מעגל החיים המשתקפים מלוח המודעות. לוח המודעות היה אתר בו ניתן למצוא מודעות אֵבֶל לצד הזמנות לחתונה, ברושוּרים או פליירים לצד בקשות "דרושים". בעידן הווירטואלי, לוחות המודעות נהפכו להיות ייעודיים – לוח דרושים לחוד ולוח מכירות לחוד. בעידן הייעודיות, קרוב לוודאי שלא היית נתקל במודעה אם לא חיפשת אותה.

בלוח המודעות המקורי היה מקום גם למודעות ביזאריות כמו זו שנתקל בה שמואל אַש, גיבור ספרו החדש של עמוס עוז, "הבשורה על-פי יהודה". מודעה זו, שכותרתה "הצעה לקשר אישי", מבקשת סטודנט למדעי הרוח שמדי יום יארח חברה לזקן נכה כבן שבעים תמורת מגורים בביתו ושכר צנוע. אַש נענה להצעה, וכך הוא מגיע אל בית האבן הישן של אותו זקן, גרשום ואלד, ושל עתליה אברבנאל, בסמטת הרב אלבז שבמורד שכונת שערי חסד בירושלים.

המקריות שבה אַש מתגלגל אל ביתם אפוף המסתורין של ואלד ואברבנאל – מהווה פתיחה נהדרת לרומן. התחלה זו מדמה את הליך הקריאה עצמו: אַש והקורא צוללים אל עבר הלא-נודע, נחשפים ביחד לסודותיו של הבית ולסיפורי החיים והמוות של דייריו, בעבר ובהווה.

אולם מסתורין זה אינו ממצה את הפוטנציאל הגלום בו. במקום להתמקד בשלושת דיירי הבית ברחוב הרב אלבז, הספר בוחר לנבור בפולמוסים שליוו את ימי "המדינה שבדרך" ובספרות המחקרית אודות יהודה איש קריות, תלמידו של ישו הנוצרי – מושא עבודת התואר השני של אַש, העבודה אשר נטש.

בכך עוז חוטא פעמיים, הן לחקר ההיסטוריה והדתות והן לקוראיו: לחקר ההיסטוריה והדתות הוא חוטא בכך שהוא מפריח את רעיונותיו של שמואל אודות יהודה ללא כל ביסוס, כמקובל בעולם המחקר, ואת הוויכוח שליווה את הקמת המדינה הוא אינו מצמיד לקונטקסט הדרוש. אך כיוון שאין עיסוקנו במחקר, לחטא זה נניח.

החטא השני של עוז הוא זניחת הרכיב הנרטיבי של הספר והתמקדות בשני הפולמוסים –  הבגידה לכאורה של יהודה איש קריות והוויכוח של קום המדינה – תוך ניסיון לחיבור, מלאכותי יש לומר, בין שני הסיפורים. ודוקו: הספר לא מתרחש באף לא אחת מהתקופות המתוארות: לא בשלהי תקופת בית המקדש השני וערש הנצרות ולא בשנים של קום המדינה; לו היה הספר מלווה את פולמוס הקמת המדינה, למשל – היה להליך הקריאה גם ממד חווייתי, הקורא היה חי ומשתתף בסיפור.

כמדומני שלעניין זה יפה ההבחנה בין סיפור לתיאור שעשה הפילוסוף המרקסיסטי גיאורג לוקאץ', מהחוג הרעיוני שגיבור הספר אַש כה מעריץ: בסוג הראשון של הרומאנים, זה שלוקאץ' מבכר, התיאורים הינם אינהרנטיים והכרחיים למתרחש בסיפור ולגורל דמויותיו. באופן כזה, הדרמה המתחוללת ברומאן מהווה גם דרמה נפשית הסוחפת אחריה את הקוראים. תיאור מושלם הוא תיאור ההופך את "הרקע" להתרחשות – לרמת-המוכרח, ומעבר לרמת המקרי.

בסוג השני של הרומאנים, לעומת זאת, התיאורים אמנם "מושלמים" בציוריותם, אולם הם רק מצע לסיפור, תמונה ואפיזודה בסיפור. מהבחינה הזו "הבשורה על-פי יהודה" דומה יותר לסוג השני: עלילתו ממוקמת בירושלים בעשור השני של המדינה, אך הוא היה יכול להתרחש גם עשור או שניים אחר כך ובכל מקום אחר בארץ או בעולם.

אף אדם, בוודאי לא מבקר ספרות בן-תשחורת וזב-חוטם כמוני, לא ייקח מעמוס עוז את יכולת הכתיבה המופלאה שלו, כפי שזו באה לידי ביטוי גם ברומאן "הבשורה על-פי יהודה". אולם חבל שעוז אינו מתעל את כתיבתו לרומאן פר אקסלנס, במקום לפולמוס היסטורי או רעיוני במסווה של רומאן.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s