בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן/ חיים סבתו – סקירה וביקורת

973342"בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן", ספרו החמישי של חיים סבתו, אמנם לא מצהיר על עצמו ככזה, אך הספר הוא למעשה מֶמוּאָר (ספר זיכרונות) של המחבר. הספר מדלג, באופן לא עקבי, בין תחנות שונות בחייו של המחבר ובני משפחתו: מילדותו במעברת בית מזמיל בירושלים, עבור בבחרותו בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" ועד שירותו הצבאי במלחמת יום-כיפור ברמת הגולן, כשבדרך הוא מספר על קרובי משפחתו ועל גבורת עלייתם ארצה של עקורים שונים, מאירופה, מארצות ערב ומצפון אפריקה.

הכתיבה הפרגמנטית, שקופצת מקהיר שבמצרים לנַפַח שבגולן ומשם בחזרה לילדות בבית מזמיל – משקפת בהחלט משהו מהשבריריות שמאפיינת את תחושתם הקיומית של המהגרים-עולים לארץ ישראל, ובכך משרתת את אחת ממטרותיו של הספר, והיא העברת תחושת התלישות מהמחבר לקוראים.

יחד עם זאת, נדמה כי פרשנות כזו, שרואה בפרגמנטציה זו תוצר של מחשבה תחילה – עושה לדעתי חסד עם הספר. קרוב לוודאי שאין מדובר בכוונת מכוון אלא עריכת-פְּחת, ויעיד על כך המעין-פרולוג שפותח את הספר, ובו המחבר מתאר כיצד העט שלו הוליך אותו במקום שהוא ימשול בעטו: "סובב סובב הקולמוס ועל חלבּ שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטהו כרצוני אבל הוא הולך לו על פי דרכו לקהיר שבמצרים. שב אני ומטהו על צידו, והוא לנַפַח שבגולן הוא מתפרץ, לוחץ אני עליו בכל כוחי, והוא חוזר וסובב לבית מזמיל". נראה לי כי המוניטין המצוינים של סבתו עמדו לו הפעם לרועץ: לו היה מוכשר פחות, ככל הנראה היה זוכה לעריכה קפדנית יותר, כאחרון הכותבים.

שם הספר, "בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן", לקוח מתוך השורה הפותחת בפיוט "אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן" שחיבר רבי אברהם מימין במאה השש-עשרה. הפיוט, המשופע במונחים מתורת הקבלה, מתאר את תנועת התזזית מן הנסתר לגלוי, תנועה המאפיינת את החוויה הדתית לסוגיה. זו גם התנועה הנפשית של המחבר: מהאמונה באל ועד לתחושת הסתר הפנים ממנו, מן ההבטחה הצפונה במונח הדתי "ארץ ישראל" ועד סדיקה מסוימת של האשליה בדמות מדינת ישראל הממשית, וחוזר חלילה.

באמצעות פיוט זה, שמילותיו שוזרות את הספר לכל אורכו, ממשיך סבתו את הדרך אותה התווה בארבעת ספריו הקודמים, והיא לחבר בין המסורת היהודית ובין המציאות הישראלית. ברובד הראשוני החיבור הוא ליניארי, מדינת ישראל היא חוליה טבעית בשרשרת הדורות היהודית, היא התגלמות כיסופי היהודים במשך אלפיים שנות גלות. מהזווית הזו, אין זה מפתיע שהמנגינה של הפיוט "אל מסתתר" התגלגלה לאחד מהשירים של ראשית הציונות.

אך ברובד השני החיבור בין היהדות לציונות נעשה באמצעות תנועת המטוטלת שבין ההסתר לגילוי: מצד אחד האל מסתתר: אין רציפות אמונית, אין ביטחון שמדינת ישראל היא אכן ראשית צמיחת גאולתנו, כפי שמאמינים בציונות הדתית, אין ביטחון שעיניו של אלוהים משגיחות עליה. כך אני מבין את חזרתו של סבתו למלחמת יום כיפור, אחרי שכבר הרחיב על חוויותיו ממנה בספרו "תיאום כוונות". מאידך, יש תנועה חזרה אל האמונה התמימה, אל ראשית הציונות ואולי אף למעלה מזה: מתוך מלחמת יום כיפור צומחת האמונה, מתוך ההסתר רואים את הגילוי.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s