חירות המחשבה: על "אִם אשמע קול אחֵר" לחיותה דויטש

הספר "אִם אשמע קול אחֵר" של חיותה דויטש מספר על עוזיה, עיתונאית אשר לאחר גירושין כואבים מבן-זוגה אברהם, מחליטה לקחת פסק זמן מן החיים ונוסעת לנופש במושבה בצפון. תוך זמן קצר עוזיה מתחילה לנהל את בית-הקפה המקומי, ומייסדת בו קבוצת כתיבה עם אנשים כמוה, אשר הותירו מאחוריהם כאב, באו למושבה בכדי להתאוורר, נשבו ביופי ובשקט המקום' והחליטו להישאר.

על אף שהספר לא מאורגן כך, הוא מורכב למעשה משתי עלילות מקבילות: העלילה הראשונה היא זו המתרחשת בגבולות אותה מושבה בצפון, ואילו במסגרת העלילה השנייה עומדות כתובות גרפיטי המרוססות בכל רחבי הארץ ומאיימות להפר את החיים השקטים של עוזיה וחבריה החדשים במושבה הצפונית.

שתי העלילות אמנם מתמזגות זו בזו, אך מכיוון שלכל עלילה ריתמוס פנימי שונה – החיבור ביניהם הוא מלאכותי, הוא לא בעל אפקט סינרגטי כי אם להפך – הוא יוצר דיסוננס, צרימה. בעוד עלילת המושבה מצוירת בנגיעות מכחול עדינות, עלילת כתובות הגרפיטי נעשית באמצעות משיכות עזות של מברשת עבת-סיבים. ההיריון שבין שתי העלילות לא מוליד תינוק בריא כי אם נפל.

החוט השוזר את כל הספר הוא היותו רצוף קלישאות. לרוב מדובר בקלישאות מציאותיות-ספרותיות, כמו הבריחה של עוזיה צפונה כבריחה מחייה; העבר שרודף אותה גם במהלך החופשה; או חברי הילדוּת – עוזיה, אברהם, הדסה, שניאור – שמתחתנים בינם לבין עצמם, למגִנת לבם של חברי-הילדות האחרים. אך לעתים אלו גם קלישאות תבניתיות, כתיבה שבלונית – כמו הציטוט מתוך הטור שעוזיה שולחת לעיתון שלה, שפותח כמעט כל פרק בספר.

את בחירתה של דויטש לכתוב על "המגזר", החברה הדתית שאליה היא משתייכת – ניתן להבין כשליחות, כרצון להשמיע, בגוף ראשון, את קולו של ציבור שלדעתו האישית כמעט ואינו נשמע, ואף להביא את הניואנסים והזרמים השונים שמרכיבים את אותו מגזר – קיצוניים לצד מתונים – ומבחינה הזו הספר הוא חלק מתופעה מבורכת.

מנגד, ולא ברור אם דויטש מבקרת מגמה זו או שהיא חלק ממנה – בואו נהנה מן הספק – התחושה שלי הייתה שהספר הוא מגזרי מדי, הוא מביא את קולו של מגזר מלא חשיבות עצמית, מגזר שמפטפט את עצמו לדעת, מבלי לעצור רגע ולשאול: האם מישהו מקשיב לו? לא אחת שאלתי את עצמי האם הא בהא תליא – האם שני הדברים קשורים זה בזה, כלומר, האם קולו של הציבור הדתי אינו נשמע מכיוון שאינו מדבר בשפה אחת ובדברים אחדים עם שאר חלקי החברה הישראלית.

נדמה שדויטש לוקחת ברצינות רבה מדי את מילותיה של רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי". שכן, כפי שמעיד הדף האחרון בספר – "חיותה דויטש: נגיעות ביוגרפיות" – בין עוזיה וחיותה יש קווי דמיון רבים, אם זו הילדות בתל-אביב, משלח היד בכתיבה עיתונאית עם נגיעות ספרותיות, או העיסוק באגדות חז"ל – נושא הדוקטורט של דויטש.

כתיבתה של דויטש על אשה בת-דמותה, גם אם יש כמובן נקודות שוני רבות – מצביעה על שתי בעיות שקשורות זו בזו: ראשית, יש בה משום המחשבה שהיוצרת – ולא היצירה – היא שעומדת במרכז, יש בה אחד מששים לנרקיסיזם, או גרוע מכך – שהרי בכדי לשרוד כולנו קצת נרקיסיסטים – יש בה משום חוסר הבושה בנרקיסיזם. הבעיה השנייה היא שכתיבה זו מצביעה על היעדרה של "חירות המחשבה" של היוצרת, היא מעידה כי הכותבת אינה יכולה להשתחרר ולצאת מתוך עולמה הצר – וזאת כבר בעיה חמורה הרבה יותר – שעה שהדמיון הוא כלי העבודה העיקרי של הסופר.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה", באתר מגפון – כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s